ביאור הלכה שיז:א

1הקושר וכו' - דע דקשר שאינו של קיימא שאין חייבין עליו מקרי כשהקשר עשוי שלא להתקיים בתמידות [היינו שדרכו של הקשר הזה להתירו ואין מתקיים בתמידות וכמה דצייר בגמרא קטרא דקטרי בזממא] ואפילו אם הוא עשוי באופן חזק שלא יכול להתירו באחת מידיו מקרי בין לדעת הרי"ף והרמב"ם ובין לדעת הרא"ש קשר שאינו של קיימא כיון שדרכו של הקשר הזה שלא לקיימו בתמידות וראיה ממאי דתניא בתוספתא [והרישא הוא לדעת ר"מ כמו שכתב הדרכי משה] דכל קשר של קיימא שיכול להתירו באחת מידיו או קשר שאינו של קיימא שאין יכול להתירו באחת מידיו אין חייבין עליו. ודע עוד דמה דפוסק בשו"ע דקשר ומעשה אומן חייב הוא אפילו אותו הקשר לא מיהדק שפיר ויכול להתירו באחת מידיו וכמו שכתבנו במ"ב וכן פסק בדרכי משה כי רבנן פליגי על ר"מ שאמר דיכול להתירו באחת מידיו פטור [וכמו שכתב בספר יראים וכן מוכח מפירוש המשניות ולהרמב"ם והרע"ב שהם פליגי] וסברי דחייבין והלכה כמותם וכמו שפסקו כל אלו הפוסקים הנ"ל ומוכח בגמרא דקשר כזה לא מיהדק וע"כ באופן דהוי מעשה אומן דאל"ה לא מיחייבי לדעת הרי"ף והרמב"ם הרי דמעשה אומן נקרא אפילו לא מיהדק שפיר ולפ"ז לכאורה צ"ע על הט"ז שכתב דמעשה אומן נקרא כשהקשר חזק מאד ואפשר דכונתו שהוא חזק מאד היינו שלא יהיה ניתר בשום אופן מעצמו כדרך האומן היודע אופן תיקון עשייתו ומעשה הדיוט הוא כשהקשר אינו עשוי בטוב שיוכל לפעמים במשך הזמן להיות ניתר מעצמו וא"ל א"כ אמאי פליג הרא"ש על הרי"ף בסברא זו י"ל דהרא"ש ס"ל דכיון שהוא עושה אותו כדי שיתקיים לעולם מצוי הוא שעושה אותו שלא יהיה ניתר מעצמו ומה שיקרה לפעמים שהוא ניתר אין בטל עי"ז שם קשר קיימא ממנו. אך זה אתפלא על הט"ז שכתב דלדעת הרא"ש והטור הכל תלוי בדעת האדם הקושר לחוד דאם דעתו שישאר כן לעולם הוי קש"ק ואם לזמן הוא פטור ואסור ואם דעתו להתירו ביומו מותר לכתחלה ע"ש ולפ"ז אפילו בקשר הגמלין והספנין גופא או בקטרי דאושכפי אם דעתו בעת הקשר להתירו ביומו אין עליו שם קשר כלל אפילו עשהו אושכפי בעצמו ולפענ"ד צע"ג בזה דנראה דקשר שדרכו של העולם לעשותו בקביעות לא אזלינן בתר מחשבת הקושר לבטל שם קשר ממנו ומה דמצייר הגמרא במנעל בקשר דרבנן ובסנדל בקטרא דקטרי אינהו היינו באותן האנשים שדרכן שאין עושין הקשר שלהן בקביעות רק לפי שעה וזה דמי לענין חיובא לסנדל דנפקי ביה בי תרי דמוכח שם דלא מקרי קשר והיינו אפילו אם עשהו חזק כעין קטרא דאושכפי כדמוכח שם בגמרא עי"ש ברש"י ומטעם דלאנשים כאלו אין דרך של הקשר הזה להתקיים משא"כ בעניננו לענין אושכפי שדרך כל העולם שעושין קשר ע"ז בקביעות והוא ג"כ עשהו חזק כראוי לא אזלינן בתר דעתו שהוא חושב להתירו ביומו ויתבטל ע"ז שם קשר ממנו ומדרבנן לא מיבעיא לי דאסור בזה וכמו שהביא המגן אברהם בשם הכל בו וכ"כ בספר יראים דקשר אפילו שאינו ש"ק שדרכו של האדם להמלך לפעמים שישאר כך אסור ונראה דבענין שלנו שדרך כל העולם לעשותו לקביעות לא אזלינן בתר דעתו ומדאורייתא אסור ואח"כ מצאתי שכן כתב בספר בית מאיר שנראה לו כן ברור ובזה יתורץ קושית הפמ"ג למה אין עושין ציצית בשבת יחשוב שלמ"ש יתירו מיד עי"ש שנדחק בזה מאד ולדברינו ניחא וגם קושית הגרע"א שהקשה על סוגיא דעירובין ק"ג גבי נימא במקדש דהוא לדבר מצוה יחשוב להתירו במוש"ק ולדברינו דהוא איסור דאורייתא ניחא וכאשר תעיין היטב בדברי רש"י בכמה מקומות בסוגיא זו דף קי"ב תמצא כדברינו אך לענין איסור הוא ברור ופשוט דאסור ואפילו בחבל דגרדי איתא בגמרא דגזרו חז"ל שמא יבוא להתיר בחבל דעלמא וכ"ש בזה:

