ברכת אשר על התורה, במדבר ז:יב

1על החזרות הרבות שבפרשת הנשיאים כתב רמב"ן (בסוף פסוק יב), שנועדו לכבד את כולם, ולהדגיש שכולם שקולים. עיין שם. (פ' נשא תשנ"ה) וראה מעין זה אצל ר"י בכור שור, רלב"ג ואברבנאל. וראה גם "אזנים לתורה" (בפסוק יח) שכתב: "ביום השני... ביום השלישי..." - טרח הכתוב י"ב פעמים לכתוב בפרטיות את אותם הקרבנות שנאמרו ביום הראשון, בלא שום חידוש כלשהו, ולא הסתפק לאמר: 'ביום השני... כדאתמול', או כדומה מן הלשונות בדרך קצרה? ויש לומר, שדברה התורה בשבחם של הנשיאים, שהשני לא הוסיף על הראשון והשלישי על השני, וכן כולם, ולא כדרך אנשים (ובפרט נשיאים וסתם 'גדולים'), הרגילים באופנים כאלה במעמד כל ישראל להתפאר בנדיבות לבם ולהראות לכל כי עולים המה על חבריהם (רצוני לומר להתכבד בקלון חבריהם), והם לא עשו זאת. ומכיון שאם היה השני מוסיף על הראשון (וכן השלישי על שניהם, וכך הלאה...) היה ההכרח לפרוט את נדבתו, ולא רצה הקב"ה שבשביל שעשה השני דבר הגון ולא 'התחרה' עם חברו, יפסיד ולא יהא קרבנו כתוב בפרוטרוט בתורה. ולכן ציוה ה' לרשום את קרבנו וכן את קרבן השלישי וכן הרביעי וכן כולם בפרטיות כמו הראשון. ע"כ.

2בדרך זו הלך גם מרן ה"חפץ חיים" בספרו על התורה (שמות לה, כז), ושם מעמיד זה לעומת זה את דרשת חז"ל על המילה "נשאם" הכתובה בכתיב חסר (ראה רש"י שמות לה, כז) לעומת אריכות הלשון שבפרשתנו, פרשת הנשיאים. וזו לשונו: כאן (בספר שמות) בשביל שנתעצלו, קימצה התורה אות יו"ד, ואצל נדבת הנשיאים בפרשת נשא האריכה התורה בנדבת כל נשיא בפרשה מיוחדת, ולא כללה אותם ביחד, אם כי נדבותיהם היו שוות. וכל זה ללמדנו בא, כמה חביב להקב"ה ענין שבני האדם עושים אותו בזריזות ובחבורה עם הציבור, ואינם מתגאים איש על אחיו, אף אין בהם קנאה ותחרות. כאן (בספר שמות) התעצלו הנשיאים להשתתף (את) [עם] הציבור בנדבתם, נחסרה אות משמם, ושם (בפרשת הנשיאים) הביאו כולם נדבותיהם ברצון, הקציבה התורה עבורם מקום נכבד ולא קימצה, לא רק באותיות, אלא גם בפרשיות שלמות, לכל נשיא ונשיא פרשה מיוחדת. ע"כ. ניתן להוסיף ולומר שמה שהאריכה התורה בפרשתנו, זה כדי ללמדנו על מעלתם של בעלי תשובה, וכפי שכתב הרמב"ם בלשונו הזהב (הלכות תשובה ז, ד): ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העוונות והחטאות שעשה. אין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם. ולא עוד אלא ששכרו הרבה, שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו. אמרו חכמים: "מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו". כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם, מפני שהן כובשים יצרם יותר מהם. ע"כ. ואמנם לא חטאו הנשיאים בחטא שיש בו מעשה, אך כבר כתב הרמב"ם שם (בהלכה ג): אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה, כגון זנות וגזל וגניבה, אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו, כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו, ולשוב מן הכעס, ומן האיבה, ומן הקנאה, ומן ההתול, ומרדיפת הממון והכבוד, ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן. מן הכל צריך לחזור בתשובה, ואלו העוונות קשים מאותן שיש בהן מעשה, שבזמן שאדם נשקע באלו קשה הוא לפרוש מהם. ע"כ. נמצאנו למדים שמשחטאו הנשיאים בכך שלא הזדרזו להתנדב למלאכת המשכן, נחסרה אות אחת משמם, ומשחזרו בתשובה, עשה להם הכתוב כבוד גדול ולכל נשיא ונשיא הקדיש פרשה משלו. (מהרב איתן שנדורפי שי')

3"נחשון בן עמינדב". בלא תואר נשיא. לפי רש"י בא הכתוב לומר שזכה לגדולה - להקריב ראשון - לא מצד גדלותו האישית (מצד עצמם כל הנשיאים שווים), אלא מפני מטה יהודה. הפוך ממנו ביאורו של אור החיים הק': ולא אמר "נשיא", ככל האמור בכל המטות, לומר כי ראוי הוא נחשון להקריב ראשון הגם שלא היה נשיא, ומעלתו מצד עצמו, מה שאין כן בכל שאר הנשיאים כי מעלתם היא לצד היותם נשיאי השבט לבד. ע"כ. מעין זה יש ב"העמק דבר" על אתר: כמו שבימי התנאים היה הנהוג להיות גדול מרבן שמו, כך בימי משה רבנו היה גדול מכינוי נשיא שמו. ע"כ. דומה שהיום מעדיפים יותר ויותר להגדיל את השם מהרב, ומה גדולה האינפלציה שנוהגים היום בתחום זה. ועוד כתב בעל "העמק דבר": ואולי משום שכל נשיא הראה נשיאותו ושררותו ביום שמחת מצוה שלו, מה שאין כן נחשון היה ביום מר של מות נדב ואביהוא בני אחותו אלישבע, ולא נהג אלא שמחת מצוה לחוד. ע"כ. טעם אחר מובא בחזקוני על אתר: לא נקרא כאן "נשיא" כדי שלא יתגאה על שהקריב ראשון, וכל האחרים נקראו נשיאים לפי שהשפילו עצמן והקריבו אחריו. (פ' נשא תשנ"ח)