ביאור הלכה לב:טז

1נפסק - וה"ה אם מתחילה כתב הסופר איזה אות פשוט ונסתפק לו אם הוא ארוך כשיעור שראוי להיות וא"א לו להגיה דהוה שלא כסדרן מראה לתינוק. ט"ז וא"ר וחידושי רע"א:

2הפשוטות - וה"ה אם הספק הוא בד' שגגו קצר ונסתפק לנו אם הוא כשיעורו מראה האות להתינוק אחרונים:

3כגון וי"ו זיין - עיין בפמ"ג שמסתפק לומר דבזיין שנפסק די כמלא אות קטנה דבמה שגגו עובר מב' הצדדים מוכח שאינו יו"ד והובא בחידושי רע"א. ועיין בדה"ח בהלכות קה"ת ובשערי אפרים שהשוו שם זיי"ן לוי"ו לדינא. ועכ"פ אם התינוק קראו ליו"ד ודאי פסול. ועיין במה שכתבנו בסעיף ט"ו בשם כנה"ג. ועיין בב"י בסימן ל"ו באות וא"ו:

4אם תינוק - עיין בפמ"ג וא"ר דאם יש כמלא או"ק דידהו כגון וי"ו או נו"ן פשוטה קטנה וניכר יפה שהיא וי"ו או נו"ן כשר ואין צריך להראות להתינוק:

5יודע לקרותו - אז אפילו הוא נקב גדול או הפסק גדול שפרידתו ניכר להדיא כשר וא"צ שום תיקון דלא יהא עדיף מאלו כתב לכתחילה אות קצר כזה דכשר:

6ואם לאו - אפילו נעשה ההפסק לאח"כ כגון שקפץ הדיו מהקלף ונשאר רק רושם אדמומית מהחלודה של הדיו ואפילו אם היה ההפסק קטן כ"כ שלא היה פרידתו ניכר להדיא והראה להתינוק גם החלק שלמטה מההפסק וקראו לאות אפ"ה פסול דאין מצרפין לו מה שלמטה כמש"כ הט"ז. וכ"ז לענין שישאר כך בלא תיקון אבל לענין תיקון אם התינוק יודע לקרות האות ע"י צירוף מה שלמטה מהני אפי' בתפילין ומזוזות דבעינן כסדרן דוקא דלא נתבטל ממנו לגמרי שם אות כיון שהתינוק יודע לקרות ע"י צירוף ואפילו נעשה זה ההפסק בעת הכתיבה. וכתב הפמ"ג דכל זה בשלא ניכר להדיא פרידתן אבל אם ניכר להדיא פרידתן אין מועיל לו שום תיקון אפילו נעשה לאחר הכתיבה. ועיין לקמן בסעיף כ"ה בבה"ל מש"כ אודות זה:

7מיהו אם אנו רואין וכו' - עיין במ"ב. וכ"ז מיירי ג"כ בלא תיקון אבל לענין תיקון מהני עכ"פ קריאת התינוק ואין חילוק בזה בין פשוטות לכפופות והכל דינא כמו שכתבנו מתחילה. כ"ז ביררתי מדברי הפמ"ג בסימן זה בהרבה מקומות ויתר דיני הפרטים לענין תיקון יתבאר אי"ה לקמן בסעיף כ"ה:

8כשנכתב בכשרות - ומ"מ דוקא בנפסק ע"י נקב דהב"י בתירוצו השני הוסיף דע"י נקב בעינן ג"כ שנפסק אח"כ אבל בנגיעה אות לאות אף שנכתב בכשרות ונפסק אח"כ פסול כדמשמע בסעיף י"ח. דבר משה חא"ח בסי' י"ג הביאו הגרע"א בחידושיו והדה"ח בהלכות קה"ת בדין כ"ה סובר דגם זה תליא בב' התירוצים שבב"י ולתירוץ ב' כשר אך שצריך לחוש לחומרת ב' התירוצים ונמצא שיש בזה לדבריו ספיקא דדינא. ומהסעיף י"ח אין ראיה כלל דשם מיירי בעת הכתיבה גופא אחר שנגמר צורת האות נגע אות בחבירו משא"כ בזה שכבר סילק ידו. וסברא זו מוכרחת ממ"ש השו"ע מגיע לסוף הקלף ע"כ דאין סובר כהירושלמי דמכשיר בנגיעת אות לאות אחר שנגמרה צורתה וכמ"ש הפרישה וביאור הגר"א ואעפ"כ כתב לבסוף בלי היקף קלף מתחלתה דוקא משמע דאם נחתך הקלף אח"כ ועי"ז אין מוקף גויל כשר וע"כ הטעם כמו שכתבנו ומתוך מה שציין הגר"א בסי' י"ח סק"נ עי"ש משמע ג"כ שמפרש להשו"ע דמיירי בעת הכתיבה ואין סותר כלל לסברת תירוץ הב' שזכרו הש"ע בסט"ז. היוצא מדברינו דאין ראיה להחמיר יותר בזה ממה שסובר בעל דה"ח שם עי"ש דהוא ספיקא דדינא ונ"מ לענין להוציא אחרת עי"ש:

9ואח"כ נפסק - עיין בב"י ועי' בדה"ח בהלכות קה"ת דין כ"ו שכתב שם דאף לתירוץ א' של הב"י פוסל חסרון הקף גויל ע"י נקב ורק לחומרא חשש המחבר לתירוץ הב' ומוכח שם לדבריו דלא מחלק המחבר בין ניקב מקודם לניקב אחר הכתיבה רק אם יש עכ"פ הקף גויל לנקב שאצל האות דהנקב אין מבטל הקפת הגויל שסביבו ונמצא שיש הקף גויל עכ"פ אבל אם הנקב מגיע מאות לאות שסמוך לו פסול בכל גווני דזה חשוב כנגיעת אות לאות וכתירוץ א' דנקטינן כוותיה ג"כ בלהחמיר ולהכי פוסל המחבר לעיל לפי הירושלמי אפילו אם לאחר שנכתב ניקב דזה שניקב כל חללו הוי כנגיעת אות לאות עי"ש [כ"ז לפי דעתו אבל הפמ"ג במ"ז סק"ח דעתו דעיקר דינא דהמחבר הוא רק קודם שנכתב עי"ש] ופליאה נשגבה על דברי הדה"ח א"כ למה כתב או אם רגל וכו' בלי היקף קלף מתחלתו אפילו אם הקלף שסמוך להאות נחתך אח"כ צריך להיות פסול לדידיה דשמא הלכה כתירוץ הא' ולא מחלקינן בין קודם לאח"כ ורק בנקב מקילינן משום דיש עכ"פ הקפת גויל סמוך לנקב שאצל האות משא"כ בזה שנחתך לגמרי אלא וודאי דהב"י סובר דאם נעשה הנקב לאחר הכתיבה כשר בכל גווני וכתירוץ הב' דלא בעינן אז מוקף גויל. ועוד נ"ל באמת דכ"ש לפי תירוץ א' של הב"י אינו פוסל חסרון היקף גויל ע"י הנקב כי הנה הב"י הוציא דין זה שכתב בשו"ע מחמת דהוקשה לו היכי מכשרינן בנפסק שום אות ע"י נקב הא אמרינן כל אות שאין מוקף גויל לה מארבע רוחותיה פסולה ותירץ דלא אמרינן כל אות וכו' רק בשהיה ע"י נגיעת אות לאות אבל לא ע"י נקב א"נ דלא פסלינן מחמת מוקף גויל רק אם בעת הכתיבה לא היתה מוקפת משא"כ כשנכתב בכשרות והב"י העתיק פה לדינא תירוץ הב' והנה לפי דברי הדה"ח הנ"ל שיצא לידון בדבר החדש דאף לתירוץ א' בעינן הקפת גויל אך להכי כשר ע"י נקב משום דיש גויל מעבר להנקב סמוך לאות שאצלו וזה חשוב מוקף גויל תמיהני דא"כ אם הרגל הכ' מגיע לסוף בלי היקף קלף פסול אפילו לתירוץ א' לדבריו וזה אינו כדמוכח בב"י דתשובת הרלב"ח דפוסל בזה לא אתיא רק כתירוץ ב' ואפילו אם תרצה לדחוק בהב"י דלכו"ע כתב דינא דהרלב"ח אכן מד"מ הארוך מוכח בהדיא דלתירוץ א' כשר בזה ע"ש. אח"כ מצאתי בעזה"י שגם הלבושי שרד משיג בזה על הנו"ב שכתב ג"כ כהדה"ח הנ"ל גם הפמ"ג במ"ז בס"ק י"ד כתב להדיא דלתירוץ א' של הב"י לא בעינן היקף גויל בנקב ואפילו אם מתחלת הכתיבה היה רגל הך' בלי היקף קלף כשר וא"כ ממילא לפ"ז אפילו אם הנקב מגיע מאות לאות שסמוך לו כשר לדידן כשנעשה אחר הכתיבה ואף שכל זה ברור בעזה"י מ"מ צ"ע למעשה אחרי שהדה"ח והנו"ב מחמירין בדבר ועכ"פ בהצטרף עוד איזה קולא כגון שהאות גדול יותר משיעור ונקב נעשה בסופו באופן שאפילו אם ינכה מקום הנקב ושיעור דהקפת גויל ג"כ ישאר שיעור הראוי לאותו אות יש לצדד להקל ולצרף לזה דעת הרד"ך שהובא בסימן זה במג"א סק"ג כי אפילו לדעת הדה"ח והנו"ב הנ"ל איננו רק ספיקא דדינא דשמא הלכה כתירוץ א'. ויותר טוב אם יכול לגרור מעט מעובי הקו של האות ויהיה מוקף גויל דזה מהני בכל גווני ואפילו בתו"מ דבעינן כסדרן וכמו שהתיר המ"א לגרור קצה רגל הך' הנוגע לסוף בלי היקף קלף: