בועז על משנה כלים ב

1כך כתב הר"ב. וכך מ"כ בתוס' ישנים (שבת טז א). וק"ל ע"ז מפנס ומשפך לקמן (פ"ד מ"ב) [אב"י לדעתי צ"ל מ"ד ותו לא] וכן מסילון חרס שאמק"ט (כפרקן מ"ג) ועוד טובא במכילתין שנזכרו כמה מיני כ"ח שיש להן תוך בלי ב"ק והן טהורין. וכפי הנראה למדו רבותינו כן. מדילפי מתנור דאפילו תלוי בצואר גמל מק"ט (כשבת קכ"ה א). והרי אז יש לו תוך ואין לו ב"ק. ואפ"ה מק"ט. ומינה למדו רבותינו. דה"ה בשאר כלים. ול"מ היה נ"ל דתנור שאני. דאפילו היה בו תרתי לטיבותא שאין לו ב"ק. וגם תוך אין לו. אפ"ה מק"ט. וכדמוכח לקמן (פ"ו מ"א וב' וע"ש). וגם אם הוא מחובר בקרקע. רבייה קרא דלק"ט (כשבת קכ"ה א'). אולם מהרמב"ם (פי"ח מכלים ה"א) מבואר להדיא דכל כ"ח שאין לו ב"ק או אפי' יש לו ב"ק ואינו עשוי לקבלה אמק"ט [אב"י ועי' רתוי"ט ד"ה פשוטיהן מ"ש בשם הר"ש דלהכי כ"ח שאין לו ב"ק טמא שמתחלה לכך נעשה להיות מטה על צדה ולפ"ז יש לכוון דעת הרע"ב והר"ש והרמב"ם לדעה אחת ודו"ק]. א"כ י"ל דתנור שאני מדכך דרך קבלתו. להדביק הפת בכותליו. וא"ת א"כ יהיה דין כל כלי חרס שוה לדין שאר כלים לענין פשוט שיש לו תוך בלי שוליים. וא"כ למה לא כלל תנא נמי כ"ח בהדי אינך כלים. נ"ל דה"ט. משום דכ"ח כולל נמי תנור. והרי תנור כל תוך גם בלי ב"ק מק"ט. ונ"ל עוד דמה"ט נמי לא קאמר בסיפא בכ"ח. דגם פשוט בלי ב"ק טמא. דהיינו ההיפוך מהרישא. ונוקמא בתוך בלי ב"ק. היינו משום דמלת כ"ח משמע כל כ"ח אפילו דלא תנור והרי אינך אמקט"ו רק ביש לו ב"ק. א"נ נ"ל דלהכי לא כלל ברישא כ"ח בהדי אינך כלים. משום דהנך דתני ברישא פשוטיהן טהורים. היינו רק משאר טומאות. אבל עכ"פ מטמאין טומאת מדרס (כסי' ה') אבל פשוטי כ"ח גם טומאת מדרס אין בפשוטי כ"ח. ואפילו מד"ס (כרמב"ם פ"א מכלים ה"ח). ובתוס' ישנים הנ"ל תרצו. דלהכי לא כלל ברישא כ"ח בהדי אינך. משום דהנך מקבליהן מק"ט אפילו מגבן אבל כ"ח אינו מק"ט מגבו בשום גוונא:

2וא"ת ל"ל קרא להך מלתא. הרי בל"ז כ"ח אינו נעשה אה"ט אפי' נטמא ממת ממש (כעירובין ק"ד ב') וכלי אמק"ט רק מאה"ט (כב"ק ד"ב ב') וא"כ אפי' נגע הכלי הפנימי בתוכו של כ"ח הטמא לא נטמא י"ל דהא דאין כלי מק"ט רק מאה"ט. רק מהך קרא ילפינן לה. מדלא נטמא מאויר כ"ח. וכ"כ רש"י שם בסוגיא דשבת סוף ע"ב וע"ש. ואין לחלק ולומר עכ"פ מנ"ל. דלמא רק באויר לא נטמא. מדלא חשבינן לחיצון כמליא טומאה. אבל מנ"ל דגם בנגע בתוך הכלי שלא יתטמא מדאין החיצון אה"ט י"ל הרי אויר כ"ח מטמא כמגע בשאר כלים. והרי אפילו היה הכלי הפנימי עם השרץ ביחד תלויה בתוך אויר החיצון. אפ"ה היה רק החיצון טמא. אף שלא נגע בו השרץ. והפנימי אף שנגע באותו שעה בתוכו של חיצון. כל שלא נגע בהשרץ טהור (כלקמן פ"ח מ"ד:

3וכתב רתוי"ט דטעמיה מדמקיש משכבו לו מה הוא דאית ליה טהרה במקוה וכו' משא"כ כלי חרס שאין לו שום טהרה כשנטמא. וכתב עלה הגאון מהו' עקיבא זצוק"ל [באות יד] וז"ל. וכן הוא בשבת [דפ"ד א'] ותמוהין דברי רש"י [עירובין ק"ד ב'. ובכורות ל"ח א'] שכתב דלהכי אין כ"ח מק"ט מדרס. מדלא חזי למדרס. מדנשבר כשישב עליו. וצ"ע עכלה"ט. קרא הגבר גם בב"ק (דכ"ה ב') מצאתי שכ' רש"י דכ"ח משו"ה אמק"ט. מדמסתמא נשבר כשישב עליו. וכיון שרבינו רש"י כ"כ בחוט המשולש. בלתי ספק היה לו טעם בדבר. והיינו משום דעק"ל על רש"י דהא תינח כ"ח דק שנשבר כשישב עליו. אבל כ"ח עב וחזק שאינו נשבר ע"י ישיבתו מנ"ל שלא יהא מק"ט מדרס. אע"כ דלרש"י ודאי נמי צריך ליה הך היקישא דש"ס הנ"ל. רק דמהך היקישא לחודא לא הוה ממעטינן רק דלא להוי אה"ט לטמא אדם וכלים. דבהאי קרא רק כבוס בגדים כתיב. ותו דהרי בקרא דלעיל מינה כתיב כל המשכב אשר ישכב עליו יטמא. דכולל כל הכלים. וכדקאמר נמי בסוגיא דשבת (שם). וא"כ מדסתרו קראי אהדדי. נימא דקרא בתרא אתא לאגמורן שלא יטמא אדם וכלים. וקרא קמא דכל המשכב אשמעינן שיהיה עכ"פ אב הטומאה לענין ראשון ושני. ואל תתמה דהרי אשכחן דכותיה באוכלין ומשקין (כרש"י פסחים די"ז א' ד"ה רבינא) וכ"כ במשכב מצורע (רש"י פסחים ס"ז ב' ד"ה זב) וא"כ דלמא הכא נמי הכי. והר באמת לר' אילעי שם בסוגיא דשבת הנ"ל שהשיב לר' חנינא רחמנא ליצלן מדעתך. ע"כ דלדידיה הא דכ"ח אמק"ט מדרס יליף מטעמא דרבא שם. דהיינו מדכתיב אשר אין צמיד פתיל עליו (ע"ש). א"כ לדידהו ודאי קשה קראי אהדדי דכתיב כל המשכב. וכתיב משכבו ומקיש משכבו לו. וכדמקשי באמת הש"ס התם לעיל. אע"כ דר' אלעי ורבא באמת ס"ל כתירוצינו הנ"ל. דכ"ח עכ"פ יתטמא כאה"ט. ע"י מדרס הזב לענין ראשון ושני. ולהכי כ' כל המשכב. ואם כך נימא לר' אלעי. למה לא נימא לר' חנינא דקי"ל כוותיה נמי כה"ג. ואת"ל דא"א לומר כן. מדהוה כ"ח דבר שהיה בכלל קרא קמא דכל המשכב ויצא לידן בדבר החדש בקרא בתרא דכתיב משכבו דומיא דלו. דא"צ כיבוס בגדים ואי אתה יכול להחזירו לכללו קמא שיחשב עכ"פ אב לענין ראשון ושני. ליתא. דהיינו דוקא בסותר הדבר החדש לכלל קמא (כתוס' זבחים מ"ט א') משא"כ הכא הרי לא סתר קרא בתרא לקמא כלל. דכבוס בגדים בקרא קמא לא כתיב כלל. וא"כ מדמתישבין בזה שפיר הנך ב' קראי. א"כ מנ"ל לומר שכ"ח כשהוא משכב לא יהיה כלל אה"ט. אפילו למנין ראשון ושני. להכי כתב רש"י דעיקר טעמא דילפינן מהך קרא דמשכבו. שכ"ח לא יטמא מדרס היינו משום דסתם כ"ח נשבר כשישב עליו. וא"כ סתם כ"ח לא נכלל כלל בקרא קמא דכל המשכב. וא"כ ע"כ מדאפיק קרא בתרא משכבו דומיא דלו. גם כלי חרס הראוי לשכיבה. מדעכ"פ אין לו טהרה במקוה. א"כ בא זה ולימד על זה. לאשמעינן דגם קרא קמא לא איירי בשום כ"ח מדאין לו טהרה במקוה. וכמו קרא בתרא:

4כך נלע"ד. אולם הר"ש והר"ב פירשו דאבוב אין לו דפנות. וקשה א"כ גם בלי נקבים אמק"ט ואת"ל דאורחא דמלתא נקט דאבוב מנוקב כדי שיצלה עליו הבשר מהר. א"כ כיון דאית ביה תרתי שאין בו דפנות וגם מנוקב. ל"ל לתנא למנקטיה כלל. הרי כ"ש הוא מטבלא בלי לזבז. ותו דאי בעי למנקט כלי שאין לו דפנות כלל. טפי הו"ל למנקט סרידה שהוא לוח חרס בלי אגף (כלקמן פ"ח מ"ג) וי"ל דסרידה אינה כלי אלא בעי למנקט דאפילו כלי אמק"ט. ומנוקב נקט לרבותא. דאע"ג שהוא מנוקב אפ"ה צריך שיהיה בלי דפנות. דאל"כ לא היה מועיל נקיבתו שלא יק"ט דלא גרע מטיטרוס דמק"ט אף שמנוקב. מדדרך תשמישו הוא כך (וכמשנה ו') ורק זה מדהוא פשוטי כ"ח אמק"ט (ועמ"ש רפ"ט דאהלות). אולם מפי' הרמב"ם והערוך משמע כדברנו בפירושינו. וע"כ צריך לחלק בין אבוב לטיטרוס. דטיטרוס נקביו קטנים מאד. וגם אינם מרובים כ"כ כבאבוב. וע"ש. וגם מערכין (פ"ב מ"ג) נראה שאבוב שהיה כלי שיר היה קנה חלול מנוקב. א"כ מסתמא גם אבוב שהיה עשוי לקלות בתוכו היה ג"כ כלי חלול מנוקב. וגם במנחות (פ"י מ"ד) מדקאמר נתנוהו לאבוב ולא קאמר הנחוהו על אבוב. משמע שלא היה כלי פשוט בלי דפנות אלא כלי עם ב"ק:

5ודע דמזחילה. מרזב. וסילון. וצינור. כולן כלים ארוכין הן להזחיל בהן מים ממקום למקום אלא דמזחילה ומרזב שניהן אין להן רק שוליים וב' דפנות לכל ארכן. ופנים שלמעלה מגולה. ופתוח מב' קצוותיו כדי שבאחד מהקצוות יכנסו המים ויצאו מהקצה הב'. אלא דמזחילה היא ארוכה. בכדי להניח אותה ולחברה לכל אורך שפת הגג לקבל לתוכו כל הגשמים שירדו על הגג. אבל מרזב. הוא קצר הרבה מהמזחילה. והוא נוטריקן מר זב. כלומר שם זב הטפה. דטפה נקראת בלה"ק מר. וכדכתיב מר מדלי. ומפני שהמרזב קצר נוח לו לבעה"ב לתלותו פעם בקצה זה של המזחילה ופעם בקצהו השני (כן מוכח בב"ב פ"ג מ"ו. ועמ"ש בס"ד שם). אולם סילון וצינור תמונתן כעין קנים חלולין. רק דסילון ארוך וצינור קצר. וכדאמרינן (שבת ל"ט ב') סילון שהעבירוהו תוך מים חמין ואסרוהו משום הטמנה. הרי שהוא כקנה שלימה מוקפת מכל עבריה שפתוח מב' קצוות. דהרי אין שייך הטמנה אם היה פניה של מעלה מגולה כמזחילה ומרזב (כא"ח רנ"ג ס"א) ועוד דאילו היה פני הסילון שלמעלה מגולה הרי היו מתערבין מים הצוננים שבתוכה עם מי טבריא החמין שאין ראויין לשתיה. וכ"כ צינור שהוא קצר מסילון ג"כ מוקף סביב כל חללו. וכדאמרינן כתובות (ד"ס א') דכשעלו בו בפיו קשקשין ממעכן ברגליו. ופי' רש"י שע"י הקשקשין נסתם הצינור. וכיון שע"י הקשקשין אפשר שיסתם הצנור. ע"כ שגם הוא חללו מוקף סביב ואפשר שפיר שיסתם חללו וכן נמי אמרינן (ברכות י"ח ב') צינורא דדשא. והוא כעין קנה קטנה וקצרה שמשימין אחת מהן במשקוף הפתח. והשניה בהמפתן כנגד זה שתחבו בהמשקוף שבאלו ב' הצנורות סובבים ב' צירים שבדלת בשפתו שלמעלה ושלמטה. אלמא דכל קנה קצרה וחלולה צנור קרי לה:

6ונ"ל דמצינו דוגמתו במכשירין (פ"ד מ"ג) בכפה קערה על הכותל שלא ילקה הכותל מהמי גשמים דאע"ג דרוצה שירדו הגשמים לתוכה. אפ"ה מדלא ניחא ליה בהגשמים מצ"ע לא מחשב כקבלה. ולא דמי לקסיא של זורי גרנות שעשוי לקבל המוץ. דג"כ הוא רק להציל דבר אחר מהמוץ ואפ"ה מק"ט (כפט"ז מ"ו. וע' הראב"ד ורש"י שהביא רתוי"ט שם) יש לומר התם יודע בוודאי שיבוא המוץ משא"כ הכא:

7והא דלא רצו לגזור אפכא. דכשנטמא תוכו לא נטמא גבו ויהיה לפ"ז שפיר היכרא שטומאתו מד"ס. ולא היו אז צריכין לגזור טומאה בגב כ"ח שאין שם טומאה כלל אפי' ממעיינות. ה"ט משום דתוך הכלי שם עיקר תשמישו. להכי לא רצו להקל בטומאתו כל כך. ולכאורה היה משמע מהרמב"ם (פי"ג מכלים ה"ד) דרק בכ"ח אמרינן דבנטמא גבו במשקין לא נטמא תוכו. אבל בהלכות אה"ט (פ"ז) שפתי רבינו בעצמו ברור מללו. דגם בשאר כלים הדין כך (ועי' ראב"ד שם) נמצא דיש לשרץ ולמשקין טמאים לכל אחד חומרא וקולא בטומאת גב כלי חרס. חומרא דשרץ דבנגע בב"ק שבאחורי כ"ח נטמא כל הכלי (כריש פרקן) משא"כ משקין טמאין אין חילוק בין שיש שם ב"ק באחורי הכלי או אין שם ב"ק. בנגעו המשקין בכל מקום מגבו. לא נטמא אלא גבו ולא תוכו. וחומרא דמשקין טמאים דמטמאו לגב כ"ח אפי' במקום שאין שם ב"ק מגבו. אבל שרץ אמ"ט לגב כ"ח רק בנגע במקום הב"ק שבגבו. אבל מעיינות הזב יש בו ב' החומרות דבנגע בגב כ"ח אפילו במקום שאין שם ב"ק במקום מגען. אפ"ה עכ"פ נטמא הכ"ח מגבו. מדלא גרע משאר משקין טמאים. וחומרא שניה. דבנגע בגב כ"ח במקום הב"ק שבהגב נטמא כל הכלי משום דלא גרעו מעיינות משרץ. דבנגע בהב"ק שבהגב נטמא גם תוכו. מיהו כ"ז בכ"ח. אבל בשאר כלים חמיר שרץ ממשקין טמאין ב' חומרות. דשרץ שנגע בגב הכלי בכל מקום. בין שיש או שאין ב"ק במקום מגעו. נטמא כל הכלי כאילו נגע השרץ מתוכו. וחומרא שניה. דאפי' אין להכלי ההוא ב"ק כלל. כגון שהוא כלי פשוט. אפ"ה בכל מקום שנגע בו השרץ. נטמא כולו. אבל משקין טמאין יש בהן ב' קולות כנגדן בשאר כלים. קולא א'. דבנטמא גבן בכל מקום בין שיש או שאין ב"ק במקום מגען לא נטמא תוך הכלי כמו בכ"ח הנ"ל. קולא ב'. דאמ"ט לשום כלי מגבו רק ביש תוך להכלי (וכפכ"ה לקמן) ונ"ל דמה"ט נמי קאמר במשנתינו כל שאין לו תוך בכ"ח אמק"ט מגבו. וקשה למה קאמר בכל"ח דוקא. הרי גם בשאר כלים הדין כך. ותי' רתוי"ט דאין ה"נ. רק מדאיירי כולה פרקן בכ"ח נקט הכא נמי בכ"ח. אולם לפי נתחינו הענין הנ"ל בס"ד. שפיר נקט כ"ח דוקא. דהרי בכלל זה כל שאין לו תוך וכו'. לא הוזכר שום דבר במה נטמא. משמע בין בנטמא בשרץ או במשקין טמאין. והרי זה דוקא בכ"ח דרק בו אין חילוק בין שנגע שרץ או משקין טמאין בהגב. אם אין תוך להכלי לא נטמא הגב כשנגעו שם. אבל שאר כלים נהי דבנגע בו משקין טמאין בהגב לא נטמא בשאין לו תוך. עכ"פ שרץ שנגע בפשוטי כלים שאין לו תוך כולו טמא:

8כך פירשתי ע"ד הרמב"ם והר"ב. וקאי עניא אבבא וטרף. על שלא זכה להבין בזה דברי רבותינו הקדושים דאי כדבריהם מה קמ"ל מתניתין. פשיטא דכל כלי חרס שיש לו ב"ק מק"ט. ושאין לו ב"ק אמק"ט. ותו כי גם הלשון דחוק. דנימא דמה דקאמר תנא. את שהוא גומר בה. היינו אותו הכלי שמעמיד עליו הכ"ח. דתמוה וכי העמדת הכ"ח על הדף ההוא יהיה גמר הכלי. והר"ש פי' דלא אאבנים קאי משנתינו. רק אכ"ח שנעשה על האבנים קאי תנא. ומלת מגופה דקאמר. ר"ל ביצת הטיט שעושה ממנו הכ"ח. וה"ק אם חתיכת הטיט ההוא שעושה ממנו הכ"ח. עדיין הוא פותח בו. דהיינו שלא פתחו עדיין כראוי. ודעתו להרחיב חללו עוד יותר. טהורה. מדהו"ל גולם כ"ח שאמק"ט. אבל את שגומר בה. דהיינו כשדעת הקדר להניחה כך כמו שהוא בפה הצר טמאה (כצ"ל). עכל"ר. אולם כל אשר עינים לו יראה שפי' זה מוקשה יותר מפי' הראשון שהבאנו מלבד שאין זה במשמעות לשון המשנה כ"א בדוחק. יהיה כ"ז דלא כהלכתא. דהרי קי"ל דכ"ח לא מחשבא נגמר מלאכתו. ואמק"ט עד שיצרפנו בכבשן (וכפ"ה מ"א. וכביצה ל"ב א') וכן העיר גם רבינו הר"ש בעצמו על פי' זה. ותו דאי כפי' זה. א"כ יהיה הך דינא דגמר מלאכת כ"ח כפסוקא יתמי בין כל הנך דיני שבמשנה. שמלפניו ושלאחריו. במ"ג ד' ה' ו'. דכולן לענין ב"ק תנינהו. והאיך פתק ושדא באמצען דין גמר מלאכת כ"ח שאין לו שייכות כלל לא לשלפניו ולא לשאחריו. ותשאני רוח מלפני ה'. וארד אל בית היוצר. וארא והנה הוא עושה כלי על האבנים. וזאת חזיתי ואספרה שכשרוצה לעשות חלול הכלי. מושיב ביצת הטיט על האבנים שלפניו שתוארו כעין ראש עגול. ובהראש ההוא מחובר גלגל תחתיו. והוא דורך ברגלו על הגלגל הזה. ועי"ז יסתובב האבנים שלמעלה מהגלגל ועי"ז הסיבוב יתהוה חלול הקדירה שאוחז בה היוצר בשעת הסיבוב. כמין גומא שנעשה מהאבנים בתוך ביצת הטיט. ואח"כ כשרוצה להחליק פני החיצון של הקדירה. לוקח טס מתכות חד. ויקרב חידודו לצד החיצון של דופן הקדירה היושבת עדיין על האבנים. ושוב ידרוך ברגלו על הגלגל שתחת האבנים ועי"ז שוב יסתובב האבנים עם גולם הקדירה היושבת עליו. ובסבובו יעבור כל פני החיצון של הקדירה סמוך לחדודו של טס הנ"ל. שאוחזו היוצר בידו סמוך לדופן הקדירה כל עוד שיסתובב האבנים עם הקדירה. ועי"ז יהיה גם פני החיצון של דופן הקדירה חלק ויפה. ובראותי כן. אז האיר ה' עיני להבין דברי משנתינו בלי שום גמגום. דל"מ היה נ"ל. דלשני פעולות הנ"ל. דהיינו לעשות חלול שבתוך הקדירה. ושוב להחליק פני החיצון של הקדירה. היה להיוצר בזמן המשנה ב' כלים. וכל א' מהן נקרא מגופה. מדהיה בכל א' מהן גומא בגגו. כדי לתחוב אצבעו לתוכו כשאחזו. וכעין מגופת החבית שהיה לו ג"כ גומא בגגו לבית אחיזה (כפ"י מ"ג) אולם האבנים שלהן לא היה כמין ראש כאותו שלנו. אלא היה לו חלול. שבתוכו מניח ביצת הטיט. ומדביקו בתוך חלול האבנים. ולוקח מגופה הראשונה ואוחזו באצבעו בהגומא שבגגו. ומכניס המגופה תוך חלול האבנים שביצת הטיט מונח בתוכה. וכשידרוך ברגלו בהגלגל שתחת האבנים. יסתובב האבנים עם ביצת הטיט שבתוכה סביב להמגופה שאוחזו באצבעו. ועי"ז הסיבוב יתהוה חלול פנימית הקדירה חלק ויפה. ועל זאת המגופה הראשונה קאמר תנא "את שהוא פותח בה" ר"ל אותה המגופה שעושה עמה פתח וחלול הקדירה חלק ויפה מבפנים אף שיש למגופה זו ב"ק להכנסת האצבע. וכדאמרן אפ"ה אמק"ט. מדלא מחשב ב"ק משום זה. וכב"ק שבחביות שבשולי המחץ לעיל. שוב היה להיוצר. כלי שני תמורת הטס החד שמשתמש בו היוצר השתא להחליק פני החיצון של הקדירה. אבל בזמן המשנה. לאחר שעשה חלול פנימית הכלי במגופה הראשונה וכדאמרן. הוציא הקדירה מחלול האבנים שישבה בה. והושיבה בפה חללה כלפי מטה. על גבי דפוס אחר שעשוי כמין ראש של עץ. שגם הדפוס הזה היה מחובר בהגלגל שלמטה ממנו. וכופה על אחורי כלי זה המגופה השניה. וגם בה יש בית אחיזה למעלה כדי לאחזה באצבעו בשעה שיסובב הדפוס עם הקדירה שעליה ע"י הגלגל שתתת הדפוס. והקדר דורך ברגלו על הגלגל הנ"ל. ועי"ז יסתובב הדפוס עם הקדירה שעליו. תוך המגופה השניה הזאת. וע"י סבוב הזה יתהוו גם פני הקדירה החיצונית חלק ויפה. ועל זאת המגופה השניה קאמר תנא "ואת שהוא גומר בה טמא" ר"ל המגופה השניה שהוא גומר בה תקון הכלי. מק"ט. לא מפני בית האצבע שבראשה אלא מפני הב"ק שכופה על חיצונית דופני הקדירה. וקמ"ל דלא מחשב ב"ק זה כתשמישי כלים (פט"ז מ"ז) שאמק"ט. דהרי אז כשמחליק עם מגופה זו פנים החיצונים של הקדירה. אז אין על הקדירה שם כלי. ולפיכך הו"ל מגופה זו ככל כלי מלאכה כשיש לו ב"ק מק"ט. וברוך ה' שהאיר עיני להבין משנה זו בלי שום פקפוק נשאר:

9ואאמ"ו הגזצוק"ל כ' דאשתמיטתיה לרתוי"ט משנה זו. והא גם פסחים בזזו בז. דגם אנא קטין חריך שקא אשכחנא דגם רבינו סדרי טהרה סי' צ'. וגם הגאון חיי אדם בתשובה שהביא בסוף ספרו לא"ח. תפסו לרתוי"ט ממשנה זו. ולפע"ד גם מפרה (פ"י מ"ו) משמע נמי כן דמדלא נקט לגין העשוי מנייר משמע ודאי דרק חתיכת נייר אמק"ט (וכזבים פ"ה מ"ה) אבל כלי העשוי מנייר הרי מדעשוי מעשבים שהן גדולי ארץ מק"ט כשאר כלי עץ וכדכלל לן הרמב"ם (פ"א דכלים הי"ג) דכל הגדול מארץ כלי הנעשה ממנו דינו ככלי עץ. ואמק"ט רק כשיש לו ב"ק. וכ"כ הרמב"ם בפי' (רמב"ם פ"ב מכלים ה"א) דנייר שיש בו ב"ק מק"ט. ואע"ג דלקמן (פ"י מ"ד) משמע דנייר אמק"ט דהרי הציל שם כשימרחו ע"פ הכלי. ואע"ג דאין בהנייר התם ב"ק. עכ"פ ודאי לא גרע מעור רך. דכשראוי לכרוך בו שום דבר מק"ט (כתוס' שבת ס"ג ב' ד"ה מנין) י"ל דהתם ע"כ בשאין בהנייר כשיעור לק"ט מיירי. תדע מדנקט ליה תנא התם לנייר בין מטלית לעור. דשניהן ע"כ בשאין בהן שיעור לק"ט מיירי וכמ"ש שם. א"כ מסתבר דנייר נמי בכה"ג מיירי שאין בו כשיעור לק"ט. ושיעור נייר פשוט לק"ט לפע"ד לאו כמפץ דשיעורו ו' על ו"ט (כפכ"ז מ"ב) אע"ג דשניהן מעשבים עשויין. והיה מן הראוי שיהיה שיעורן שוה. עכ"פ י"ל שאני מפץ דעשוי לישיבה והרי גברא באמתא יתיב (כסוכה ד"ז ב') ולהכי צריך ו' על ו' טפחים. אבל נייר י"ל דשיעורו כדי לצור ע"פ צלוחית קטן. כשיעורו להוצאת שבת דהכי אורחא (כשבת פ"ח מ"ב) והרי תנינן נמי (שבת ע"ט א') הבגד והשק והעור כשיעורן לטומאה כך שיעורן להוצאת שבת. אלמא דשיעורי שבת וטומאה שוין. אמנם ק"ל למה נקט תנא דוקא כסוי כדי יין ושמן וניירות. ולא נקט סתם ובקיצור כל כסוי אף שיש לו ב"ק אמק"ט. כבכבכב (לעיל סי' ל"ח). והר"ב כתב דהנך כיסויין דנקט יש להן ב"ק. וקמ"ל דאפ"ה אמק"ט. מדמשתמש כסוי ואינו עשוי לקבלה. אבל אפ"ה עדיין יש לדקדק דכיון דכל עיקר הרבותא הוא מדיש להן ב"ק. ל"ל הארכת לשון כל כך. וטפי הו"ל דעת שפתיו ברור מללו אם אמור יאמר בקיצור כל כסוי אף שיש לו ב"ק טהור. ותו דניירות דקאמר תנא. דר"ל שהכסוי הוא מנייר שמכסה בו החביות. קשה מה שייכות לכסוי נייר הכא בין דיני כ"ח. טפי הו"ל לאשמעינן דין כסוי העשוי מנייר לקמן (פי"ז) בין שאר דיני כלי צמחים. ובפרט לרתוי"ט דס"ל דכלי נייר אינו מק"ט א"כ מה אירי' כסוי מנייר אפילו משאר מילי נמי כל כסוי אמק"ט. ומה איריא כסוי מנייר. אפי' כלי בית קיבול ממש מנייר הרי אמק"ט. אולם ל"מ היה נ"ל דמלות ניירות דקאמר תנא לא קאי אכסויין רק אחביות העשויות מנייר. וכל כסויין דקאמר היינו כסוי של חרס. כמו כל הכלים דנקט סתם בפרקן. וגם בהם לא פי' תנא דבכ"ח מיירי. משום דזה פשוט דעד פ"ט בכ"ח איירינן. וגם ודאי ביש להכסויין ב"ק מיירי. והא דנקט כדי יין וכדי שמן. היינו משום דדרך להפוך הכדין במרתף. ולהעמיד ראש הכד כלפי מטה. כדרכנו גם בזמנינו כך להעמיד הבוטעלין של יין שלנו במרתף צוארן כלפי מטה כדי שלא יפיגו ריחן. אבל בזמן המשנה עשו חביות גם מנייר עב וחזק מאד. דוגמת קארטע עבה שלנו. ולפיכך אף שכל חבית שעשוי מחרס ועץ אינו ממהר להפיג ריח היין שבתוכו כל כך אפ"ה בחרו בנייר מדאין נוח להשתבר. ואפ"ה מדשולי החביות מנייר. חושש כשינוח כובד כל המשקין על השוליים. יתרככו השוליים עי"ז. ולהכי עשו להחבית כסוי חרס. וכפוהו שיהיה ראש החבית כלפי מטה. ועפתו שפת הכסוי סביב בהחבית. ועי"ז יהיו כל כובד היין על כסוי של חרס ולא יתרכך הנייר. ולהכי ס"ד דהנך כסויין מדדרכן לקבל כשיהפוך החביות והכדין במרתף. הו"ל בית קיבול שלהן כעשוי לקבל. קמ"ל:

10והר"ש והר"ב פירשו. דגיסטרא נוטריקון. גיסי תרי. ור"ל כ"ח שנחלק לשנים. ותמהני א"כ דפנות הכלים הן והרי אמרינן בפרה (פ"ה מ"ה) דאין מקדשין בדפנות. ובגיסטרא אמרינן (שבת צ"ו ב') דגיסטרא כשירה לקידוש מי חטאת. וי"ל ב' מיני גיסטרא הן. והא דאמרינן דגיסטרא כלי הוא למי חטאת. אין דורשין בו נוטריקין זה. אלא הוא כלי שנפגם שפתה או שניטל אזנה. אבל הר"ש והר"ב קמ"ל דגם כ"ח שנחלק לב' אף דאינו כלי לקידוש אפ"ה מק"ט. ונ"ל דעכ"פ גיסטרא כזו מדאינו כלי לקידוש מק"ט רק מד"ס. אמנם חז"ל השאילו מלת גסטרא לכל דבר שנחלק לב' חלקים. ואפי' מעורין עדיין (כחולין כ"א א') ועי' רש"י שם (ד"ה גסטרא. וד"ה טמאים) ועי' עוד (חולין נ"ב א'. וקכ"ד א') בכולהו הנך ודאי משמעותיה גיסי תרי:

11אמרה בקי בר יומא. כך פירשתי ע"ד הר"ב אף שאין זה לשונו ממש. עכ"פ כך נ"ל כונתו. והגם כי הבבא קמא של הממ"נ. דהיינו לשער הכלי כפי מה שהוא אחר שישים אצבעו על פיו למעלה. לכאורה הם דברי מותר. דהרי גם ראב"צ לא משער הכלי בכה"ג. אפ"ה נקיטנא בשפולי גלימא דרבינו הר"ב לפרש דבריו על אופניו. אולם שעו עיני מלהבין הבבא השניה שכ' הר"ב. שאם נשער הטיטרוס כפי מה שהוא כשמסיר אצבעו מפיו שלמעלה. הרי גם אז אינו מוציא רק מעט מעט עכלה"ט וזה תמוה. דהרי ראב"צ מטהר. משום דכשמסיר אצבעו יהיה נקוב בכונס משקה. וכי פליגי במציאות אם טיטרוס נקוב בכונס משקה או לא. ותו למה לא קאמר רבי יוסי טעם אמיתי שלו. דהיינו מדאינו נקוב בכונס משקה. ותו למה קאמר רבי יוסי מפני שהוא כמוציא בכ"ף הדמיון. טפי הול"ל מפני שהוא מוציא רק פרוטות. ותשוטט הדבורה הרכה כה וכה בגן ה' בין יערות הדבש של רבותינו המפרשים. ובכולם לא מצאה היונה העניה העלובה מנוח להבין דברי המשנה הקדושה כראוי. אולם הנני מהנמלים עם לא עז. וכקטע יוצא בקב שלו בין הגבורים בוסים במלחמה. וכה הראני ה' דל"מ היה נ"ל. דטיטרוס לכ"ע לא משערינן ליה רק כפי מה שהוא אחר שימת האצבע עליו למעלה דהרי אפילו מקבל אז יפה לא מחשב מה"ט ב"ק. דהלכה כר"ע מחבירו דס"ל לעיל (במ"ד) דצריך שיהיה בהכלי עצמו בית קבול בלי סיועת דבר אחר. אלא ודאי לכ"ע משערינן להטיטרוס כפי מה שמקבל בלי שימת האצבע רק דבהא פליגי. דלראב"צ אע"ג דכל נקב ונקב שבהטיטרוס. אינו גדול ככונס משקה. אפ"ה מדמנוקב הרבה. וכשיניחנו כך זמן מועט יצאו כל המשקין שבהטיטרוס להכי חשבינן ליה כנקוב בכונס משקה ואמק"ט. ולר' יוסי אף שהכלי זה מוציא בזמן מועט כל מה שבתוכו. אפ"ה כיון שכל נקב ונקב שבו אינו גדול ואינו מוציא רק מעט מעט מקבל טומאה. והיינו דקאמר מפני שהוא כמוציא פרוטות בכ"ף הדמיון. ר"ל אף דטיטרוס זה אינו מוציא פרוטות. רק מוציא כל מה שבתוכו בזמן מועט. אפ"ה דיינינן ליה ככלי שמוציא רק פרוטות. דכל נקב ונקב דיינינן ליה בפ"ע. והוא מוציא רק מעט מעט. ומה"ט נמי לא הוה מצי ר' יוסי למימר מפני שאינו נקוב בכונס משקה. משום דאז לא הוה ידעינן עיקר פלוגתתן. דהרי גם ראב"צ ס"ל דאינו נקוב בכונס משקה. רק כל עיקר פלוגתתן הוא אי משום דבזמן מועט יוציא כל המשקין. יחשב ככונס משקה או לא. אבל אין להק' מ"ש טיטרוס מאבוב לעיל. דאע"ג שאינו נקוב כשיעור. אפ"ה מדמנוקב הרבה הו"ל כפשוטי כ"ח. נ"ל דהתם שאני דכל שטתו מנוקב כך. להכי ככלי פשוט דמי. משא"כ הכא רק שוליו מנוקבים. א"נ י"ל דהתם אף שאינו נקוב כשיעור זית (כספ"ט) עכ"פ כולו מנוקב טפי וטפי מכונס משקה. להכי חשבינן ליה ככלי פשוט. משא"כ הכא שנקביו דקין מאד. מהני לכ"ע סברת שימת האצבע על פיו שאז אינו מוציא כלל. שלא יחשב כשאר פשוטי כלים:

12וא"ת מ"ש מלקמן שלהי פ"י בהעמיד קערות זו תוך זו וקערה עליונה מנוקבת בכונס משקה דאז אפילו שפתותיהן שוות. טומאה יוצאה דרך הנקב מזו לזו. א"כ כ"ש הכא שע"י הלזבז העודף בית קבול של כולן פרוץ מזו לזו ואוירן מעורב מזה לזה. וא"כ הוה ליה למימר דאפילו אינן מחוברין כולן בהטבלא. אפ"ה כיון שהלזבז עודף יק"ט כולן כשנטמא א' מהקערות אף שלא עברה הטומאה דרך הלזבז. וכגון שירד השרץ חי לאחד מהקערות ומת שם. נ"ל דשאני התם. דמשום שהכלי העליון נקוב בכונס משקה. לא מחשב תו כלי לחצוץ בפני הטומאה [אב"י ואע"פ דגבי טומאת מת אדרבא אין כלי חוצץ. הכא כיון דאין כלי נטמא מאויר כלי חרס שפיר חוצץ] וכמאן דליתא דמי. והו"ל כאילו יש השרץ באויר התחתון הא למה זה דומה לקדירה בתנור ושרץ בתנור שכשלא בא השרץ באויר הקדירה. הקדירה טהורה (כפ"ח מ"ד):

13כך כתב הר"ב. והקשה עליו הגאון הגדול מו"ה עקיבא זצוק"ל דטעם זה לא שייך בסיפא בבית תבלין של עץ דלא נטמא מאוירו. אולם הר"ש כתב דע"י שהלזביז עודף מחשב כולו ככלי א' ורק הרמב"ם הכא כתב כל' הר"ב ובסיפא כ' גם הוא כל' הר"ש. וצ"ע עכלה"ט. ולפע"ד נראה דמ"ש הרמב"ם והר"ב אבתריה שהן מגופה. זהו כסברת הר"ש. שע"י הלבזבז הוה הכל ככלי א'. דאי"ל דמשום דמחוברין דא"כ גם בלא לזבז נמי. אע"כ תרוויהו טעמי צריכי ברישא ובסיפא. דבנטמא מאוירו לא סגי שיטמאו ג"כ שאר הקערות כשאינן מגופה. דאין כלי נטמא מאויר כ"ח (שבת קל"ח ב') אלא הכא הלבזבז עושה הכל כגופה. ואפילו הוה ככלי א'. אכתי לא הוה ליה למיטמי הכל כשלא נכנס באויר הלזבז. כלקמן ספ"ד. דבאמצעית עודפת אז כשהשרץ ממנה ולפנים. אף שלא נכנס באויר החיצונה. אפ"ה נטמא החיצונה. ועל כרחך מדהוה הכל ככלי א'. ואפ"ה בהיה השרץ ממנה ולחוץ. טהורה הפנימית. מדנחשב כגב דטפל אינו גורר להעיקר. אע"כ הכא שאני. שהלזבז העודף עושה כל שבפנימיותו ככלי א'. וכ"כ בסיפא הכא צריך לתרתי טעמי. דהרי מיירי במשקין דאמ"ט לכולן רק בנגעו מתוכו. דאל"כ בנטמא גבו לא נטמא תוכו. אלא הכא מדלזבז עודף נעשה כל מה שבאויר פנימי ממנו כתוך א' ודו"ק:

14כך כתב הר"ש והר"ב. ותמהני דמה בכך. והיכן מצינו דוגמתו שכשהדבר שמשים לתוכו בולט מתוכו לא יחשב ב"ק בשביל זה. וגם רתוי"ט תמה על גוף המשנה למה דייק תנא ותני רק בהך דמק"ט באויר. ול"מ היה נ"ל דהא קמ"ל דאף שברוב הפעמים יושב הנר תוך הב"ק של המושב להכי סד"א דנהוי כב"ק העשוי למלאות דקיי"ל דלא שמיה ב"ק. וכחותם אלמוג לקמן (פי"ג מ"ו ותוס' שבת נ"ב ב' ד"ה היא. ורמב"ם פ"ב מכלים ה"ג) ואע"ג דבש"ס סוכה (די"ב ב' ותוס' שם וברמב"ם פ"ה מסוכה) קי"ל דשמיה ב"ק. נ"ל דהתם הרי ע"כ מיירי בשלא נתמלא עדיין. דאל"כ הרי בל"ז אסור לסכך בחיצים שהן מק"ט. רק שעשוי למלאותן [אב"י ול"מ מקדושת מרן יש לחלק בין ב"ק העשוי למלאות ע"י כלי וחפץ כחץ ואלמוג. ובין עשוי למלאות ע"י דבר שעומד למאכל או להאיר, תדע דאל"כ הרי כל ב"ק עשוי למלאות לאותו הדבר שמיוחד לו. ומה שתמה ע"ר זצוק"ל דהיכן מצינו דוגמתו שכשהדבר בולט וכו'. ל"מ י"ל דכאן דמיוחד לקבל הנר ורוב הנר מבחוץ סד"א דלא הוי ב"ק]. ומה"ט לא ק' נמי מתפילין (לקמן פי"ח מ"ח) אף דאין לך מלוי עולמית יותר מפרשיות של תפילין בהבתים. ואפ"ה מק"ט. ע"כ צ"ל דהתם נמי מדפרשה אחת גדולה וא' קטנה. והתיקין משום הדור מצוה צריך שיהיו שוין באורך ורוחב וגובה. ולהכי יש מהפרשיות שאין ממלאין כל החלול של התיקין. ולהכי מחשב שפיר ב"ק. ועוד נ"ל דהתם נמי מאן יימר דמיירי בשכבר הפרשיות בתוכן. דלמא כשהתיקין עדיין ריקנין. ולהכי מחשבו שפיר ב"ק [אב"י ועי' מקואות פ"י מ"ב] אבל הכא שהכן מכונן תמיד להושיב הנר בתוך חללו ורק שלפעמים מסירו משם כרגע וחוזר להחזירו לשם בקביעות. סד"א דלא גרע ממלבני בני לוי (לקמן פי"ח מ"ג) דהרי גם שם חולצין אותן כל בוקר בנסעם לדרכן מהמטה ששאלו. ואפ"ה מחשבו ב"ק העשוי למלאות. וה"נ נימא במושב הלאמפע דלא נחשב ב"ק מה"ט סד"א דהכא שאני. מדעכ"פ מתטלטלת הלאמפע על ידו של הכן. להכי הו"ל הכן כבית יד ללאמפע. וכל יד מק"ט מגע ואמ"ט באויר (כפ"ד מ"ג) והיינו משום דידות כלים מק"ט מדאו' (כחולין קי"ח א'). עכ"פ דלחשבו חיבור להכלי הוא מד"ס (וערכ"מ ורמל"מ פי"ז מכלים) ולפיכך עבדו בה היכירא דלא נשרף על טומאתו תרומה וקדשים (כשבת מ"ח ב'). דאי"ל דלא שייך טומאת יד רק במחובר היד לכלי ממש בחוזק. ליתא. דחצר חלקה שאינה מודבקת בכירה ואפ"ה החצר מק"ט במגע משום יד (כלקמן פ"ז מ"ג וד') וא"כ ה"נ במושב הלאמפע אף שאינה מחוברת ללאמפע. עכ"פ מדמתטלטלת הלאמכע על ידו. הו"ל המושב בית יד להלאמפע. ומטמא במגע ולא באויר. קמ"ל דעכ"פ כיון דהרבה פעמים מוציא הלאמפע מהב"ק של המושב להשתמש בהלאמפע בלי המושב. להכי גרע טפי ממושב כירה שאינו מוציא הכירה מהחצר כ"א לעתים רחוקים. וגם גרע טפי מנבלי בני לוי דאינו מוציאן מכרעי המטה. אלא כדי לתחוב בהן כרעי מטות אחרות. אלא דמי טפי לתיקי פרשיות התפילין הנ"ל שג"כ מוציא לפעמים הפרשיות מהתיקין כדי לבדקן מדמתקלקלין מזיעה (כרמג"א ססל"ט) ולהכי שמיה ב"ק ולא ה"ל כיד רק ה"ל ככלי ב"ק אחר שמק"ט גם מאוירו. וגם לא נחשב כמשמשי כלי שאמק"ט. מדמשמש להכלי בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה דאז כגוף הכלי דמי (כפט"ז מ"ז).