2וקשר וכו' - עיין ברמב"ם פ"י מהלכות שבת שהעתיק כמה ציורים לדין זה והוא נובע ממשנה דריש פרק ואלו קשרים דז"ל שם קושרת אשה מפתחי חלוקה אע"פ שיש לו ב' פתחים [ר"ל ויכולה לפושטה וללובשה בדוחק אף אם לא תתיר אח"כ אלא קשר אחד והו"א דחד קשר בטולי מבטלה ולא תתירנו. גמרא] וחוטי סבכה אע"פ שהיא רפויה [סבכה נקרא מה שהיא לובשת מלמעלה על השער לכסות והרבותא היא דהו"א כיון שהוא רפוי משלף שלפא לה מלמעלה ולא תתיר הקשר ויהיה ממילא קשר של קיימא קמ"ל דאשה חסה על שערה שלא תנתק ומתרת אותו] ורצועות מנעל וסנדל שקושרין אותן על הרגל בשעת מלבוש ונודות יין ושמן אע"פ שיש לו ב' אזנים [היינו האזנים שכופלין לתוכו וקושרין ובאחת מהן יכול להוציא היין והו"א דחד מינייהו בטולי מבטל ליה ולא יתירנו. שם] וקדרה של בשר אע"פ שיכולה להוציא הבשר ולא תתיר הקשר עכ"ל וכל אלו הדברים נזכרים שם במשנה להתירא לכתחלה ולהרמב"ם הטעם דכל אלו הדברים אינם נעשים קשר אומן רק קשר הדיוט וגם עשוי להתירו הא אם עושה אלו הדברים בקשר אומן [היינו בקשר אמיץ שלא יהיה ניתר מעצמו בשום אופן] אף שדרכן להתיר בכל יום ג"כ היה איסור לכתחלה ולרא"ש וש"פ אין חילוק בזה דקשר כזה אין עליו שם קשר כלל:

3שאינו של קיימא ואינו מ"א וכו' - כ"ז הוא לשון הרמב"ם והיינו אפילו אם הוא עשוי לאיזה זמן ולשיטת הרא"ש דוקא כשאינו של קיימא כלל וכנ"ל בהג"ה:

4דינו כמו וכו' - עיין בב"י שכתב הנה הרא"ש כתב דיראה לו שאינו מחויב במתיר כ"א במתיר ע"מ לקשור קשר של קיימא דומיא דציידי חלזון שהיה במשכן וכתב הב"י ע"ז דמדרבנן אף להרא"ש אסור בכל גווני. ודע דהרבה פליגי על הרא"ש בזה רש"י בפ' כלל גדול (שבת דף ע"ד ע"ב) בד"ה שרי חד וכמו שהביאו התוספות בשמו בדף ע"ג ד"ה הקושר וכן הרמב"ם בה"ש הלכה ח' המפריד את הפתיל וכו' עי"ש וכמו שכתב בספר מעשה רוקח וכן בספר תפארת שמואל על הרא"ש כתב דהרמב"ם והסמ"ג פליגי ע"ז עי"ש היטב דדבריו נכונים מאד ולפי דבריו שם יוכל הר"ח לסבור ג"כ כרש"י בזה ואזדא הוכחת התוספות הנ"ל שכתבו דלהר"ח בעינן מתיר ע"מ לקשור וגם מהירושלמי אין שום ראיה. והנה בעיקר הדין צ"ע לי על דברי הרא"ש דאף דאם נימא דבעינן בזה דומיא דמשכן הלא גם בקורע דאיתא במשנה בהדיא דבעינן ע"מ לתפור ומשום דבמשכן כן היה כדאיתא בגמרא ואפ"ה קי"ל דה"ה בקורע ע"מ לתקן וכמו שמוכח בסוף סימן ש"מ עי"ש וע"כ הטעם משום דכיון שיש תיקון ע"י קריעתו כקורע ע"מ לתפור דמי א"כ ה"נ בשיש תיקון ע"י התרתו הקשר כמתיר ע"מ לקשור דמי. וגם לפי דבריו מאי מקשה בדף קי"ב הברייתות אהדדי בהיתר רצועות מנעל לימא הא דתני חייב במתיר ע"מ לקשור והא דתני אסור במתיר שלא ע"מ לקשור אלא ודאי דמלאכת מתיר הוא ענין בפני עצמו וחייב אפילו שלא ע"מ לקשור:

5או שקשר רסן בהמה - ומה דאיתא לעיל דקשר הגמלים חייב מיירי שבעל הגמל עשה הקשר דהוא מעשה אומן וכאן באדם דעלמא שהוא מעשה הדיוט:

6בראש אחד של חוט - וה"ה של חבל סמ"ג שם ועי"ש בביאורו מהרא"ש דבראש החוט של תפירה ג"כ די בקשר אחד [ובמרדכי פרק ואלו קשרים איתא בהדיא הכי] ומה דאיתא בגמרא והוא שקשרן ואינו חושב המשנה רק מלאכת תופר מפרש מהרא"ש דמיירי בשקשר שני ראשי החוט יחד:

7דינו כשני קשרים - עיין במ"ב מש"כ דזהו מעשה אומן ואף דבסמ"ג שם לא איירי כלל מענין מעשה אומן כי הוא לא העתיק במלאכת קושר שיטת הרמב"ם דמעשה אומן מ"מ כיון דחזינן דסובר הסמ"ג דקשר אחד שבראש החוט מתהדק שפיר ונקרא קשר מדאורייתא כמו ב' קשרים בעלמא סובר הרמ"א דלענין מעשה אומן שוה הוא לשני קשרים בעלמא: