ביאור הלכה קכד:ח

1קריאת הנו"ן - נקט מילתא דשכיח וה"ה אם מחסר קריאת האל"ף או המ"ם. ב"ח וע"ת:

2ושליח ציבור מברך אותה - נקט שליח צבור כדי לשלול בזה דעת האורחות חיים בשם רב האי שהובא בב"י דס"ל דבצבור עונה אע"פ שלא שמע בעצמו הברכה עי"ש:

3וזה אינו שומעה - פשוט דאפילו שמעה מתחלתה כל שלא שמע בסופה והנה לפי מה שמבואר לקמן בסימן רי"ג ס"ג דהיכא שהוא רוצה לצאת באיזה ברכה צריך לשמוע אותה מתחלתה ועד סופה לכאורה אם חיסר משמוע אפילו רק תחלת הברכה לבד שוב אין רשאי לענות אמן עליה ואין לומר דמאי גריעותא בברכה זו מסתם ברכה דעלמא שאינו רוצה לצאת בה כלל דצריך לענות אמן עליה א"כ אפילו לא שמעה כלל דודאי אינו יוצא בה נמי יהא מותר אע"כ דכיון שהוא רוצה לצאת בה והוא עשאה באופן שאינו יוצא בה אסרו רבנן לענות אמן עליה א"כ בכה"ג נמי וצ"ע:

4ויש מחמירין וכו' - עי' במ"ב ס"ק ל"ג שכתבנו דכונת הרמ"א הוא בכל הברכות כן כתבו כמה אחרונים בפירוש ודלא כט"ז ומ"מ לדינא צ"ע אם יש לנהוג בזה כהיש מחמירין הזה כי הב"ח והט"ז ומגן גבורים כולם כאחד כתבו דבשאר ברכות שאינו מכוין לצאת בהן מותר לענות אפילו לא שמע ולא ידע איזה ברכה אך ממ"א וא"ז וח"א מוכח דיש לנהוג כהיש מחמירין הזה ונראה דשב ואל תעשה עדיף כי יש עונש על העונה אמן יתומה כמו שאחז"ל וגם כי כל חילם של הב"ח וט"ז הוא מהירושלמי שהובא בט"ז ע"ש וגרסתינו הוא דין דיתיב למברכה ואין ראיה כ"כ שוב ראיתי שהגר"א בביאורו רמז לזה ואח"כ מצאתי בעזה"י באור זרוע הנדפס מחדש שכתב כן בהדיא דלפי גרסתינו אין ראיה לזה ונראה עיקר כגרסתינו עי"ש א"כ פשוט דזה הוא טעם רש"י ותוספות שלא חלקו בזה:

5מיד שכלה וכו' - עיין במ"ב שכתבנו דשיעור מיד הוא תכ"ד והוא מהפמ"ג שכתב דנ"ל ולא הביא ראיה לזה ולכאורה אין זה פשוט כ"כ דהנה מקור דין זה הוא נובע מאבודרהם המובא בב"י ושם כתב וז"ל י"מ אמן יתומה שלאחר זמן מרובה שסיים הברכה ענה אמן על דעת אותה ברכה עכ"ל משמע לכאורה מזה דלא תליא שיעורא בכדי דיבור ואפשר דלישנא דהרמ"א דכתב מיד דחקו ולענין עיקר הדין לכאורה קשה דהלא קי"ל דעד שלא כלה האמן מפי רוב העונים עדיין לא כליא ברכה וכדלקמן בסעיף ט' וי"א ובסימן קס"ז סט"ז לענין בציעת הפת ואפילו במקום שאין מוציאן ידי חובתן בהברכה נמי דינא הכי ע"ש בפמ"ג ולא מחלקינן שום נ"מ בין אם נמשך עניית העונים הרבה יותר מכדי דיבור או לא וע"כ משום דנחשב כאלו עומד עדיין באמצע ברכה כ"ז שלא ענה אמן וא"כ ה"ה בעניננו לענין איש יחידי שרוצה לענות אמן על איזה ברכה ונמשך אחר הברכה יותר מכדי דיבור ג"כ יהא מותר לענות ועוד דאפילו אם הצבור יתחילו כולם תיכף לענות בתוך כדי דיבור של ברכת המברך זה העונה הוא בודאי יותר מכדי דיבור אחר ברכת המברך דהלא הם מותרים להתחיל בתוך כדי דיבור דהוא עכ"פ שתי תיבות אחר המברך ושיעור האמן הלא הוא כדי לומר אמ"נ א"כ ממילא כשיתחיל הוא קודם שהם יכלו הוא יותר מכדי דיבור ויש לומר דשם שאני שעונים הרבה אנשים אמן אחר הברכה ובודאי יש מהן כמה אנשים שהתחילו לענות אמן תכ"ד אחר הברכה לכן אפילו מי שהתחיל לענות אמן אחר כך כ"א ואחד הוא בתוך כדי דיבור של חבירו ודומיא דמאי דאמרינן בשבועות לענין עדות דף ל"ב ע"א כל אחד וא' בתוך כ"ד של חבירו ובנזיר רפ"ד עי"ש אך מ"מ אין הבוצע צריך להמתין רק עד שיכלו רוב העונים דמן הסתם אין מתחילין כולם לאמר זה אח"ז רק מתחילין תיכף ומי שמאריך בענייתו יותר מדאי אין צריך להמתין עליו משא"כ בעניננו באיש יחידי שרוצה לענות אמן אחר הברכה צריך שלא לשהות יותר מכדי דיבור אחר הברכה. ונ"ל להביא קצת ראיה לדברי הפמ"ג מהא דאמרינן בשבועות ל"ו ע"א דאמן בו שבועה בו קבלת דברים בו האמנת דברים עי"ש וכדנפסק ביו"ד סי' ר"ט עי"ש בביאור הגר"א ובסימן רל"ז ס"ב וכי היכי דלענין אמן שהוא קבלת דברים בודאי צריך לענות האמן תכ"ד וכדמוכח ברפ"ד דנזיר עי"ש בגמרא ובביאור הגר"א הנ"ל בציון א' א"כ ה"ה בעניננו לענין אמן שהוא האמנת דברים וכדאיתא בב"י צריך להיות דוקא בתוך כדי דבור זה הנלענ"ד בעניננו אך לפ"ז אם אחד המתין ולא ענה עד שסיימו רוב העונים לענות וענייתו היה אח"כ בתוך כדי דיבור של ענייתם יצטרף עמהם ולא יהיה אמן יתומה ויש לעיין לפ"ז לקמן בסעיף י"א בהמחבר שכתב דאם קודם שכלתה עניית אמן מפי רוב הצבור וכו' ולפי דברינו אפילו לאחר שכלתה ובתוך כדי דבור נמי אך לפי מה שכתב הטעם על דברי השו"ע בחידושי רע"א ובספר מגן גבורים והעתקנום לקמן ניחא הכל: