בועז על משנה כלים כד

1כך כתב הר"ב. וא"ת הרי לקמן (פכ"ז מ"ב) אמרינן דעור בין למדרס ובין לשאר טומאות צריך שיהיה בו ה' על ה' טפחים. וי"ל דהתם היינו בנקרע מכלי גדול של עור בלי כוונה. אבל בקצצו מתחלה כך בכוונה. אז למדרס סגי בטפח על טפח (שם משנה ד') ולשאר טומאות בכ"ש סגי (וכראב"ד פכ"ג מכלים ה"ג) מיהו להרמב"ם שם דלא מחלק כה"ג צ"ל דמיירי דהרצועות רחבות ג' אצבעות:

2וא"ת הרי אין לך דבר קדוש קדושת הגוף טפי מתפילין. וג"כ אסורים לכל תשמיש חול. ואפי' רק אזמנינהו להיות תפילין. מדהן קדושה עצמה (כסנהדרין מח א'). ואפ"ה תנינן דמק"ט (פי"ח מ"ח) ומ"ש תפילין ממטפחות נבלי בני לוי. ואי"ל תפילין שאני דאע"ג דלא חזו לתשמיש חול. אפ"ה אינן אסורי הנאה. ולא חמירי קדושתייהו כמטפחות נבלי בני לוי שהן קדשי מקדש. והרי רשאי למכור תפיליו (ערכין פ"ו מ"ג) להכי מק"ט. ליתא. דהרי גם במטפחות מצויירות של ספרים דאמק"ט (כפכ"ח מ"ד) כ' הר"ב וגם הרמב"ם (פכ"ב מכלים ה"ו) דלהכי אינן מק"ט מדאינן מיוחדין לתשמישי חול. וק' וכי עדיפי הנך מתפילין דאע"ג דאינן מיוחדין לתשמיש חול והן קדושין בעצמן. ממטפחות ספרים שאינן רק תשמישי קדושה. ואת"ל תפילין שאני דאע"ג שאין מיוחדין לתשמיש חול. אפ"ה מדיש להן ב"ק מק"ט. דהרי כבר תנינן כל שיש לו ב"ק מ"מ טמא (פי"ז מט"ו) וסתמא ודאי משמע אפי' אינו מיוחד לתשמיש חול. עכ"פ מדעשוי לקבלה מק"ט. אבל מטפחות נבלי בני לוי. ומטפחת ספרים. שאין להן ב"ק. ואמק"ט רק מדהן כלי העשוי לתשמישן. ולהכי כיון דאינן עשויין לתשמיש אדם לעניני חול אמק"ט. ליתא דהרי בפירוש תנינן (חגיגה פ"ג מ"ז) דמעבירין על טהרת העזרה ומטבילין כל כלי מטולטל שבמקדש. בין שיש או אין לו ב"ק. ואפי' שולחן שהוא פשוטי כלי עץ היה ראוי לטובלו. לולא טעמא אחרינ' דקאמר התם. וכ"כ מטבילין הפרוכת (שקלים פ"ח מ"ד) אע"ג דכולן אסורים לתשמיש הדיוט. אלמא דתשמיש גבוה חשוב תשמיש שיק"ט עי"ז. וכ"ש מטפחות נבלי בני לוי ומטפחות מצויירות של ספרים דהול"ל דלק"ט. [ועי' תוס' ביצה די"ד ב' ד"ה מפני שרצו לתרץ דלהכי פרוכת טמא דחיישינן שמא האהיל על מת. וזה תמוה. מת מה בעי התם. הרי לא טבלוהו רק משום חשש מגע כהנים ע"ה וככל כלי מקדש שטבלום אחר הרגל רק מהאי טעמא]. אלא נ"ל דדוקא כל דבר שיש עליו שם כלי ממש. בין שיש לו ב"ק או לא מק"ט מדאו'. אבל דבר שאין עליו צורת כלי. טהור לגמרי (כרמב"ם ספ"ב מכלים) ומה"ט כל העשוי לחפוי אמק"ט (כספט"ז) והיינו מדאין עליו צורת כלי כלל. ואפ"ה בעשוי לכריכה. דהיינו לכרוך בו כלי אחר מכל הצדדים. להכי מדדמי לב"ק גזרו בה רבנן שיק"ט מד"ס (וכדלעיל סי' מ"ה) מיהו הא דמטמאינן לכל כלי שהוא לתשמיש קדושה כגון כלי ביהמ"ק או תפילין. וכדאמרן היינו ג"כ רק מדרבנן דמדאו' אמק"ט. רק כלי שהוא לצורך אדם. ומה"ט כל כלי שעשוי לתשמיש בהמה וכלים טהור. (כרפי"ב) ולפיכך כיון דטומאת כלי תשמישי קדושה הוא רק מד"ס. להכי דוקא בדבר שקבלת טומאתו בתשמישי חול הוא מדאו'. גזרו בה רבנן גם במשמש לקדושה. אבל דבר העשוי רק לכריכה. כגון מטפחות נבלי בני לוי. ומטפחות מצויירות של ספרים הואיל דגם בעשויה לתשמישי חול אמק"ט רק מדרבנן. להכי בעשוי לתשמיש קדושה הו"ל תרי דרבנן. וכגזירה לגזירה דלא גזרו בה רבנן ואמק"ט כלל. וכ"ש בכלי מקדש. דבל"ז אין שבות במקדש רק בדברים מועטים (כפסחים סה א' ותוס' שם ד"ה המכבד) וגם טומאה במקדש מלתא דלא שכיחא היא. ולא גזרו בה רבנן (כביצה די"ח א'). ואפשר עוד דלהכי רק מטפחת נבלי בני לוי אמק"ט. משום דשאר נבלים אין עושין להם מטפחות רק תיק שמניחין את הנבל לתוכו שלא בשעת מלאכה ולהכי אמק"ט (בפט"ז מ"ז). אבל בני לוי לא היה עשוי לנבליהן תיק רק מטפחות כדי לאחוז בו הנבל גם בשעת מלאכה. דהיינו בשעה שמזמרים בהנבל. מדחששו שלא יתלכלך הנבל במשמוש הידים. והו"ל כמשמש משמשי כלים בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה. וסד"א דמה"ט יקב"ט (כפט"ז מ"ז). קמ"ל דעכ"פ כיין דכורכין את הנבל רק כדי להצילו מזיעה ולכלוך הידים אמק"ט (כפט"ז מ"ו). והר"ש גם הוא כתב דרק הלוים היו רגילים ליקח מטפחת לכרוך בו נבליהן. אבל נבלי חול היו כורכין בעור ותיק (כדלעיל פט"ז מ"ז) ולא כתב טעם בדבר מה נשתנו אלו מאלו:

3ותמוה דהרי גם בב' בבות דרישא ג"כ הולכין אחר הפנימי. וכדקתני מהוהא על הבריי' וקטנה על הגדולה. ונ"ל דהאי על על דרישא לאו דוקא. אלא כמו ועליו מטה מנשה. שהוא לשון אצל וה"נ ר"ל שחברן יחד בין שזו או זו בפנים. וכן מוכח בסיפא. דקאמר כף מאזנים שטליי' על שולי המיחם. הרי שכף מאזנים בחוץ. והיאך מסיים עלה אם מבפנים. אע"כ דמלת על במשנתינו לשון אצל הוא. ושפיר הדר מפרש אם מבפנים וכו'. ולפיכך תוכן משנתינו דבריאות הוא חשיבות יותר מגודל או פנימי. דאפי' האחרת יותר גדול. וגם היא פנימית. אפ"ה הולכין אחר הבריאה. ואם אין כאן חשיבות בריאת לאחת יותר מלחברתה. הולכין אחר חשיבות הגודל. ואם גם בגודל אין חשיבות לאחת טפי מלחברתה. אז הולכין אחר חשיבות הפנימי. אמנם להרמב"ם (פכ"ז מכלים הי"ז) ולהרא"ש הכא. הא דקתני בכל הג' בבות דהולכין אחר העיקר. היינו שכששניהן טמאין וחיברן יחד. ונתנקב העיקר כמוציא רימון אע"פ שהטפל הטמא סותם נקב של העיקר. אפ"ה שניהן טהורין (עי' רכ"מ שם). וא"ת מ"ש הכא ממגורות שבתיבה. וכיסין שבתורמל (לעיל ספי"ט) דאמרינן דאפילו בנתנקב הגדולה אין הקטנה חיבור לה. ונשארת לק"ט כבתחלה. ולמה לא ניזל גם התם בתר חשיבות הבריאת של הקטנה. ויהיה גם הגדול מק"ט. ואי"ל דהכא שאני שכשהושיבן זה לתוך זה נעשו ככלי א'. ליתא דא"כ למה באין חשיבות בריאות אזלינן בתר גודל. וכמש"ל. ומ"ש מכרע טמא שחיברו למטה טהורה לא אזלינן בתר גודל. ושניהן טמאין (כפי"ח מ"ז). וכך הקשה הראב"ד על הרמב"ם שם בדוגמת זה. ונ"ל דהתם שאני דמדא"א להשתמש בעיקר המטה בלי הכרע. הו"ל שניהן עקריים. ואזלינן לחומרא. עוי"ל דהכא שאני ממגורות שבתיבה וכיסין שבתורמל. דהכא ע"י הדבקתן יחד נסתם הנקב שבחברתה ועי"ז אפשר לחבירתה לק"ט מהשתא. לפיכך כשהבריאה ממש טמאה נעשת חבירתה חיבור לה וטמאה גם היא. משא"כ התם במגורות וכיסין שאותו שניקב לא נסתם נקב שבו. וכ"ש דאי נימא כפירוש קמא. דהכא מיירי בב' קופות שלמין. ודאי לא ק' ממגורות וכיסין שהבאנו לעיל. למה הכא אזלינן בתר חשיבות גודל. ולא ניזל ג"כ בתר גודל במגורת וכיסין. די"ל דהכא שאני דב' הקופות שלמין. להכי אזלינן בתר הך שהיא עיקרית טפי מחבירתה. מיהו נל"פ דאף לרמב"ם בשנתנקב העיקר בכמוציא רימון קודם שחברן יחד. אף שכשחזר וחיברן יחד נסתם הנקב ע"י חיבורן. ודאי פרחה מיניה הטומאה הישנה. ושניהן טהורין (ועי' שבת קי"ב ב'): אמנם מה שהקשה הראב"ד שם להרמב"ם דמה מהני שניקב בכמוציא רמון. הרי חזר וסתמו. לא זכיתי להבין. דהרי דברי הש"ס ברור מלל (שם בשבת קי"ב ב') דרק בניקב בכמוציא זית אם חזר ונסתם חוזר לטוי"ש. אבל כשניקב במוציא רימון. אפי' בחזר וסותמו פנים חדשות בא לכאן. ופרחה לה טוי"ש מינה. וכפי הנראה הבין הראב"ד דהרמב"ם ס"ל דגם להבא אין העיקר נטמא בנטמא הטפל. ועי' מ"ש בס"ד לעיל פכ"ג סי' ו':

4ולפ"ז אפשר נמי דלהכי נקט לעיל (פי"ט מ"ה) במטה שהי' טמא וחיבר לה מזרין. כולה טמא. ולא נקט איפכא שהיה המזרון טמא וחיברו למטה. דמ"ש מכרע טמא שחיברו למטה שכולה טמא (בפי"ח מ"ז). אע"כ מזרון במטה שאני. דכבר היתה המטה שלימה והוה חזיא לתשמיש דהשתא גם בלי חיבור המזרון לפיכך אם היה איפכא. שהיה המזרון טמא וחיברו למטה היו שניהן טהורין. דוגמת כף מאזנים שטליי' על היורה בחוץ הכא: