בועז על משנה גיטין ד

1וק"ל מ"ש מתליוהו וקדיש [ב"ב מ"ח ב'] דמטעם כל דמקדש וכו' אין קדושיו קדושין. וכ"כ אמרינן [יבמות ק"י ע"א] בהאי דאותבא אכורסא, ואתא אחר וחטפה וקידשה. דמטעם כל דמקדש וכו' אין קדושיו קדושין. ואת"ל דבהנך שאני משום דבאותן הקדושין שקדשה אדעתא דרבנן. בהן עצמו היה הקלקול, משא"כ הכא הקלקול בהגט היה ולא בהקדושין. או דבהנך שאני מדהוה להכניס לכלל א"א אלים חזקת פנוייה דמעיקרא, משא"כ הכא הוה לאפוקה מכלל חזקת א"א דמעיקרא. עכ"פ ק"ל ממה דקיי"ל [באה"ע קמ"ד] אין אונס בגיטין, ובכתובות [ד"ג א'] אמרינן הטעם, משום דכל דמקדש וכו'. וכ"כ קיי"ל [אה"ע קמ"ה] בשכ"מ שגירש אף דבמתנה אם עמד חוזר מדאורייתא, עכ"פ בגט אפילו עמד מגורשת, ובש"ס [גיטין דע"ג א'] אמרינן דטעמא משום דכל דמקדש וכו'. ואמאי אפקוה מחזקת א"א, ומ"ש מהכא דלא אמרינן דכיון דקידש אדעתא דרבנן, לא הוי ביטול. וכ"כ ק"ל במה דאמרינן [גיטין כ"ז ב'] באבד הגט והיה לו סימן וטביעת עין, והחזירוהו לו, והסתפק אי משום סימן החזירוהו לו דסימנין דאורייתא. או סימן דרבנן, והחזרוהו משום טביעת עין. וק"ל אפילו סימן דרבנן א"צ טב"ע, דהרי כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. אמנם נ"ל דהר"ן סוף נדרים הקשה באומרת טמאה אני לך שאינה נאמנת. שלא תהא נותנת עיניה באחר. והקשה הר"ן אם מדינא נאמנת, האיך התירוה לו חכמים. ותירץ משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקינוהו וכו'. והקשה לי הגאון מה' משה טוביה זצוק"ל אבד"ק האנוי, א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן, דעדיין תוכל להפקיע עצמה מבעלה, שתאמר טמאה אני ונטולה מיהודים. דאי נימא אפקינהו וכו' א"כ לא יוכל להפר נדרה שאמרה נטולה אני מיהודים. אח"כ מצאתי קו' זו בכנ"י של אאמ"ו הגזצוק"ל בשם קו' העולם. אמנם נ"ל במאי דק"ל דאי נימא אפקעינהו וכו', א"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו, דא"כ אם זנתה תחתיו במזיד ונאסרה ואח"כ אירע שאפקעינהו וכו', לא תהרג ותהיה מותרת לו. ואת"ל כתוס' [גיטין ל"ג א' ד"ה אפקינהו] דבכה"ג לא אפקעינהו. ליתא, דהיינו במתכוון לכך וכמ"ש שם, אבל מה נאמר בלא התכוון לאפקעינהו לקדושין. ותו הכי ס"ד דבכל אפקעינהו נימא שהוא מותר בקרובותיה והיא בקרוביו. ותו אם נדרה מלאכול והפר לה ואכלה, או שהיתה אשת כהן ואכלה תרומה, ואח"כ אירע שאפקעינהו, הרי עבד איסורא למפרע. ותו אם אנסה אדם ונהרג עליה, ואח"כ אירע שאפקעינהו, הרי עבדינן אסורא למפרע שהרגנוהו חנם. ועוד קושיות רבות. אמנם ל"מ מרבותי נ"ל דהא דאמרינן כל דמקדש וכו' ואפקינהו וכו' אין הכוונה שבטלו הקדושין לגמרי, דא"כ הוה סגי דנימא אפקעינהו רבנן לקדושין, ומה מניה דקאמרינן. אלא ר"ל דמניה אפקינהו, אע"ג דקידש בלא תנאי, עכ"פ מדקאמר בשעת קדושין כדת משה וישראל, הו"ל כאילו התנה בשעת קידושין שכשיארע אח"כ דבר בעניין הנשואין. יהיה כמו שאמרו חכמים. דאע"ג דהפרוטה שלו היא. עכ"פ הרי קיי"ל הפקר ב"ד הפקר [כיבמות פ"ט ב'], והו"ל כאילו הקנה הפרוטה שקידש בה לרבנן, והם נתנוה לו ע"ד שלא יהיה לו רשות בה כ"א לקדש על פי דעתם. וכ"כ בקידש בביאה, מדאמר כדת משה וישראל הו"ל כאילו התנה שבאם לא אתרצה כפי שיאמרו חכמים יהיה בעילתי בעילת זנות, והרי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות [כאה"ע קמ"ח]. לפ"ז בשלמא באונס בגיטין [כתובות ד"ג א'], כיון דכשגירשה אמר סתם, אי לא אתינא עד ל' יום. להכי תקנת חכמים היא שיהיה כאילו התנה בשעת קדושין שאם אגרשיך ואמר אי לא אתינא יהיה אונס בכלל. וכ"כ לקמן בשכ"מ שגירש, מדגירשה סתם, הו"ל כהתנה בשעת קדושין שאם יגרשה כשהוא שכ"מ סתם, יהיו גירושין גמורים. אבל הכא שמבטל הגט להדיא, כיון דמדינא אינו גט כשבטלו קודם שבא לידה, היכא נימא דהוה כאילו התנה מעיקרא שלא יהא ביטול, הרי מבטלו ומבטלו קמן. וכ"כ באותו שהחזירו לו הגט בסימנין, אי נימא סימנין דרבנן היכא נימא דהו"ל כאילו התנה שבאם אגרשך בגט שאינו שלי תהיה מגורשת, דכיון דסימנים דרבנן אין זה הגט שלו, וכי ס"ד שיוכל להתנות כזה. א"כ מתורצת קו' תוס' [גיטין ל"ג א'] הנ"ל, גם קו' מהרמ"ט זצוק"ל, דוודאי אשתו היא לכל דבר, רק דהו"ל כהתנה בשעת קידושין שכשתאמר טמאה אני לא תהיה נאמנת. דוגמת מה דאמרינן [לקמן ע"ו ב'] נאמנת עלי שלא פייסתי [ועי' תוס' לעיל די"ח ב'], אבל ודאי יכול להתיר נדרה. ובני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א יצא בחרבו ובקשתו והרבה לגמגם בתרוצי הנ"ל. גם הקשה הקשה כברזל. מרש"י [פסחים ד"ז א'] ותו דאמאי לא נימא גבי בטול הגט נמי דהו"ל כאילו התנה בשעת קדושין בתחלה שכשיבטלו אח"כ לא יהא בטול דומיא ביטול דמודעי דמודעי. וכמה פעמים אשכחן דיכול אדם להתנות על העתיד שכל מה שידבר או יעשה יהיה מבוטל [כאה"ע קל"ד, ועירובין ד"כ א'] וכדומה. ותו עכ"פ האיך יתישבו דברי הר"ן בנדרים שכתב וז"ל ונמצא בשעה שנאנסה פנוייה היתה. והשבתי לבני חדות לבי הנ"ל, שימי את. אם אינך רוצה להסתפק בדברי הנ"ל. תא ואימא לך מלתא דשוה לתרוויין, דקו' הגאון מהרמ"ט הנ"ל בל"ז לפע"ד ל"ק מידי. לפי מ"ד [נדרים דע"ג ב'] דלר"א התם דבהגיע זמן נשואיה, מדאוכלת משלו מפר נדריה, א"כ ר"א ומשנה ראשונה [כתובות דנ"ז א'] דאוכלת משלו ובתרומה אמרו דבר א' דהתם אוכלת בתרומה מדהגיע נשואיה, כ"כ מה"ט מפיר נמי נדריה. ומשנינן, דלמא ע"כ לא אמרה משנה ראשונה. רק דתאכל תרומה דרבנן, אבל מנ"ל דמתיר נדרים דאורייתא. וכמו כן עד כאן לא קאמר ר"א אלא דמתיר נדריה, וכדר' פנחס דכל הנודרת על דעת בעלה נודרת, אבל בתרומה לא תיכל. וקשה לפי מאי דקיי"ל [רמב"ם תרומות פ"ו] דלהכי ארוסה לא תאכל בתרומה שמא תשקה לאחיה, א"כ ל"ל לש"ס כלל לדר' פנחס, הול"ל ע"כ ל"ק ר"א אלא בנדרים דליכא טעמא דשמא תשקה, אבל בתרומה דאיכא הך חששא אסור. והרי בל"ז צ"ל לפי תירוץ זה דר"א ס"ל דלאו דוכתא מיחד לה, וכמ"ש הר"ן כאן. וע"כ צ"ל דהש"ס נקט דרב פנחס. כדי ליישב נמי לאידך טעמא דכתובות דארוסה אסורה בתרומה משום סמפון. א"כ ק' באמת מה הועיל הש"ס דקאמר דבנדרים להכי מיפר לה בעל משום דרבי פנחס, דנודרת על דעת בעלה, עכ"פ שמא ימצא לה אח"כ סמפון, ונמצא שלא היה בעלה למפרע, ולא נדרה אדעתיה ואיך יפיר נדריה. ע"כ צ"ל דאעפ"כ כיון דעכ"פ בשעת נדרה סברה שהוא בעלה, הו"ל כאילו פירשה דעל דעתו נודרת. תדע דהרי אפילו בליכא נשואין דאורייתא כלל, כאשתו קטנה שנדרה, אפ"ה מפר לה בעל אפילו לכשתגדל, אף דאין בעל אחר מפר בקודמין הכא כיון דסברה שהוא בעלה, נודרת רק אדעתיה כשירצה [כנדה דמ"ו ב']. א"כ מתורץ קו' מהרמ"ט הנ"ל דאף דנימא דאפקוה רבנן לקדושין לגמרי. עכ"פ כיון דבשעת הנדר סברה שהוא בעלה, נדרה רק על דעתיה ויכול להפר לה ודו"ק: