ברכת אשר על התורה, במדבר א:ב

1"...במספר שמות". ביטוי זה מופיע חמש עשרה פעמים בפרשתנו ועוד פעם אחת בפרשת פינחס (כו, נג). והנה משמעו של הביטוי לא ברור לי. כיצד מונים שמות? ושמא ביטוי זה הוא יסוד המדרש שרש"י מביא במנין הלויים (להלן ג, טז רש"י ד"ה על פי ה') והוא מתנחומא לפרשת במדבר (טז): "...ובת קול יוצאה מן האהל ואומרת, כך וכך תינוקות יש באהל זה" וכו'. בפשטות, הקושי שעמד בפני משה רבנו ע"ה באשר למניית הלויים מבני חודש ומעלה, עמד בפניו גם באשר למניית בכורות ישראל שנמנו מבן חודש ומעלה, ומעניין שבמנין הבכורות (להלן ג, מ) אין נדרשים לקושי זה. (פ' במדבר תשמ"ח)

2ואולי "במספר שמות" מורה על מנייה על פי חרסים־פתקים ששמות הנימנים רשומים עליהם. (פ' נשא תשמ"ח)

3וראה דברי ידידי ר' יחיאל צבי מושקוביץ שי' ב"דעת מקרא" שם כתב: הספירה היתה בשמות. במפקד לא רק נקבע המספר הכולל של הנפשות בשבט, אלא כל אדם הוגדר והוצמד למשפחתו, לבית האב שלו ולשבטו. (פ' במדבר תש"ן) וכן מבואר ב"העמק דבר" על אתר שכתב: במספר שמות - כל אחד הושיט שמו ושם שבטו, ואחר כך מנו הפתקות. וראה ר"ע ספורנו, לפיו ביטוי זה בא לציין את מעלתם של בני אותו הדור, שכל אחד מהם ראוי היה להקרא בשמו, שלא כבמנין בני ישראל שבפרשת פינחס (אחרי ארבעים שנה במדבר), לקראת כניסתם הסופית לארץ כנען, שם חסר באופן בולט הביטוי "במספר שמות".

4רש"י ד"ה למשפחֹתם, דע מנין כל שבט ושבט. ד"ה לבית אבֹתם, מי שאביו משבט אחד וכו'. דומה שד"ה השני אינו ד"ה אלא צריך להבליע מילותיו בהמשך, וכוונת רש"י היא לומר שרק בהתיחסות בתי האב למשפחות, לשבט האב, אפשר לדעת את מניינו של כל שבט, בשל נישואין בין־שבטיים. ואכן בדפו"ר אין ציון ד"ה לבית אבתם. ותמוה שר' יצחק לוי בחומש רש"ר הירש לא נהג כך, אך באמת לא מצאתי בשום מקום הערה לכך. וגם ב"דעת מקרא" הדפיסו כמקובל, ולא ידעתי איך הבינו דברי רש"י. (פ' במדבר תשמ"ט) אבל ראה "נחלת יעקב", לפיו אין לפרש שגם "לבית אבֹתם" חוזר אל תחילת הכתוב, משום שאם כן יש כאן כפילות מיותרת, אלא יש לפרש שלפי רש"י "למשפחֹתם", פירושו כאן "לשבטיהם", ואמרה התורה "למשפחתם", כי בני ישראל לא הוכרו באמירת שם שבטם אלא באמירת שם משפחתם, כמבואר ב"גור אריה". מלבד זה, מוסיף הכתוב "לבית אבֹתם", ללמדנו כי בשעת מנין השבטים היחוס אל השבט יקבע לפי משפחת האב. כלומר, אם האב והאם אינם מאותו שבט, הבן ימנה על שבט האב.

5רש"י ד"ה לגֻלגלֹתם, על ידי שקלים, "בקע לגלגלת". ע"כ. כלומר, הציווי בפרשת כי תשא אינו חד־פעמי כי אם לדורות ו"כי תשא" (שמות ל, יב), פירושו כל אימת שתשא. ומכיוון שבפרשתנו לא מוזכר ענין המנייה באמצעות בקע, הרי שרש"י מוצא לו זכר בתיבה זו. (פ' במדבר תשנ"ט) ו"כלי יקר" על אתר כתב: פירש רש"י על ידי שקלים, והרבה מן המפרשים חלקו עליו ואמרו שמספר זה היה בלא שקלים ולשון המקרא מוכיח שאמר לגלגלותם, וחשבו לתרץ למה דווקא מספר ראשון היה על ידי שקלים, לפי שהיו צריכין אז לעבודת המשכן, ותרוץ זה דחוק. ולי נראה שודאי טעם השקלים היו להציל מן עין הרע השולט בדבר מנוי ודווקא במנין שהוא דבר חידוש, דרך משל שבזמן שרואין מאה זהובים אצל איש עני שחזקתו שאין לו, יותר העין הרע שולט בו ממה שרואין אצל העשיר אלף זהובים כי כבר הוחזק באיש אמיד, כך ישראל בצאתם ממצרים היו מוחזקים במתי מספר כי בשבעים נפש ירדו מצרימה ונתמעטו שמה מעוצר רעה ויגון והשלכת הבנים ליאור, ופתאום נמצאו במספר ראשון שש מאות אלף לבד מטף ונשים ודאי היה בפעם ההוא מקום לחוש לעין הרע, מה שאין כן בשאר מספרים כי כבר הוחזקו בעם רב ועצום. ע"כ.

6רשב"ם ד"ה שאו את ראש, ...ולכך צוה הקב"ה בתחילת חודש זה למנותן. ע"כ. לפי רשב"ם יש למפקד האוכלוסין כאן מטרה מאוד שימושית: לדעת את מספר הגברים בבני ישראל לפני שיצאו למלחמות כיבוש ארץ כנען (כתירוצו השלישי של רמב"ן בדבריו לפסוק מה). ובאמת התכנון היה שיצאו כבר עכשיו למלחמה על כיבוש הארץ, וכך היו עושים אלמלא חטא המרגלים. והשווה רש"י למעלה (פסוק א). דומה שרשב"ם כאן נאמן לפשוטו של מקרא יותר מסבו. (פ' במדבר תשנ"ו)

7ויפה הביאו בגליון "שבת בשבתו" דברי הגאון ר' יצחק מאיר מגור, בעל ה"חדושי הרי"ם" שהמפקד שבפרשתנו הוא כדי שלא יתבטלו ישראל ברוב בין האומות, שכן דבר שבמנין אינו בטל אפילו באלף. (פ' במדבר תשנ"ט)