ברכת אשר על התורה, ויקרא ט:כג

1"ויבא משה ואהרן". לשון היחיד כאן קשה לי, בעיקר משום שבהמשך בא מיד לשון רבים - "ויצאו ויברכו". ונראה שבא ללמד כי משה היה עיקר, כמבואר בדברי אברבנאל בספר שמות (י, ג). (פ' צו תשנ"ו)

2רש"י ד"ה ויבא משה ואהרן וגו', ...הא למדת לְמה נכנס משה עם אהרן - ללמדו על מעשה הקטורת. ע"כ. ולא ידעתי, למה דווקא מעשה קטורת, וכלום אין עבודות נוספות? ולמה אינו אומר קמיצה, שהיא עבודה קשה במיוחד? (פ' שמיני תש"ס) וראה רא"ם ו"גור אריה" שמשה הקטיר קטורת של שחר במזבח הפנימי, כדי שילמד אהרן ויוכל להקטיר בעצמו בבין הערביים.

3רש"י ד"ה ויצאו ויברכו את העם, אמרו, ויהי נעם וכו'. והרי זו הברכה כפי שבירכה משה למעלה (שמות לט, מג). וברי שכאן אין רש"י יכול לפרש "ברכת כהנים" כמו שפירש לפסוק כב, שהרי כאן מדובר בשני מברכים שאחד מהם אינו כהן. (פ' שמיני תשס"ו) וראה "משכיל לדוד" שאותה ברכה שברך משה את ישראל בפרשת פקודי (שמות לט, מג), חזר וברכם בראש חודש ניסן יחד עם אהרן אחיו, לאמור: מה שלא נתקיימה ברכתי עד עכשיו הוא לפי שאהרן אחי כדאי וחשוב ממני.

4בכינוס שנערך עם סיום עבודתי באופן רשמי ב"משרד החינוך" אמרתי בערך כך: זכות גדולה נפלה בחלקי להקדיש למעלה משלושים משנות חיי למפעל החמ"ד (חינוך ממלכתי דתי), מתחילתו ואפילו לפני תחילתו, מפעל שאין לו אח ורע בתולדות ישראל, לפחות מאז החורבן. אני חש שאיננו מודעים מספיק לגודל המעשה - זאת עלינו לדעת, כי כל אחד מהיושבים כאן משמש כלי בידי המדינה לכוון חינוך של רבבות בית ישראל לתורה ויראת שמים. ראוי היה להקדיש מחקר מקיף לנושא החמ"ד - לשיקולים, להרהורים, לאכזבות ולסיפוקים, אלא שב"ה יש לחץ מתמיד של עשיה, ויחד עם זאת נתברך החמ"ד בצניעות יתרה. הגמרא במסכת ברכות (לא ע"א) אומרת: אל יִפָּטֵר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו. ההבנה הפשוטה היא, שמתוך הפרידה בדבר הלכה זוכר החבר כי הלכה זו שמע מפלוני. באופן אחר מבאר המהרש"א שם, וזו לשונו: זוכרהו - רצונו לומר, שמתוך שבא הנפטר לומר דבר הלכה, נזכר גם חברו בדבר ששמע כבר. בדרך שלישית מבאר רבי יעקב עמדין שם: זוכרהו - את דבר ההלכה שלמד בהזדמנות מיוחדת, בעת הפרידה.

5אבקש ברשותכם לנצל הזדמנות זו לומר דברי הלכה מתוך תקוה שיזכרו. לא בהלכה במשמעה המקובל מדובר, שכן איני ראוי להתיישב על תקן איש הלכה (גם לעת זקנה). וכבר אמרו אחרונים שהמושג הלכה רחב הרבה יותר, והביאו ראייתם משימושו של רבי שמעון בר יוחאי במושג זה במאמרו הידוע: הלכה היא בידוע עשו שונא ליעקב. (כבר שם - בברכות לא ע"א - כשמביאה הגמרא דוגמא לאמוראים שנהגו להפרד האחד מרעהו מתוך דבר הלכה, אין מדובר על דבר הלכה במשמעו המקובל. הערת אברהם ברקו שי').

6תחילה חשבתי להעלות, במסגרת זו, כמה נושאים שנראים לי ראויים להיאמר, בחינת צוואה, מוסר, עצה טובה לצעירים ממני, לממשיכים. לא הוקל לי כשנזכרתי בכלל החב"די שר' יהודה קיל שי' אוהב להשתמש בו - הרבי מלובביץ' אמר שצריך לחיות עם הזמן, כלומר עם פרשת השבוע - שכן ידידנו ר' יהודה רבין שי' אירגן עסק גדול זה בשבוע פרשת תזריע, ולך ודבר בהזדמנות מרגשת זו על צרעת למיניה.

7משפרשתי, עלה בידי סוף סוף לקיים לימוד פרשת השבוע עם רש"י מדי בוקר (בדרך כלל לפני התפילה), ובשבוע של פרשת שמיני נחה דעתי. ראיתי שרש"י מוכיח ואומר מוסר רלבנטי יותר משיכולתי להעלות אני.

8אצא אפוא ידי חובתי בציטוט דברי רש"י לפרשת שמיני, שהרי עדיין יונקים אנו מן השבת שעברה. אומר רש"י: ...למה נכנס משה עם אהרן? ...כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואומר: יודע אני שכעס הקב"ה עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל. אמר לו למשה: משה אחי, כך עשית לי, שנכנסתי ונתביישתי?! מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל.

9דוגמא מאלפת יש כאן, כיצד להתייחס לזולת כשאינו מצליח בתפקידו בנסיון ראשון. אפשר וצריך לדבר גלויות ולסייע זה לזה. זהו הלקח הראשון.

10וקשה להתעלם מפסוק כפשוטו - בלא רש"י. נאמר בפרשתנו "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אֹתם" (י, א). דווקא בעבודת הקודש והמקדש יש חשש אש זרה שצריך להזהר מפניה. הקרבת אש זרה היא חילול, חילול השם - במעשה או במחדל - ומפניה צריך להזהר. אף בעבודת הקודש שבחינוך בית ישראל לתורה ויראת שמים יש להזהר משנה זהירות לבל נקריב חלילה אש זרה, לבל נחלל שמו יתברך, לא בפני רחוקים מן המצוות ולא בפני קרובים אל המצוות.

11ולבסוף עלי להודות לכל ידידי על יחסי העבודה שהפכו לידידות אמת. (פ' שמיני תשמ"ז)