ברכת אשר על התורה, במדבר ד:ג

1"מבן שלשים שנה ומעלה". לרגל עשרים שנות נשואיהם של מיכאל וחגית שי' אמרתי בערך כך: בפרשת בהעלתך, בפסוקים העוסקים בגיל הלויים הראויים לעבוד במשכן, נאמר: "זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבוא לצבֹא צבא בעבֹדת אהל מועד" (ח, כד). והנה בפרשתנו, במסגרת פירוט עבודת הלויים, בא ציווי על פקידת הלויים הראויים לעבוד עבודה במשכן, ושם מדובר על "מבן שלשים שנה ומעלה" (פסוקנו) - וזה קשה. פתרונו של רש"י לקושי זה (להלן ח, כד) הוא: מבן חמש ועשרים יבא ללמוד הלכות עבודה, ולומד חמש שנים, ובן שלושים עובד. אבל רמב"ן (ח, כד) מבקש לבאר "על דרך הפשט" ולפיו היו הלויים נמנים על ידי משה ואהרן מבן שלושים שנה ומעלה, ואותם הפקיד משה על עבודתם ועל משאם, אבל בפרשת בהעלתך הציווי הוא, שכל לוי שהגיע לגיל עשרים וחמש שנה כשר לעבודה ויכול לבא מרצונו לסייע בעבודה, אך לא היה ממונה על עבודה מסויימת. ומדוע לא ציוה ה' מתחילה למנות את הלויים מגיל עשרים וחמש? על כך משיב רמב"ן תשובה שנוגעת לעניננו: כי כל אדם נותן לבו בעשירותיו, כי ישתנו בהן הטבעים, וידע בהגיעו לעשרים או לשלושים, כי ידעו בו שכניו וקרוביו ואביו ואמו וילדיו וידיעוהו. אבל בהגיעו לעשרים וחמש לא ירגישו בו כל כך, ולכן לא צוה למשה שיטרח למנות רק מבן שלושים, שהאיש נודע בהן. ע"כ.

2כעת, לאחר עשרים שנות נישואים, אנו חשים צורך ואף חובה לטרוח ולציין את הדבר, ומתוך כך להודות ולשבח את הבורא יתברך על טובו עמנו.

3אנצל הזדמנות זו לקרוא בפניכם מדבריו הנפלאים של המאירי, שהראה לי שלום שי', דברים שראוי לחזור עליהם עוד ועוד. ב"אבות דרבי נתן" (פרק א, ה) מבוארים דברי חז"ל (מועד קטן ה ע"א) "ושמרתם את משמרתי - עשו משמרת למשמרתי" כך: עשה סייג לדברך כדרך שהקב"ה עשה סייג לדבריו. ע"כ. בביאור קצר זה חבוי שיעור גדול לכל המבקש לדרוש בציבור, וכך אומר המאירי בביאורו למסכת אבות (פרק א, מאמר ג): ויראה לי בביאור זה, שהוא הזהיר להיות כל אדם שומר פתחי פיו לתת להם בל יכביד השומעים בהם, וכל שכן כשמדבר בדברי תורה, שלא ידבר בהם אלא בזמן הראוי, בשעור הראוי, ובמקום הראוי לו, ובדברים הראוים לו, אם מצדו אם מצד השומעים. ובמשלי הערב אמרו על חכם אחד, שהיה מאריך בדבריו יותר מדאי ושאלו לו: מדוע אתה עובר הגבול להאריך כל כך? ואמר להם: כדי שיבינו הפתאים. אמרו לו: בעוד שיבינו הפתאים, המשכילים יקוצו. ואמרו: כדרך שעשה הקב"ה סייג לדבריו, עניינו, כמו שהקב"ה נתן התורה והמצוות והחוקים כפי מה שראוי לאדם לסבול לפי המונח בטבע, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, כן יהיו דברי האדם - במדה במשקל ובמשורה, וכל שכן בדברי תורה, ואף על פי שהדברים נאים מצד עצמן. ע"כ. ודי לחכימא ברמיזא.

4אסיים בדברי ברכה לזוג הצעיר (הצעיר ביותר בינינו): אומרים בשם בעל "חדושי הרי"ם", שבמניית ישראל היתה תכלית המבוססת על כלל הלכתי: "דבר שבמנין אינו מתבטל". כלומר טיפת חלב שנופלת למרק בשרי מתבטלת וכן כיוצא בזה, אבל דבר איסור שהדרך למנותו לגודל חשיבותו, והוא מתערב בהיתר, אפילו בכמות גדולה (ההיתר), אינו מתבטל. כך גם באשר למניית ישראל - ביקש הקב"ה שישראל לא יתבטלו באומות.

5ואמנם אסור לספור ישראל שלא לצורך, אך מדברי רש"י בראש הפרשה נראה שמניה מתוך חיבה היא לצורך, על כן נאחל לזוג הצעיר שיזכו לספור מתוך חיבה הרבה נכדים מאושרים והרבה שנים טובות לכולנו.