ברכת אשר על התורה, ויקרא ז:יב

1רש"י ד"ה אם על תודה יקריבנו, אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים והולכי מדבריות וכו'. מקור דברי רש"י במסכת ברכות (נד ע"ב) "ארבעה צריכין להודות", ומוסיף שם רש"י "כשיוצאין מן הסכנה", ועל כן תמוה מה פשר המילה נס שבכאן. כלום יש בהכרח נס בכל ארבעה אלה? (פ' צו תשמ"ח)

2מעניין שר' אברהם ברלינר מציין כמקור לדברי רש"י את הגמרא במסכת ברכות (נד ע"ב), אך אינו מעיר דבר ביחס לתוספת שברש"י. (פ' צו תשמ"ח)

3והנה רש"י חוזר על הביטוי "הודאה על הנס" פעם נוספת בפסוק טז. (פ' צו תשמ"ח)

4וראה "העמק דבר" להלן (כב, כט) שגם הוא מדבר על "מי שצריך להודות על הנס שאירע לו". (פ' צו תשמ"ח)

5השנה בדקתי אצל כל מפרשי רש"י שבידי, ולא מצאתי מי שיעיר על זה. ואגב כך שמתי לב שרש"י מחליף כאן את סדרם של שני הדברים האחרונים שעליהם צריך להודות, לעומת זה שבגמרא שם. דברתי על כל העניין עם ר' רפאל בנימין פוזן ור' בנימין לנדאו שי'. אף בקשתי מהרב ישבעם סגל שי' לבדוק אם יש בספרות חב"ד התייחסות לזה, כי דומה שזה המקום שצריך לחפש. (פ' צו תשמ"ט)

6ואכן, ב"ביאורים לפירוש רש"י על התורה" לאדמו"ר מלובביץ נשאלות שתי שאלותי, והוא מאוד מאריך בהסבר הסדר שברש"י וגם בדבר השינוי מלשון רבים ללשון יחיד ועוד.

7באשר לארבעה אלה, לדעתו רש"י לומד שהחיוב להביא קרבן תודה הוא על ארבעה נסים אלו בדווקא, וכך הוא מבאר: דהנה, מובן מאליו שצריכים להודות לה' על כל הטוב שהוא גומל לנו בכל יום תמיד. ולפי זה נמצא, לכאורה, שכל אחד חייב להביא קרבן תודה בכל יום ויום, דבר שאינו מתקבל על הדעת. ועל כרחך שחיוב קרבן תודה אינו אלא על הודאה בלתי רגילה - "על נס שנעשה לו". אמנם, אם קרבן תודה בא על כל נס, נמצא שכל אחד ואחד מישראל, שהיו במספר של יותר מששים רבוא, הביא תודה בכל יום ויום על הנסים הרבים שנעשו לו (המן, הבאר והענן) - דבר שאין לאמרו כלל. לכן מוכרח לומר שרק על נסים מסויימים חייבים קרבן תודה. ע"כ.

8אך עדיין קצת קשה לי:

9(א) רש"י אומר כאן במפורש "כגון", הרי שארבעה המוזכרים בפסוק אינם אלא דוגמא, וכל הצלה מסכנה מחייבת ברכת הגומל. (פ' צו תשנ"ו) הערת הרב איתן שנדורפי שי': על משמעות המילה "כגון" בפירוש רש"י עיין רש"י סנהדרין (צח ע"ב) ד"ה אי מן חייא הוא כגון רבינו הקדוש. ועיין עוד ב"שדי חמד" ערך "כגון".

10(ב) השוני בסדר הדברים קשה: הסדר בתהלים (מזמור קז) הוא - (א) מדבר (פסוק ד); (ב) חבוש (פסוק י); (ג) חולה (פסוק יז); (ד) ים (פסוק כג).

11הסדר בגמרא (ברכות נד ע"ב) הוא - (א) ים; (ב) מדבר; (ג) חולה; (ד) חבוש.

12הסדר ברש"י הוא - (א) ים; (ב) מדבר; (ג) חבוש; (ד) חולה.

13לשאלת הסדר נדרשים תוספות ד"ה ארבעה צריכין להודות (שם בגמרא) ומבארים שבתהלים הסדר הוא על־פי דרגת הסיכון, ואילו בגמרא על־פי דרגת הימצאותם של הדברים. ועדיין קשה מדוע רש"י לפסוקנו מקדים את החבוש היוצא מבית האסורים לפני החולה שנתרפא, ולא כסדר שבגמרא? (פ' תזריע תשמ"ט)

14יהא הסדר אשר יהא, לפי כל סדר שהוא, משיצאו אבותינו ממצרים ובוודאי שיצאו מתוך סכנה ובדרך נס, הרי נתחייבו בקרבן תודה - לפי הסדר: הם יצאו מבית האסורים, עברו מדבריות, עברו את הים ואף נתרפאו מחולְיָם (בהר סיני).

15הפסח הוא קרבן התודה של עם ישראל על הגאולה ממצרים, והנה אומר הכתוב: "...והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולֹת בשמן ורקיקי מצות משֻחים בשמן וסֹלת מֻרבכת חלֹּת בלולֹת בשמן. על־חלֹּת לחם חמץ יקריב קרבנו" (ז, יב-יג). כלומר קרבן תודה מורכב לא רק מחלות מצות אלא גם מחלות חמץ . ועל כן הבן שואל - כל אימת שאנו אוכלים קרבן תודה, אנו אוכלים חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה, למה? מה נשתנה? כך שמעתי מפי ר' יהודה קיל שי', וזה נחמד. באשר לקרבן פסח, כשגרנו ברובע, לא פעם הרהרתי, מה יהיה כאשר מחר יבנה המקדש ואלפי יהודים יעברו דרך רחוב "אור החיים" הצר עם כבשי קרבן הפסח שלהם. (פ' צו תשנ"ז, את דברי על פסוק זה שילבתי בדבר תורה שנשאתי בשבת משפחתית בשבת הגדול תשס"ב, אכסניית נוער בית וגן) על כך הוסיף הרב איתן שנדורפי שי': בהקשר זה יפים דברי הרא"ש בחיבורו "הלכות פסח בקצרה" המובאים בסוף מסכת פסחים: ונהגו באשכנז ובצרפת לעשות ג' מצות של מצוה מעשרון א' דדמי ללחמי תודה, דהיוצא מבית האסורין מביא לחמי תודה ולחמי תודה באים ג' ממין של מצה חלות ורקיקין ורבוכה וג' חלות עשוין מעשרון א'. ע"כ. ועוד הוסיף הרב איתן כי יחד עם זאת יש להדגיש שקרבן פסח אינו קרבן תודה ממש, שכן אין נוהגים בו הדינים של שלמים: סמיכה, נסכים, תנופת חזה ושוק ומתן שתים שהם ארבע. יתרה מזאת: קרבן תודה קרב פעם אחת על נס שארע, שלא כמו הפסח הקרב מידי שנה, כמצויין ב"העמק דבר" לספר שמות (יב, כו).

16כבר דברתי בעבר על החובה (מעין דאורייתא) של הכרת טובה ועל הכיעור שבכפיות טובה, והנה בפרשתנו יש מדרש בנדון (ויקרא רבה ט, ז): רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן בשם רבי מנחם דגליא: לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל, כל התפלות בטלות ההודאה אינה בטלה. הדא הוא דכתיב: "קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול אומרים הודו את ה' צבאות" וגו' (ירמיה לג, יא) - זו הודאה, ו"מביאים תודה בית ה'" - זה קרבן תודה, וכן דוד אומר: "עלי אלהים נדריך אשלם תודות לך" (תהלים נו, יג). תודה אין כתיב כאן אלא תודות - ההודאה וקרבן תודה. ע"כ. ויצויין שכמובן לא מדובר כאן על ביטול קרבנות ציבור ותמידים ומוספים (ראה "אבודרהם" סוף שער שני: תקון התפלות ועניניהם. וראה "יפה תואר" על מדרש רבה שם), אלא על קרבנות יחיד הבאים על חטא, ומכיון שלעתיד לבא יבוקש עוון ישראל ואיננו, אין עוד צורך בהם. ולא כן התודה. על כל פנים ברור שעצם חובת התודה על כל ביטוייה אינה עתידה להיבטל. לחתן דנן אנו מאחלים שתמיד יהיה לו להודות לקב"ה מכל לב ובכנות על הטובות שיעשה לו כל ימי חייו. (פ' צו תשס"ד, מתוך דברי בבר־המצוה של חיים אלישב שי')