ביאור הלכה שטז:ח

1שמונה שרצים וכו' - עיין במ"ב שכתבתי טעם החילוק משום דניצודין לצורך עורן הוא טעם התו' ויש עוד טעם אחר בר"ן והובא במגן אברהם דהח' שרצים אין דרכן להזיק וסתמייהו ניצודין לאיזה צורך משא"כ בשאר שרצים דדרכן להזיק וסתמייהו ניצודין כדי שלא יזיקו והוי מלאכה שאצ"ל ופטור והנה לפי דבריו אם ימצא בשאר שרצים איזה מין שאין דרכו להזיק יהיה ג"כ חייב כמו בהח' שרצים וכן כתב הפמ"ג. ודע דלדברי הר"ן יקשה קצת הא דאמר שם בגמרא ק"ז ע"א הצד א' מח' שרצים האמורים בתורה החובל בהם חייב דברי ר' יוחנן בן נורי ומסקנא בגמרא דצ"ל דברי ריב"נ ומחלוקתו [היינו הרבנן החולקין על ר' יהודה] הא גם לדברי ר' יהודה דס"ל דג' מהן אין להן עור ג"כ חייב בכל הח' שרצים כיון דאין דרכן להזיק מסתמא ניצודין לאיזה צורך. ואולי נקט ריב"נ צידה בדבריו משום דדמי לדידיה צידה לחבלה אבל באמת בצידה לא פליגי ואף דזה דוחק קצת לדברי הר"ן אבל נגד זה ניחא מאד לדבריו מה דאיתא שם בע"ב בברייתא לדברי ר' יהודה הצד אחד מח' שרצים האמורים בתורה החובל בהן חייב בשרצים שיש להן עורות וכו' ע"ש היינו דבצידה חייב בכל השמונה מטעם דאין דרכן להזיק וסתמייהו ניצודין לצורך משא"כ לענין חבלה הוא דוקא אותן שיש להן עורות ולא כל השמונה משא"כ לדברי התוספות ע"כ גם בצידה לר"י אינו חייב בכל הח' ואמאי קאמר מתחלה הצד אחד משמונה וכו'. ואגב אבאר מה דאיתא שם בגמרא מאן ת"ק ר' יהודה וכו' הא אמרינן שם לקמיה מאן תנא הצדן שלא לצורך פטור ר"ש הוא דלר"י דס"ל מלאכה שאצ"ל חייב גם בשאר שקצים ורמשים שצדן שלא לצורך חייב א"כ אמאי פטר ר' יהודה בשרצים שאין להם עורות לדעת התוספות בצידה וגם אפילו לדעת הר"ן אמאי דוקא אלו הח' וע"כ דכונת הגמרא דהאי תנא ס"ל כר"י דאזל בתר גישתא ולא ר"י ממש:

2והחובל - דעת הרמב"ם דחובל חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש דדמים שמפרק מתחת העור כמפרק תבואה מקשיה דמי ואע"פ שלא יצאו לחוץ מ"מ נעקרו ממקום חבורם ולפ"ז בעינן שיצא דם כשיעור גרוגרת ממקום למקום לענין חיוב חטאת כמו בדש גם אם חבל בשרו לאחר מיתה ויצא דם חייב [כ"כ הפמ"ג והוכיח זה מגמרא] וי"א דחיובא דחובל הוא מחמת נטילת נשמה שבאותו מקום שחבל כי הדם הוא הנפש וא"כ לא בעינן שיעורא ורוב הפוסקים הסכימו לזה היינו רש"י בפרק אלו טרפות (חולין דף מ"ו) [ועיין בפרק ח' שרצים במשנה ברש"י שם ומשמע דבחולין חזר רש"י והסכים לטעם זה] והרמב"ן והרשב"א והריטב"א והמאירי וגם התוספות בפרק ח' שרצים הסכימו דטעם זה עיקר ומ"מ פעמים שחייב אף משום צובע כגון שנצטבע העור כשיעור צביעה ע"י הדם שנתקבץ תחתיו מן החבלה ויש לו איזה צורך בצביעה זו כן הכריע הרשב"א בחידושיו וביאר בזה הירושלמי דקאמר דנצרר הדם חייב משום צובע ע"ש ונראה דמה שכתב המגן אברהם ונ"ל דחובל לרפואה והוא הקזת דם חייב לכו"ע ור"ל דהוא בכלל מתקן אף להראב"ד וגם דהוא בכלל מלאכה הצריכה לגופה כיון שהוא צריך להתרפאות ע"י חבלה זו וכמו שביאר הפמ"ג היינו לשיטת רוב הפוסקים דחיוב חובל הוא מפני נטילת נשמה וע"כ לא איכפת לן במה שדם החבלה ניתז לארץ ויוצא לאיבוד וכמו שחייב בשוחט משום נטילת נשמה לכו"ע אף שהדם יוצא לאיבוד משום שעיקר כונתו לשחטה בצואר וזו המלאכה צריך לה לגופה משא"כ לדעת הרמב"ם דחיוב חובל אינו משום נטילת נשמה רק משום מפרק הדם ממקומו וחשיב כדש א"כ בעניננו הוא בכלל מלאכה שאין צריך לגופה כיון שאין צריך להדם וכעין מה שכתוב בסימן ש"ל ס"ח לענין חלב המצער להאשה שמותרת להוציא בידיה החלב על הארץ מטעם שהוא מלאכה שאין צריך לגופה ששם איסורה לחלוב בתוך כלי הוא ג"כ משום מפרק שהיא תולדה דדש כדאיתא בכתובות ס' וע"כ כמו שכתבנו. ודע עוד דלכאורה לפי מה דפסק המחבר לקמיה דהצדן שלא לצורך פטור א"כ ע"כ דס"ל מלאכה שאצ"ל פטור א"כ אמאי מחייב בחובל הא הוי מלאכה שאצ"ל ואפשר דס"ל להמחבר דסתם חבלה הוי מלאכה הצריכה לגופה וכמו שכתב המגן אברהם בסימן רע"ח בשם רש"ל לחד תירוצא ע"ש. א"נ כיון דמיירי המחבר בשצריך לדם החבלה לאיזה ענין כי היכי דלא להוי בכלל מקלקל וכמש"כ במ"ב א"כ הוא בכלל מלאכה הצריכה לגופה עיין בתו' שבת ק"ו ד"ה בחובל עי"ש וכ"ש ליש מן הפוסקים שהעתקתי במ"ב והוא המאירי בודאי הוא בכלל מלאכה הצריכה לגופה לסברתו כמו שכתב בהדיא שם ע"ש. ודע דמה שכתבתי במ"ב דכל המקלקלין וכו' היינו אפילו אם היה מקלקל וגם מלאכה שאצ"ל ולמאן דפוטר במלאכה שאין צריך לגופה אפ"ה איסור יש בזה וראיה משבת ק"ה ע"ב בקורע על מתו דאוקמא הגמרא למתניתין במת דעלמא דהוי בכלל מקלקל וגם מלאכה שאצ"ל לכו"ע עיין ברש"י ותוספות שם ואפ"ה שנה המשנה בלשון פטור דהוא אסור ככל פטורי דמתניתין דהוא אסור כדאמרינן בשבת ק"ז:

3או סתם - לכאורה לפי מה שכתב המגן אברהם הטעם בשם הר"ן המעיין בר"ן יראה שמחלק דבח' שרצים שאין דרכן להזיק ע"כ סתמייהו ניצודין לאיזה צורך משא"כ בשאר סתמייהו ניצודין שלא לצרכן רק כדי שלא יזיקו והוה מלאכה שאצ"ל ע"ש א"כ היה צריך להיות מותר לכתחלה מטעם זה דומיא דמה שהקיל המחבר בס"ז לענין רמשים המזיקים ואמאי כתב דפטור אבל אסור ואפשר לומר דמה שכתב המחבר בס"ז רמשים המזיקים היינו דוקא דומיא דנחשים ועקרבים שנשיכתן קשה מאד ולכך התירו חז"ל האיסור דמלאכה שאצ"ל משא"כ בזה ולא דמי לפרעוש דבס"ט דג"כ נשיכתו קלה אבל מ"מ הלא עומד על בשרו ועוקצו משא"כ הכא אם לא דהשרץ רץ אחריו להזיקו דבזה בודאי מותר לצודו ואפשר אפילו להורגו וכדלקמן בס"י ועיין מה שכתבתי לקמיה עוד ישוב ע"ז:

4ולהרמב"ם חייב - לכאורה לפי מה שכתב המגן אברהם הטעם בשם הר"ן וכנ"ל קשה אמאי כתב השו"ע דלהרמב"ם חייב הלא גם הוא מודה בהא דס"ז דהוא מותר לכתחלה ומטעם דזה הוי בכלל מתעסק בעלמא כיון שכונתו רק להבריח אותו מעליו שלא יזיקנו וא"כ בעניננו דסתם שרצים ניצודין כדי שלא יזיקו היה צריך להיות מותר לכתחלה וכן הקשה הגרע"א בחידושיו אמנם לאחר העיון נ"ל שאינה קושיא כלל דהא כל טעם הרמב"ם שמתיר בהא דסעיף ז' אף דבעלמא ס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב הוא משום דהוי בכלל מתעסק בעלמא להנצל מנשיכתו וזה שייך רק כשמכוין בעת הצידה בשביל זה משא"כ כשצודן סתמא או אפילו שלא לצורך הואיל ומ"מ נתכוין לצוד לא יתבטל שם צידה בשביל דסתמייהו דהני שרצים ניצודין בשביל שלא יזיקו וכשתעיין היטב תמצא כל זה בלשון הצח של הרמב"ם שז"ל בפ"י הלכה כ"א אחד שמונה שרצים האמורין בתורה ואחד שאר שקצים ורמשים שיש למינן צידה הצד א' מכולן בין לצורך בין שלא לצורך או לשחק בהן חייב הואיל ונתכוין לצוד וצד שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה עכ"ד ובדין כ"ה כתב רמשים המזיקים כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהן אע"פ שאינם ממיתין הואיל ונושכין מותר לצוד אותם בשבת והוא שיתכוין להנצל מנשיכתן וכו' וע"ש הרי דמצריך כונה דוקא אפילו באותן המינים שדרכן להזיק ובודאי סתמא ניצודין כדי שלא יזיקו וע"כ משום דשם מתעסק אינו מונח על זה כ"ז שלא כוון בפירוש. גם בדברינו יוסר הקושיא שהקשינו לעיל על השו"ע אמאי כתב דפטור אבל אסור והא מתחלה כתב בס"ז דבשביל שלא ישכנו מותר וה"נ דכוותיה אבל לפי דברינו ניחא דלא הקילו רק כשנתכוין בשביל שלא ישכנו אבל לא כשנתכוין לצוד אף דצידה שלא לצורך היתה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ואסור עכ"פ מדרבנן: