ביאור הלכה ז:ז

1והוא שרככו מאמש - עיין מש"כ במ"ב והנה דברי המחבר ראשיתם הם דברי הרמב"ם וסופם הם דברי רש"י ותימה שהרכיבם יחד ובאמת דברים נפרדים הם ומחולקים בפירוש דברי הש"ס וכמו שנבאר דאיתא בגמרא א"ל רבינא לרב אשי אמר לן רב אחא מן הוצל דמר שרקין ליה תנורא ביומא טבא (ופירש רש"י דהקושיא היא משום מגבל ביו"ט) א"ל אנן ארקתא דפרת סמכינן (ופירש"י שא"צ לגבל טיט ששפת פרת טיט מגובל הוא) וה"מ דצייריה מאתמול (פירש"י עשה בו סימן ונתקו לצד אחר) עי"ש ולפ"ז טיט שעל שפת הנהר הוא משום לתא דגיבול וצייריה מאתמול הוא משום הכנה והרמב"ם כפי הנראה פירש להיפך שהשאלה היתה בשביל טיט מוקצה וע"ז השיב לו דאנן ארקתא דפרת סמכינן והוי לן כמוכן ועומד וע"ז מסיימינן והוא דצייריה מאתמול ר"ל שגבלו דאל"ה מאי מהני לן במה שמוכן כיון שצריך לגבל ואם כן דברי המחבר שהעתיק שתי הסברות ביחד וכתב או עשה וכו' מוקשים מאוד ואפשר עוד לפרש בדוחק בדברי הרמב"ם שמפרש שפיר כפירוש רש"י דעל שפת הנהר הוא משום חששא דגיבול אלא דמ"מ איכא למיחש שמא אותו רגב טיט שהוא נוטל נתרכך היום וא"כ מאתמול היה מוקצה ולהכי מסיים הש"ס והוא דצייריה מאתמול והאי צייריה הוא כמו סייריה מאתמול ר"ל שהשגיח מאתמול על אותו רגב טיט שהיה מרוכך וכמו סייר נכסיה (דחולין ק"ח) וכן הוא הגירסא בהרב המגיד ובשב"ל הלכות יו"ט סימן ר"נ ולפ"ז אין הכונה שרככו אלא שרוככו במלאפום. וכ"ז בפירוש דברי הרמב"ם אבל דברי המחבר לא ניחא גם בפירוש זה שהרי אפילו נימא כן עכ"פ מחולק הרמב"ם עם רש"י שלרש"י צריך ליחד במעשה ולרמב"ם א"צ שום יחוד אלא צריך רק לראות אם לא נתגבל ביו"ט גופא והוא הרכיב שתי הסברות וצ"ע ולולא יראתי הייתי אומר שצ"ל ועשה בו סימן וכו' והיינו שחשש המחבר לצאת גם לדעת רש"י. וראיתי בעולת תמיד שמפרש או עשה בו סימן וכו' ר"ל ואפילו היה מגובל צריך לעשות בו סימן משום מוקצה עי"ש וגם לפי דבריו קשה מאי או דקאמר אם לא דנגרוס ועשה בו סימן וכו' ונפרש כפירושנו הנ"ל וצ"ע:

2ונתקו לצד אחר - עיין מ"ב מש"כ בשם מ"א. ובאמת כפי מה שכתבנו לעיל בבה"ל בפירוש דברי הרמב"ם גם כן מוכח הכי דהא איהו פי' ארקתא דפרת סמכינן משום מוקצה אלמא דאי רק סמיך בדעתו דיו לאפוקי ממוקצה אלא דקשה ע"ז דאפילו נימא דמחשבה מוציאה מידי מוקצה ולא בעינן מעשה וכמו דנקטינן לעיל סימן ש"ח ס"כ וכ"א מ"מ לא מהני זה לענין עפר וטיט שברחוב או על שפת הנהר דבודאי בטלים הם ע"ג קרקע שהרי קי"ל לעיל סימן ש"ח סל"ח וסימן תצ"ח סי"ז דמכניס אדם מלא קופתו עפר מבע"י ומייחד להם קרן זוית ומותר להשתמש לכל צרכיו בהם הרי דעכ"פ צריך לייחד להם מקום ובשבת דף נ' מבואר להדיא דדין זה הוא אליבא דמ"ד דמחשבה מוציאה מידי מוקצה דאלו למ"ד דמעשה מוציאה לא מהני במה שמיחד קרן זוית עד שיהיה מעשה מוכיח עי"ש ברש"י ומינה מוכח דאפילו למ"ד במחשבה סגי מ"מ צריך להכניס ולייחד מקום דאל"ה לא מיקרי מחשבה כלל וא"כ הא דאמרינן והוא דצייריה מאתמול לאו משום דהוא מחובר לקרקע אלא משום דצריך לסמן ולייחד הטיט שבדעתו להשתמש ממנו למחר ואם כן אפילו הטיט תלוש גם כן צריך לייחד עכ"פ במקום מיוחד לזה ולא במחשבה בעלמא ומזה ראיה לדעת הלבוש שכתב דאפילו לטיט שברחוב צריך מערב יו"ט לעשות סימן במקום שירצה ליקח ולנתקו לצד אחד כדי שיהא מוכן ממש עכ"ל:

3אבל לגבל טיט ביו"ט אסור - עיין ברא"ש דמוכח מיניה דאפילו כבר נתן עליו מים מבע"י אפ"ה אסור ביו"ט לגבלו. ועיין לעיל בסימן שכ"א בבה"ל ד"ה אין מגבלין שהוכחנו דבין לרבי ובין לר"י בר' יהודה יש בזה משום לישה:

4ומותר לגבל אפר - עיין ברא"ש דרצה לומר דהאי התירא דגיבול אפר אתיא רק אליבא דרבי [ואליבא דר"י בר' יהודה אסור בכל גווני] ומיירי שנתן עליו כבר מים מבע"י דנתינתו זהו גיבולו ולהכי שרי אבל מדסתם המחבר משמע דס"ל כיתר הפוסקים דשרי בכל גווני כ"כ העו"ש ופשוט: