בועז על משנה בבא מציעא ט

1ועי' מה שהקשיתי על זה במסכת שבת [פ"ג סי' נ']. ולולא מסתפינא היה נ"ל איפכא דקש הוא הדק הנשאר בשבולת, והוא לשון רדוד, כמו מקשה תעשה, ותבן הוא הנשאר בארץ. שהוא לשון בנין, שעליו נבנה התבואה ע"י יניקתו מהארץ, ומלבד ראיותי שם [כמ"ש פ"ג דשבת הנ"ל], ג"כ לא מצאנו תבן שע"ג המטה, רק קש שע"ג המטה, [שבת פ"כ מ"ה], דמדראש הדק רך, מיוחד לשכיבה, ומסתבר ג"כ ממקראות שדברו בו חכמים הכא בלשון תורה, כדכתיב יאכלמו כקש, דמדהוא דק יותר מהתבן הנשאר בארץ, מתלהב מהר, וכ"כ מה"ט כקש לפני רוח, מדדק וקל הוא, וכ"כ לקושש קש לתבן. ר"ל לע"ד שהיו רגילין ליטל תבן ללושו בטיט. שעל ידי עביו אוגד יותר חלקי הטיט שבלבינה זא"ז שלא תתפרר הלבינה, רק מדלא הניחום המצריי' לילך בשדותיהן לעקור התבן, הוצרכו לקושש קש נדף המפוזר בשווקים וברחובות, ולקחוהו תחת תבן. משא"כ תבן ומספוא רב עמנו, דאותו שנשאר בארץ בתחתית השבולת, מדקרוב לקרקע מוטעם יותר לבהמה באכילתה. ועל הריחוק התבן מהשבולת, אמר הכתוב מה לתבן את הבר נאם ה', ר"ל ששפל ורחוק ממנו [ירמיה כ"ג]

2ואף דבחשדינן ליה דטעין בדדמי, ל"א מגו, דהרי באמרה מת בעלי במלחמה, אמרינן דלא מהימנא במגו דמת על מטתו, משום דאמרי' דאמרה בדדמי [כיבמות קי"ד ב']. י"ל דהכא לא מחזקינן לי' דשכח כ"כ עד שסבר באמת שפרע, רק חשדינן ליה שמסופק בפריעה, ואפ"ה טוען ברי בשקר ולהכי שפיר אית ליה מיגו. משא"כ ביבמות חשדינן לה דסברה ודאי שמת, דאם לא כן איך תרצה להנשא מספק, להכי לא מהני לה מגו [כך נ"ל כוונת תוס' שבועות דמ"ה ב' ד"ה מתוך]. והר"ן רפ"ז דשבועות תי', דבשלמא במת במלחמה אי אפשר כלל שתטעון ברי, דמחמת בהילות לא דייקא כלל. משא"כ בשכיר אפשר שפיר שלא שכח הבעה"ב הפרעון, רק שחכמים שיערו שאינו מצוי שיזכור, ולהכי באית לי' מגו מוכח דלא טעין בדדמי ושמסופק רק ברי גמור טעין, דאי בדמי לא הוה טעין טענה דמספקי בה רבנן ויתלו בטרדה, רק הוה טעין טענה מעלייתא דלא שכרו כלל, עכ"ל. מיהו אי"ל מדתלינן דמסופק בדעתו, למה ישבע שכיר. נתקן שישבע הב"ב, דהרי במסופק לא ישבע לשקר, דחשיד אממונא לא חשיד אשבועת'. נ"ל דמשום תקנתא דבעה"ב אמרינן שישבע שכיר, שחששו שהשכיר יתבע שלא כדין, בידעו שב"ב עלול להסתפק, ולא יוכל לשבע ויצטרך לשלם. אמנם בכתובות [דפ"ז ב'] הקשו תוס' דבפוגמת למה תשבע נהימנה במגו כי הכא. והניחו בקושיא. ונ"ל דלהכי לא תרצו דבפוגמת נמי תלינן ששכח' כל כך עד שסברה באמת שלא פרע רק מקצת. ליתא, דא"כ מה מהני דרמינן שבועה עלה, הרי מדשכח' כל כך, ודאי תשבע לשקר. ולולא מסתאפינא נ"ל לתרץ קושיתם, דבל"ז ק' למה בפוגמת רמינן שבועה עלה כי היכא דתידק, בשכיר נמי נתקן שישבע ב"ב וע"י השבועה ידייק. אע"כ הא דאמרי' בפוגמת דתידק לא דתידק בשעת השבועה, רק דתידק בשעת פרעון, ולא תבוא לידי שכח' כלל, משא"כ הכא ע"י טרדתו ע"כ ישכח, א"כ מתורץ קושיתם מפוגמת, דלעולם בפוגמת נמי מחזקינן לה דשכח' לגמרי, ולהכי שפיר לית לה מגו, ואת"ל א"כ לא נשביעה, ליתא דע"י השבועה שנשביע לבסוף. תדייק מתחלה ולא תשכח, אבל אי נהימנה במגו שלא להשביעה לבסוף, א"כ לא תדייק בתחלה: