ברכת אשר על התורה, במדבר יג:כה

1רש"י ד"ה וישבו מתור הארץ מקץ ארבעים יום, והלא ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה היא... והם הלכו ארכה ורחבה וכו'. כלומר גם מן המזרח למערב וגם מן הדרום אל הצפון (כמבואר למעלה בפסוק כא), הרי שמונים יום להליכתם בלבד; הוסף עליהם עוד שמונים לחזרתם, נמצא מאה ושישים יום. והיאך חזרו "מקץ ארבעים יום"? (פ' בהעלתך תשמ"ט)

2שם. ...אלא שגלוי לפני הקב"ה שיגזור עליהם יום לשנה וכו' . ולכאורה צריך לומר שיגזור עליהם שנה ליום, אך מה לעשות וזהו לשון הכתוב עצמו להלן (יד, לד), ושם - ולא כאן - צריך לשאול. (פ' בהעלתך תשנ"א) וראה מש"כ שם. הערת ר' זאב נוימן שי': ביטוי זה חוזר בספר יחזקאל (ד, ו).

3שם. ...אלא שגלוי לפני הקב"ה שיגזור עליהם יום לשנה, קצר לפניהם את הדרך. ע"כ. הרי לך שקפיצת הדרך אינה רק לצדיקים. וכל הנושא קפיצת הדרך טעון מחשבה. מכל מקום יש כאן שימוש מסוים בעובדת ידיעתו יתברך את העתיד להיות, והשווה דברי רמב"ן למעלה (פסוק א) "...וה' היודע עתידות ציווהו שישלח איש אחד איש אחד מכל מטות ישראל". (פ' שלח תשנ"ה) וראה אריכות דברים בנושא 'קפיצת הדרך' בספר "שפתי חיים" (אמונה והשגחה ח"א עמ' קמח), והרי עיקר הדברים: אחת מהמגבלות הטבעיות הגשמיות היא ההגבלה של מקום, דהיינו, האדם הגשמי ואפילו החסיד השלם מכיון שהוא בעל גוף בשר ודם אינו יכול להיות בזמן אחד בכל מקום, וגם אם הוא צריך מאוד להיות עכשיו בגופו במקום רחוק, הדבר בלתי אפשרי. הן אמת שמצינו בחז"ל שקיימת אפשרות של קפיצת הדרך, כמו שאמרו על יעקב אבינו (חולין צא ע"ב) "כי מטא - הגיע - לחרן אמר, אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי ואני לא התפללתי? כד יהיב דעתיה למיהדר קפצה ליה ארעא" (כאשר נתן דעתו לחזור קפצה לו הארץ), נמצינו למדים שיתכן לצדיק לבטל במידה מסוימת את הגבלת המקום (אבל אין זה ביטול גמור שהרי אינו יכול להיות בו בזמן בשני המקומות כאחד, אלא שיכול לשנות את מקומו כהרף עין) על ידי קפיצת הדרך, אבל מאידך גיסא מכך שחז"ל ציינו זאת אצל יעקב הרי שהיתה זאת תופעה חריגה, כי גם אצל צדיק ושלם כיעקב קפיצת הדרך אינה המצב הרגיל... כאשר הצדיק עובר ממקום למקום בקפיצת הדרך, הוא אינו עף באויר במהירות רבה באופן כזה שמי שיעמוד באמצע הדרך יראה את הצדיק טס בשמים, כי בלשון חז"ל לא כתוב שיעקב קפץ אלא הארץ היא שקפצה, ופירש רש"י (חולין שם ד"ה קפצה) שהארץ "נתקצרה ונתקמצה לו", ואפשר לפרש זאת שמכיון שההגבלה של המקום לא שולטת עליו אז הוא נמצא היכן שהוא צריך להיות. וכי תאמר איך הגיע לשם? הדברים מובנים לפי היסוד שביארנו בתחילת דברינו, שהקב"ה בורא כל רגע את כל הבריאה מחדש (אלא שלנו נראה הדבר כהמשך טבעי), אם כן ברגע הקודם נברא הצדיק במקום שהיה, וברגע שאחריו מכיון שהוצרך להיות במקום אחר רחוק מהמקום הראשון בורא אותו ה' יתברך במקום השני. וראה דברי הרב אליהו דסלר בספרו "מכתב מאליהו" (ח"ג עמ' 66 וח"ד עמ' 261).