ביאור הלכה שעא:א

1שהניח ביתו והלך כו' - עיין מ"ב מש"כ דמיירי שהלך מבע"י כן כתב הטור ואף דכתב המגן אברהם דהטור לאו דוקא קאמר שה"ה אם הלך בשבת כשהסיח דעתו שלא לחזור היום והביא ראיה לדבריו ממה דפסקינן בס"ד גבי מת בשבת ולא עירב היכא דלא בא היורש בשבת לדור שם ננקוט שם כדעת הטוש"ע להקל ג"כ אין ראיה לענינינו עיין בספר בית מאיר שחילק בפשיטות דבזה כיון שהוא חי וכל שעה יש בידו לחזור לא שייך כלל טעמא דר' יוסי שכבר הסיע מלבו דזה לא שייך אלא בהולך לשבות קודם שקידש היום וכ"כ רש"י בדף מ"ז בהדיא דמיירי מבע"י וכן בספר גאון יעקב דעתו דהטור דוקא קאמר מבעוד יום וכתב עוד טעם נכון לחלק דלא דמי לס"ד דמיירי במת בשבת דהכא שהוא חי וקנה בו שביתה לאחר שקידש היום לא נעקרה דירתו מכאן במה שהלך במקצת היום הנשאר לשבות במקום אחר וכן הרשב"א והריטב"א כתבו בהדיא בענינינו דמיירי דוקא מבע"י ואף דיש לדחות דמהם אין ראיה דהם מחמירין ג"כ בההיא דס"ד מ"מ כיון דמצינו לשלשה מהראשונים [רש"י ורשב"א וריטב"א] שכתבו בהדיא דמיירי דוקא מבע"י מסתברא דאין להקל כשהלך בשבת. והנה ראיתי בא"ר שכתב לחלק דהטור מיירי בסתמא ולכך נקט מבע"י אבל אם בהדיא הסיח מלבו שלא לחזור בשבת מהני אפילו בשבת והנה באמת אצל בתו סתמא הוי ליה כאלו אצל אחר הסיח דעתו בהדיא כמבואר בפוסקים ואפ"ה כתב הטור מבע"י גם מה שכתב דכהאי גוונא איתא בעה"ק אין שם שום הוכחה לזה דמה שכתב בשער ד' אות ג' דאם הסיח דעתו מלבו בהדיא מהני אפילו אצל בנו ואחר מיירי שהלך מבע"י ותדע דהא הוא פוסק אח"כ באות ז' גבי מת בשבת ולא עירב אפילו לא בא היורש לדור שם בשבת נאסר לכל השבת משום דכיון שנאסר במקצת שבת נאסר לכולו וא"כ פשוט דבעניננו בכל גווני בעינן דוקא מבע"י דאל"ה אסור וכן כתב הרשב"א בהדיא בחידושיו דבעינן דוקא מבע"י דאל"ה כיון שנאסר במקצת שבת נאסר לכל השבת ולפי טעם זה ברור דאין לחלק בין בסתמא לבין הסיח דעתו בהדיא. וע"כ נראה פשוט דאין להקל כשהלך בשבת אם לא בשעת הדחק אפשר דיש לסמוך על דעת המגן אברהם כשהסיח דעתו בהדיא:

2אם הסיח כו' - אף דבסוגיא שם איתא דוקא בתו אבל בנו לא וכ"ש אחר הסוגיא מיירי בסתמא דאמרינן כשהלך לשבות אצל בתו מסיח דעתו מדירתו ואצל בנו אינו מסיח שמא תתקוטט עמו כלתו אבל אם הסיח דעתו בהדיא מדירתו לאותו שבת כגון ששאלוהו ואמר שאין דעתו לחזור לדירתו לשבת זו אינו אוסר אפילו הלך לשבות אצל בנו וה"ה אחר ואם לא הסיח דעתו כגון ששמעו ממנו שדעתו לחזור בשבת אפילו בשהלך אצל בתו אוסר דחשבינן ליה כאלו הוא בביתו כ"ז מתבאר מדברי הרשב"א בעבוה"ק ומסתברא דגם הרמב"ם מודה דבבתו אפילו בסתמא אמרינן דהסיח דעתו דאל"ה במאי מחלק הגמרא בין בתו לבנו אלא דהוא נקט מילתא דפסיקא באם הסיח בפירוש דזה מהני בכל אדם וכן משמע בביאור הגר"א והנה בתוס' שבת משמע דלהרמב"ם אין שום חילוק בין בתו לאחרים וכן הוא דעת השו"ע לדעתו ולא נהירא דכל הראשונים העתיקו מימרא דגמרא דיש חילוק בין בתו לבנו הר"ח והרי"ף והסמ"ג והרא"ש והריא"ז והרשב"א ומסתברא דגם הרמב"ם לא יחלוק עליהם אלא דהוא נקט מלתא דפסיקא כמו שכתב הגר"א דזה מהני אפילו בבנו ובאחרים וכנ"ל בשם עבוה"ק:

3בחצר אחרת - עיין בב"ח שהביא דהתוס' חולקים ע"ז וכן משמע מהטור דדוקא אם הלך לעיר אחרת מקילינן גם גבי עכו"ם ולא בחצר אחרת ובפסקי הרא"ש כתב הכי בהדיא אח"כ מצאתי בעבוה"ק שמוכח ג"כ הכי גם בספר קרבן נתנאל תמה על פסק זה דהא די לנו להקל כדעת ר' יהודא [וכמו שכתב הרא"ש] ואיהו בעיר אחרת דוקא קאמר ולא בחצר אחרת. אכן בריא"ז המובא בשלטי הגבורים דעתו הכי דאפילו בחצר אחרת מותר ונראה דסברתו דאנן מקילינן תרי קולי דנסבור כדעת ר"י דישראל ועכו"ם שוין בדבר וגם נסבור דעיר אחרת וחצר אחרת שוין אבל עכ"פ הוא דעת יחידאה דהתוס' והרשב"א והטור חולקים ע"ז ובפרט לדעה קמייתא בעכו"ם בכל גווני אסור. אח"כ מצאתי בבית מאיר שהביא עוד ראיה מהרא"ש דבעכו"ם לא אמרינן שהסיח דעתו וממילא בחצר אחרת הוי כאלו הוא בביתו ודעתו דט"ס הוא בהרא"ש: