בועז על משנה כלים כו

1כך נ"ל. אמנם כל רואה יראה שזאת המשנה קשת הבנה. ורבותינו המפרשים כאן מאד צמצמו בפירושם לנו. וחלצו לשד מפי יונקיהן הערומים. דכולם פירשו דמטמאים ומטהרים שלא באומן דקאמרה מתניתין. ר"ל אפי' הוציא הדיוט החבל מהנקבים או הכניסו. מתטהר ומתטמא עי"ז. אלא דא"כ ק' טובא. דשפיר קאמר ר' יוסי. והרי כל הכלים וכו'. דוכי ס"ד דס"ל לת"ק דשאר הכלים שקלקלם או תקנם הדיוט לא יתטהרו או יתטמאו עי"ז. הרי ודאי אין חילוק מי היה המקלקל או המתקן. וא"כ מ"ש סנדל עמקי וכיס דנקט ת"ק. ואת"ל דת"ק נקט הנך לרבותא. דאע"ג דבהנך בקל יכול להכניס החבל בהנקבים. אפ"ה לא אמרינן שגם קודם הכנסת החבל יהיה כאילו אינו חסר מעשה אומן. ויק"ט גם בלי הכנסת החבל. להכי קמ"ל מתטמאין שלא באומן. דאע"ג שאין הכנסת החבל מעשה אומן. אפ"ה אמק"ט מקודם רק עד אחר שהכניס החבל. וכ"כ במתטהרין שלא באומן קמ"ל. דאף דכבר נחית להו טומאה. וכבר נטמאו בשעה שהיה החבל בהנקבים. והוציא החבל. לא אמרינן דלא נטהרו עי"ז. מדבקל יכול להחזיר ולהכניסו. להכי קמ"ל מתטהרין ע"י מעשה זה. אף שאינו מעשה אומן. ליתא. דא"כ דת"ק רק לרבותא נקט הכי. א"כ מה קאמר ר"י אף כפיפה. ורשב"ג קאמר אף לדיקי. מה ענין הנך להנך שזכר ת"ק. הרי כפיפה ודאי צריך אומנות יתירה לחזור ולתקנה טפי מסנדל וכיס. וכדקאמר ר' יוסי שאף האומן לא יכול לתקנה. וא"כ מה אף דקאמרו ר"י ורשב"ג. והרי כ"ש הן מסנדל וכיס. ותו מה השיב ר' יוסי. והלא כל הכלים וכו'. הרי גם ת"ק מודה בזה ורק לרבותא נקטו סנדל וכיס. ותו דהרי ר' יוסי סותר א"ע תוך כדי דיבור. דבתחלה קאמר והרי כל הכלים מתטמאין ומתטהרין וכו'. והדר קאמר לא אמרו רק בכפיפה מצרית וכו'. והנלפע"ד ע"פ מ"ש הר"ב לעיל (רפי"ט) במטה שנתפרקה דאף דהאיברים המפורקין נתבטל מהן הטומאה הקדומה עי"ז. וגם אמק"ט כל זמן שהן מפורקין. אפ"ה כשיחזיר ויחבר האברים שנתפרקו חוזרים לטוי"ש. ואע"ג דקיי"ל כחכמים (ספי"ח) דמטה מטמאת אברים. היינו בשנשאר יחד ארוכה וב"כ וכמ"ש בס"ד התם בפירושינו. ואילה"ק על זה מקני מנורה (פי"א מ"ז)דאמרינן דאמק"ט מדאין להם שם בפ"ע משמע הא לאו הכי הוה מק"ט. אף שאינו רק אבר מהמנורה. וי"ל התם בכלי מתכות דוקא. דגם פשוטיהן מק"ט. וגם קמ"ל התם דאפי' היה יכול להשתמש בהקנה שנתפרקה. אפ"ה מדאין להקנה שם בפ"ע אמק"ט. א"כ י"ל הכא דת"ק ס"ל דבשאר כלים דוקא כשחסר בהן מעשה אומן לתקונם אמק"ט. ורק מתטמאין ומתטהרין ע"י שיתקן או יקלקל המעשה ההוא. אבל כשחסר מהן מעשה שא"צ אומן. דוגמת סנדל וכיס דנקט. וכגון אברי מטה או שאר כלי שנתפרקו. שאפשר להדיוט בקל להחזירן. בכה"ג אף דכל עוד שהן מפורקין נטהרו מטומאה דמעיקרא וגם אמק"ט אז. עכ"פ אם נטמא הכלי כשהיו מחוברין יחד ואח"כ נתפרק. וחזר וחיבר הפרקים חוזר לטוי"ש וכמש"ל. וכל זה בשאר כלים דדרך לפרק אברי המטה וקני מנורה וכדומה. ולשוב להחזיר שוב פרקי אבריה יחד. להכי לא הו"ל ע"י פירוקה כאילו נתבטל מהמטה ומהמנורה צורת כלי. שכשיחזר ויתקנה נאמר פנים חדשות באו לכאן ולא תחזור לטוי"ש. אלא שבשעה שמפורקת טומאתן נשארה תלויה. שכשיחזיר פרקיה יחד תחזיר לטוי"ש שנטמאה קודם שנתפרקה. אבל כפיפה מצרית ולדיקי ס"ל להת"ק דאף דצריך אומנות להחזיר החבל שבנקביו טפי מבסנדל וכיס. אפ"ה מדעכ"פ גם כשהוסר החבל מהכפיפה ולדיקי עדיין נשאר עליהן צורת כלי קצת מדאין מתפשטין יפה. עד שגם כשיוסר החבל מנקבי השפה שלהן נשאר בהן קצת שקוע עדיין באמצע. להכי לא דמו לסנדל וכיס. רק דינן כמטה ומנורה הנ"ל. דאף דבשעה שמתח והוציא ממנה החבל פרח מינה הטומאה עכ"פ כשיחזור ויכנס החבל בהנקבים. חוזר נטוי"ש. ור"י ס"ל אף בכפיפה כשהוסר החבל שבשפתותיה דינה כסנדל וכיס. ונטהרה לגמרי מטוי"ש. דאף דנשאר עליה קצת צורת כלי גם אחר שהוסר החבל עכ"פ מדצריך טרחא רבא להחזיר החבל לנקביה. להכי לא דמי למטה ומנורה שבקל יחזיר יחד אבריהן שנתפרקו. דמה"ט כששוב נתחברו יחד חוזרין לטוי"ש. אבל כפיפה כשהוסר חבל שלה ממנה. הו"ל כאילו נתנקב שום כלי נקב המטהרה. דאף שעדיין נשאר על הכלי ההוא צורתה גם אחר שניקבה. עכ"פ מדצריך מעשה אומן לתקנה. אם תקנה מקרי פנים חדשות ואינו חוזר לטוי"ש [רק בכ"מ וכדאמרן] והרי ה"נ בכפיפה צריך אומן להחזיר החבל. ולפיכך אף אחר שהחזירה אינה חוזרת לטוי"ש. ורשב"ג אומר אף לדיקי. דאף שא"צ טרחא כ"כ כבכפיפה להחזיר החבל אחר שהוסר. אפ"ה מתטהרת לגמרי ע"י הסרת החבל. אע"ג שגם הוא גם אחר שהוסר החבל עדיין נשאר קצת צורת כלי עליו ע"י השקוע קצת שנשאר באמצע. עכ"פ מדצריך טרחה ואומנות קצת להחזיר החבל. אמרינן שכשחזר והכניס החבל פנים חדשות בא לכאן ואינו חוזר לטוי"ש. וקאמר שפיר עלה ר' יוסי. והלא כל הכלים מתטמאין ומתטהרין שלא ע"י אומנות. וכפירוק מטה ומנורה לעיל. ואפ"ה כשהחזיר הפרקים חוזרין לטוי"ש. ומ"ש סנדל וכיס שכשהוסר מהן החבל שיטהר לגמרי מטוי"ש. גם כשיחזיר לו החבל. והיאך מודיתו כולהו לת"ק בסנדל וכיס. אלא כך הוא הדין. דאלו ר"ל סנדל וכיס אע"פ שהן מותרין טמאין ונשארו בטומאתן דגריעי טפי ממטה ומנורה מפורקין. דאף דא"צ להחזרתן אומן. עכ"פ צריך טרחא רבה להחזיר פרקיהן להכי עכ"פ בשעה שהן מפורקין נתבטל טומאתן. אבל החזרת חבל בסנדל וכיס. שהוא קל מאד להדיוט. להכי אף בשעה שהן מפורקין נשארו בטומאתן. ולא אמרו דנטהר לגמרי גם כשיחזור להכניס החבל ואינו חוזר לטוי"ש רק בכפיפה. שאף האומן אינו יכול להחזירה רק בטרחא רב'. והו"ל תרתי לטיבותא. שצריך אומן וטרחא. להכי עדיף טפי ממטה דליכא גבה חדא לטיבותא דאית בה טרחא להחזירה. אבל עכ"פ מדאין צריך אומן לחזרתה. להכי כשחזר וחיברה חוזרת לטוי"ש. אבל סנדל לדיקי אף שצריך אומן. עכ"פ א"צ בו טרחא להאומן להחזירו אית ביה נמי רק חדא לטיבותא להכי ראוי להיות דינו כמטה הנ"ל שבשעה שמפורק עכ"פ יהיה טהור. אבל מדנשאר קצת צורת כלי עליו גם כשהוסר החבל. ע"י השקיע שנשאר באמצע. להכי גם הוא דינו כסנדל וכיס. דלא פרח טומאה ממנו כלל גם בשעה שהוסר החבל. כלל הדברים לר' יוסי דקיי"ל כותיה כל כלי שנתפרק יש בו ד' חלוקים. (א) אם נתפרק או נתקלקל שום כלי. ויש בתקונו תרתי לטיבותא. דהיינו שצריך מעשה אומן לתקנו. וגם יש טרחא להאומן עד שיתקנו. וכגון כפיפה שהוסר החבל מנקבי שפתו. או כלי שניקב נקב המטהרו. זה קלקול גמור הוא. ולפיכך אע"ג שחזר ונתקן נשאר בטהרתו ואינו חוזר לטוי"ש. (ב) וביש בתקנתו ב' לריעותא. דהיינו שא"צ מעשה אומן לתקנו. וגם א"צ טרחא לההדיוט לתקנו. כגון סנדל עמקי וכיס שהוסר החבל שבנקבי שפתותיהן. שבקל יכול ההדיוט להחזירו. בכה"ג אפי' בשעה שהוא מקולקל עדיין הוא בטומאתו. (ג) וביש בתקנתו חדא לריעותא וחדא לטיבותא. שא"צ אומן לתקנו. אבל טרחתו מרובה. כמטה שנתפרקה. או שצריך אומן אבל א"צ לו טרחא בתקנתו. אז בשעה שהוא מקולקל נטהר וכשחזר ונתקן חוזר לטוי"ש. (ד) רק אפי' בכה"ג. דהיינו בחדא לריעותא וחדא לטיבותא. אם בשעת קלקולו עדיין נשאר קצת צורת כלי עליו. דהיינו כסנדל לדיקי. דאף לאחר שהוסר החבל שבשפתו. אעפ"כ עדיין נשאר קצת שקוע באמצעיתו. אז דינו כב' לריעותא הנ"ל דאף קודם תיקונו נשאר בטוי"ש שבו:

2ובזה יובנו דברי הרמב"ם (פ"ז מכלים ה"ט וי') דנקט ג' בבי. (א) סנדל עמקי וכיס שנצית. אע"ג שכשהן מותרין [ר"ל שהוציאו הרצועות מתוך הלולאות. ונתפשט ג"כ עור הכיס] אין עליהן עוד צורת כלי [ר"ל דהרי הוא אז רק כחתיכת עור פשוט. רק שהרצועות עדיין נשארו תלויות בו] אפ"ה מק"ט. מדיכול ההדיוט להחזירן [והיינו כר' יוסי במשנה א']. (ב) וכן אם נטמאו [ר"ל הסנדל והכיס] והסיר הרצועות מהן [ר"ל שניתקן לגמרי הרצועות מהסנדל והכיס] ונפסד צורתן [ר"ל ע"י שניתק הרצועות מהן לגמרי וגם נפשט העור. נעשה לגמרי כחתיכת עור בעלמא בלי שום צורת כיס] הרי הן טהורין. אע"ג שאפשר להחזירן שלא באומן [לעיל נקט רבינו מדיכול ההדיוט להחזירן. ר"ל להחזיר הרצועות בלולאות הוא מעשה הדיוט ממש. אבל הכא נקט שיכול להחזירן שלא באומן. ר"ל אף שא"צ מעשה אומן ממש לתקנו. עכ"פ צריך אומנות יתירה מההדיוט לחזור לתפור הרצועות במקום הראוי להם משו"ה] אמק"ט [והיינו בבא ב' במשנה ב' דאתיא ככ"ע. והא דנקט הרמב"ם מלת וכן. והא לא דמי רישא לסיפא. דהתם טמא והכא טהור. י"ל דהיינו משום דהכא והתם תרווייהו בהוסרו הרצועות ונפשט העור מיירי. רק דהתם נשארו עדיין הרצועות מחוברות בהכלי. אבל הכא מיירי שנתנתקו הרצועות לגמרי מהכיס]. (ג) כיס של שנצין שנטלו שנציו [היינו נמי שנתנתקו ממנו רצועותיו לגמרי. אבל עדיין נשאר הב"ק של הכיס] עדיין הוא מק"ט. שהרי הוא מקבל [גם זאת הבבא הוא אליבא דכו"ע. והוא בבא א' דמשנה ב']. נפשט. וחזר להיות עור פשוט. טהור [אע"ג דכבר השמיענו כן רבינו לעיל. אפ"ה אצטריך לבבא זו. דהרי לעיל מיירי שנפשט ואח"כ נתקו ממנו גם הרצועות. נמצא שנתיקת הרצועות שביטל מהכיס תורת כלי. וצריך לתיקונו אומנות יתירה. לחזור ולתפור בו הרצועות משו"ה נטהר הכיס מלק"ט. אבל הכא נקט רבינו רבותא טפי. דאע"ג שנתנתקו הרצועות בעוד היה הב"ק. ואח"כ נפשט העור. נמצא שהפשטת העור הוא שביטל תורת כלי מהכיס. והרי זה ודאי יכול להתקן ע"י הדיוט לחזור ולכפוף העור סביב כדי שיהיה לו ב"ק כבתחלה. אפ"ה מדנתקו לגמרי גם הרצועות. להכי אמק"ט]. אולם להר"ש והרא"ש והר"ב שיטה אחרת בזה. דלדידהו בלא נתנתקו הרצועות. לכ"ע מק"ט עדיין. ורק בנתנתקו הרצועות פליגי במשנה א'. אבל משנה ב'. אוקמוה דלרבנן מק"ט. היכא שלא נתקו לגמרי. ולר' יוסי אפי' נתקו לגמרי מק"ט. מדלא נתפשט עור הכיס ג"כ. ובעניי מדנקט במשנה ב' לשון נטלו. מה דלא נקט כן במשנה א'. משמע טפי דמשנה ב' רק בנתקו לגמרי מיירי דלא כמשנה א' וגם בל"ז לא יכולתי לכוון דברי רבותינו לדברי הרמב"ם בחיבורו. דלפי פי' הזה. צ"ל דמה שמחלק הרמב"ם בחיבורו בין נתקו הרצועות ללא נתקו. ע"כ מדפסק כרבנן. והרי בפירושו כאן פסק כר' יוסי. וכן פסק הר"ב כאן. וכן בדין. דהרי ר' יוסי נימוקו עמו (כגיטין ס"ז א') ואפי' נגד רבים (כעירובין י"ד ב') וכ"כ תוס' (תענית כ"ח א' ד"ה אי ר"מ). וזה דלא כרתוי"ט (מעש"ש פ"ב מ"ב) שכ' דנגד רבים אין הלכה כוותיה וזהו תמוה מהראיות שהבאנו. וגם רבינו חו"י בתשובותיו (ד' צ"ה ב') תמה על רתוי"ט הנ"ל מסוגיא דגיטין (ד' ס"ז א'). ואילה"ק לזה מדאמרינן בש"ס (בכורות ד' ל"ז א') אין הלכה כר' יוסי. ומקשינן פשיטא. יחיד ורבים הלכה כרבים. ומשני סד"א ר' יוסי נימוקו עמו קמ"ל. ע"כ לשון הש"ס. וא"כ הרי מבורר דלפי מסקנא זו כך הוא הלכה. דאין הלכה כמותו נגד רבים. ליתא. דאדרבה מהתם מוכח איפכא. דמדלא קאמר סד"א ר' יוסי נימוקו עמו גם נגד רבים קמ"ל. ש"מ דבאמת דכפי המסקנא כך הוא בכל דוכתא דקיי"ל כר' יוסי גם נגד רבים. ורק הך דינא דהתם יוצא מן הכלל. והרי כבר כתב הרשב"א בתשובה (סי' תרפ"ח) דכל כללי הלכה כפלוני. אינן דוקא. דיש מהן שיוצאין מהכלל. וכן כתב גם הרשב"ם (ב"ב קל"ג ב' ד"ה ת"ש) וכבר כתבנו מזה במכילתין לעיל. ולכאורה י"ל דאף אם נימא דלא כרתוי"ט. אלא דגם נגד רבים הלכה כר' יוסי. אפ"ה י"ל דלהרמב"ם בחיבורו חזר בו מפירושו כאן דפסק כר' יוסי. דאע"ג דשמעינן בש"ס דהלכה כר' יוסי גם נגד רבים. הרי כבר כתב מהרי"ק (שורש קס"ה) דכל כללי דכייל הש"ס לומר הלכה כפלוני. היינו רק בדברים הנוהגין בזה"ז. וכן משמע נמי קצת מתוס' (שבת ד"ע ע"ב ד"ה נודע) ומשו"ה אף דבכל דוכתא פוסק הרמב"ם כר' יוסי. הכא היה נראה לו לומר הלכה כרבנן שהן רבים. אבל באמת א"א לומר כן. דהרי גם כרבנן לא אתו דברי הרמב"ם. דהרי לפי דברי רבותינו הנ"ל. ס"ל לרבנן במשנה ב' דאפי' לא נתנתקו הרצועות לגמרי אפ"ה בנפשט עור הכיס טהור. והרי הרמב"ם שפתיו ברור מללו דדוקא בנפסד צורתן לגמרי. דהיינו שנתנתקו הרצועות מהכיס. אז דוקא בנתפשט עור הכיס טהור. אע"כ לרבינו הרמב"ם רוח אחרת אתו בפי' המשנה. דלא כרבותינו הנ"ל:

3כך כ' בתוספתא (ב"ב דכלים פ"ד). ונל"פ דכ"ש אם שפת פנימי עודף בנטמא פנימי נטמאחיצון ולא איפכא. אמנם תמוה מלעיל (ספכ"ד) דאמרינן ממש להיפוך. דנהי דלא קשה דהתם אמרינן דבשפתותיהן שוות וטומאה בפנימית גם חיצונה טמא. והכא אמרינן דבכה"ג אינם שייכים זל"ז. י"ל התם בטומאה דאורייתא משא"כ הכא טומאת משקין דרבנן. אבל קשה דהתם אמרינן דחשיבת גובה השפה עדיף מחשיבת פנימי. ומחשב פנימי טפל לחיצון בדאוריי'. והכא אמרינן דכששפת חיצון גבוה מפנימי. מחשב הפנימי עיקר. דכשנטמא הוא מחשב חיצון כטפל לו ונטמא עמו. ולא איפכא. ואת"ל דלהכי נטמא גם החיצון ששפתו עודף עם הפנימי שהטומאה בתוכו. מדמחוברים יחד. והתוך של זה ושל זה מחשבו כתוך א'. ליתא. דא"כ כשהמשקה תוך העודף של החיצון הו"ל נמי לטמא הפנימי. ובל"ז תמוה דוכי משום דשפת חיצון גבוה מהפנימי מגרע גרע מאלו היה שוה להפנימי. ואם בטומאה דאורייתא אמרי' דחשיבת עודף עדיף מחשיבות פנימי (כספכ"ד) מכ"ש דהול"ל כן הכא בטומאת משקין דרבנן. ואין לדמות הכא כלל ללפסין זו בתוך זו וחיצון עודף דכשטומאה בפנימי גם חיצון טמא (כלעיל ספ"י) שאני ושאני דהתם הרי בכ"ח מיירי דנטמא כשהטומאה באוירו. ולהכי כשהטומאה בפנימי והחיצון עודף. הרי הגיע הטומאה גם לאויר חיצון ונטמא גם החיצון אף שהחיצון אינו מחובר כלל להפנימי. אבל הכא הרי בב' כיסי עור מיירי. ואין כאן חשש מטומאה תוך אויר. רק מחשש מגע תוך ורק תוכו של עיקר הכלי מחשב תוך ולא של הטפל. א"כ ודאי מסחבר טפי שנחשוב אותו ששפתו עודף לעיקר הכלי. ולא אותו שבתוכו ושפתו נמוך. ול"מ היה נ"ל דיש ט"ס בתוספ' וכצ"ל אם היה שפת פנימי עודף על החיצון. אז בנטמא פנימי וכו'. ור"ל דאף דלעיל (ספכ"ד) חזינן דסגי בחשיבות גובה השפה לחוד. שיהיה האחר נחשב לו כטפל. היינו רק בטומאה דאוריי' מחמרינן אבל הכא מדטומאת משקין דרבנן. להכי דוקא בשיש ב' חשיבות בכלי א'. שהוא פנימי וגם שפתו גבוה טפי מהחיצון אז מחשב החיצון טפל לו. אמנם הר"ש כאן וגם הרמב"ם בחיבורו (פכ"ד ה"ה מכלים) נקטו כלשון התוספתא שלפנינו. ורק שגם לפי גי' זו יש ט"ס שם בהרמב"ם. במ"ש אבל בנטמא א' מהן בשרץ לא נטמא חבירו. עכל"ר. האי מלת לא. לא הוא. וצריך למחקו. דא"כ תמוה מפ"ב דכלים מ"ז. ועי' רכ"מ שם שהיה לו ג"כ גי' אחרת בהרמב"ם. וא"כ לפי דעת רבותינו שתפסו גירסת התוספתא שלפנינו לעיקר על כרחינו צריך לנו ליישב דלא תקשי להתוספתא מלעיל (ספכ"ד) דחשיבת גובה השפה עדיף טפי מחשיבות פנימי. דשאני הכא. משום דכיון דכל עיקר מה שנרצה לידע ע"י חשיבות של א' מהן. היינו דע"י החשיבות מוכח שהוא התוך והשני אחוריים. א"כ בשלמא כששניהן שפתותיהן שוות. הו"ל שפיר כב' כלים בגוף א' ושניהן עקריים. וכרובע וחצי רובע לעיל (פכ"ה מ"ד) דאמרינן דבנטמא א' לא נטמא חבירו. וכ"כ במרדע (פכ"ה מ"ב). אבל כששפת חיצון גבוה יותר מפנימי. א"כ מוכח וניכר עי"ז שהוא העיקר. וששייכו תרווייהו אהדדי. וע"י נמיכת הפנימי ניכר שהוא התוך. ולפיכך כשנטמא פנימי נטמא חיצון. אבל התם בפכ"ד. הרי לא מאחוריים ותוך מיירי התם רק שע"י החשיבות שבא' מחשב הוא כעיקר ואידך כטפל. אמרו לנו חז"ל דחשיבות גובה השפה עדיף מחשיבות הפנימי. אחר כתבי כל זה. ראה זה מצאתי שרבינו הרא"ש בפירושו כאן הביא גירסת התוספתא כפי שהגהנו לעיל. ואומר שישו בני מעי. אם ספיקות שלכם כך וכו'. וכדמומה שהרא"ש הגיה התוספתא כך מכח קושייתנו הנ"ל. ואעפ"כ כבר ישבנו בס"ד גם הגי' שבידינו שהיא כפי דעת הר"ש והרמב"ם:

4וק' מזה לתוס' שבת (ס"ג ב'). שכתבו שכל עור רך. סגי בשיש בו כדי לצרור בו מרגלית. ואי"ל דהכא בעור קשה מיירי. ליתא. דא"כ איך אפשר לצרור בו מעות. וי"ל דלרבעתוס' הא דמטהרי רבנן היינו רק מהטומאה דלשעבר. מדנתבטל הב"ק דמקודם. אבל עכ"פ גם לרבנן מק"ט להבא. מדחזי מהשתא לב"ק חדש לצרור בו מרגלית בשייחדו לכך. והו"ל השתא כפנים חדשות. ואף על פי כן קצת קשה דמ"ש הך משינה לשמו (פכ"ח מ"ה). וי"ל:

5וכן אמרינן נמי לעיל (פכ"ד סי' ע"ב). וק' הרי במעילה (י"ח א') אמרינן דבקיצע עור פשוט בכוונה. מק"ט בכ"ש. מדחזי לאחיזה. ומפרש התם שקוצצי תאנים כורכין מטלית כזה על ידיהן שלא יתלכלכו. וקשה מ"ש קוצצי תאנים מקוצצי קוצים. הרי בין כך וכך קצצו בכוונה לתשמישו. ואמאי טהור. ובשלמא להרמב"ם (פכ"ג מכלים) דמצריך עכ"פ שיהיה בהעור גע"ג אצבעות. י"ל דהכא מיירי שאין בו כזה השיעור. אלא להראב"ד שם. דהתם בכ"ש ממש סגי ק' שפיר מהכא. ויש לדחוק דהתם מיירי בשיש בו עכ"פ צורת כלי. א"נ דהתם מיירי בעור רך. אלא דא"כ למה צריך כדי אחיזה. תוס' הנ"ל:

6כך כתבו הר"ש והר"ב. וא"ת ל"ל ב"ק הרי בל"ז מסתמא קצען בכוונה והרי צורת כלי עליהן. וי"ל אי משום צורת כלי. אמק"ט רק מדרבנן. אבל מדיש בו ב"ק מק"ט מדאורייתא. ומה"ט נמי פליג להו תנא משרוולין דסיפא דמק"ט רק מדיש בהן צורת כלי. דהו"ל רק טומאה דרבנן. וא"ת עכ"פ כיון דהכא מק"ט מדיש להן ב"ק. א"כ מה קמ"ל. הרי כבר תנינן (פי"ז מט"ו) כל שיש לו ב"ק מ"מ טמא. י"ל דקמ"ל דאף דהב"ק שבאבנט ובברכייר אינו עשוי לקבלה. אפ"ה מק"ט (ועמ"ש בס"ד לעיל פט"ו סי' ע"ו). ולהר"ש והר"ב דס"ל דהכא מה"ט מק"ט מדיש להן ב"ק. צ"ל אף שהב"ק קטן מאד. וכלעיל (ספי"א). אולם להרמב"ם בחיבורו (פ"ז ה"ד מכלים) זון וברכייר מק"ט. מדיש בהן צורת כלי. ולפ"ז צ"ל דאפ"ה לא כללן תנא בהדי שרוולין. משום דהנך לפעמים יש בהן טומאה דאורייתא דהיינו ביש בהן ב"ק:

7אולם גם מזה ק' כלעיל (סי' כ"ז). דעכ"פ אף שאין לו ב"ק. ויהיה כפשוטי כלי עור שקצצו בכוונה לתשמישו והרי יש בהכיסין צורת כלי. ולמה לא יק"ט. דבשלמא להרמב"ם הנ"ל. דמצריך לכל פשוטי כלי עור אף שקצצו בכוונה. אפ"ה צריך שיהיה בו גע"ג אצבעות. י"ל דהכא מיירי שאין כיסין אלו ארוכים רק כדי להכניס בהן קצת מראשי אצבעות. אלא להראב"ד הנ"ל דבכ"ש ממש סגי ק' וצ"ע:

8והא דתנן לעיל (פכ"ד מט"ו) דשל קייצים טהור. היינו באינו עשוי לקבלה רק ללקט קוצים גופייהו. א"נ התם מיירי בשל קייצים. דהיינו מיבשי פירות. ולובשן כדי שלא יתלכלכו ידיו בהפכו בהן התאנים שפלטו דבשן על פניהן. ורב"א הכא גריס של קוצים. והתם גריס של קייצים:

9ותמוה הרי לא חזי למידי. ורמ"ל (פ"ז מכלים ה"ב) מוקי לה בשחזר ותקנה. ובהא אף הרמב"ם מודה. אבל גם זה תמוה. דא"כ מה קמ"ל פשיטא. ותו דא"כ גם בנפסק עקיבו בסיפא מיירי בשחזר ותיקנו ואמאי כתב שם הר"ש דבטל מתורת כלי וטהור אפי' להבא. ונ"ל דכוונת רמ"ל דמיירי שתיקן רק אזן א' אחר שנפסק גם הב'. דאז חזי קצת וכמש"ל סי' ל"ט:

10ונ"ל דלא סתרי אהדדי מהך דלעיל. דלר"ב דוקא לעיל שנפסקו האזנים ס"ל דאמק"ט. מדא"א שינעול סנדל בלי אזנים ורצועות. דמיד כשינעלו ישמט ויפול מרגלו (כרש"י שבת קי"ב א' ד"ה אפסיק). אבל הנך דהכא אפשר שפיר לנעלו גם בלעדן כשיהדקו ברצועות שבאזניו. להכי כשיחדו לנעלו כך מק"ט עכ"פ להבא. ולר"ש דוקא בנפסק אזן א' (וכרמל"מ הנ"ל) מק"ט להבא. מדאפשר להשתמש בו כך וכלעיל סי' ל"ט. אבל בשניתק העקב או החוטם. או נפסקו. אפי' יחדו לתשמישו לא מהני. דבטלה דעתו אצל כל אדם. מדיש גנאי לצאת בו. ולהכי אמק"ט כלל:

11ובזה תבין היטב סוגיא דיבמות (דק"ב ב') דרק במנעל מחשבו קשור הרצועות מעל דמעל. אמנם רש"י שם (ד"ה וארקתא) כ' דבסנדל רצועותיו הם בגובה העקב סמוך לפיו וע"ש:

12ולכאורה היה נ"ל דדוקא במנעל שעורו רך. וכשנקרע רוב שפת החוטם לא חזי ללובשו דמה שנשאר עדיין שלם מהחוטם מדהוא רך הוא מתקפל ונשמט מראשי אצבעות הרגל. אבל בסנדל שעורו קשה. תנינן לעיל דדוקא בנתחלק כל עור החוטם לשנים נתבטל ממנו שם סנדל מדגנאי הוא לצאת משא"כ כשנפחת רק רוב שפת החוטם שלו. אף שלא נשאר רוב גבהו שלם. אפ"ה מדעורו קשה. עדיין נאחז הוא בהרגל והולמו בהקצת שנשאר מהחוטם שלם. ומה"ט דוקא במנעל אמרינן ביבמות (ד' ק"ב א') שלא תחלוץ בו. גזירה משום דמנעל מרופט. ר"ל דלהכי לא תחלוץ בו שמא תחלוץ במנעל משנקרע הרוב משפת חוטמו. והרי אז לא מיקרי תו נעל. משא"כ בסנדל לא גזרינן כה"ג. דאפי' יקרע רוב שפת חוטמו. אפ"ה אכתי חזי ללובשו. ושפיר מקרי נעל. אולם א"א לומר כן. דבתוספתא (פ"ד דב"ב דכלים) נראה להדיא דאין חילוק בין מנעל לסנדל לענין נפסק רוב החוטם. דבשניהן נתבטל מתורת כלי. וא"כ צ"ל דלהכי נקט רק במנעל רוב החוטם. דסנדל מדהוא קשה. לאו אורחא שיפחת ויקרע רובו רק קצתו. רק אפשר שישתבר העור ההוא. וכשישתבר נשבר כל ארכו לשנים. וכך צ"ל נמי לרש"י (יבמות ק"ב א') שמפירושו נראה שם. דדוקא במנעל גזרינן אטו מרופט. דמדהוא רך. עדיין יכול הוא לקשור הרצועות ממעל להעור הנקרע ההוא. ומיתב אכרעיה שפיר. אבל סנדל שעורו קשה. אם נפחת העור. לא מצי ליישבו יפה על רגלו דמלבד שחוטמו קצר. ועי"ז הרצועות שהן מזה ומזה באמצע אורך הסנדל. לא יחזיקו הקרעים שבחוטם יחד כשיקשרם. ועוד דמדעור החוטם הקרוע קשה. אפי' יקשור הרצועות ממעל להעור הקרוע. אפ"ה העור הקשה של הקרעים ידחקו הרגל. זה תוכן דברי רבינו רש"י שם. א"כ מבואר הדבר דסנדל שנקרע רוב חוטמו גרוע טפי ממנעל שנקרע רוב חוטמו ודו"ק:

13והא דמשמע בירושלמי (פ"ו דכלאים) דאית תנא דתני איפכא צרור שעה טמא צרור עולם טהור הוא תמוה. והר"ש כאן הביא ירושלמי זה ולא פי' בו כלום. וגם בעל קרבן עדה כף ישים לפיו והניחו בלי פירוש. ונ"ל דס"ל להך תנא דמתניתין מיירי בנוד שלם שנפחו וצרר פיו. כדי לישב עליו רך. וכן עושין בימינו נוסעי ארחות שאינן רוצין לטלטל עמם כרים וכסתות. מביאים עמם נוד כזה שנופחים אותו חציו בלילה וישנים עליו רך וענוג ובבוקר פותחים פיו הצרור. וכשיצא הרוח יכרוך ויקפל הנוד וישימהו באמתחתו (וכ"כ בספר הברית ח"א דמה"ב) ולהכי קאמר הכא שפיר צרור שעה טמא. מדלא ביטל ב"ק שלו. אבל צרור עולם אמק"ט. מדכבר ביטל ב"ק שלו (כרפכ"ג). ואפ"ה אמק"ט מדרס עד שיעשה בו מעשה רבה. שיהיה מוכיח שהוא לישיבה ולשכיבה כלעיל בכופת (פכ"ב מ"ט) שצריך שיחוק בו מקום לישיבה. וה"נ כיון דנוד זה לא נעשה לישיבה רק לתת לתוכו משקין רק הוא רוצה ליחדו לישיבה. צריך שיעשה בו מעשה לבטל תשמישו דמעיקרא. א"נ י"ל דס"ל להך תנא דמתני' מיירי בנוד נפוח. אם הוא צרור לעולם אמק"ט. מדאין לו ב"ק וכדאמרן. אבל צרור שעה דהיינו שמורה השעות. והיינו כמ"ש הערוך (בערך צר הראשון) שיש חמת כדמות פסל. ונותנין בידו כ"ד אבנים. ונותנין תחת הפסל ספל נחושת. וע"י מאשינערי שבתוך הפסל. כל שעה ושעה מכ"ד שעות היום. נפתח הנוד הזה. והוא זורק אבן א' לתוך הספל שתחתיו. וקולו נשמע בכל העיר:

14כך הוכרחתי לפרש ע"ד הר"ש והר"ב דהכא מיירי ביש להעור ב"ק. אמנם ק"ל דמ"ש ב"ק של משקלות לב"ק של מרגליות (לעיל מ"ב) הרי גם מרגליות אמק"ט אפי' בחרוזים על מתכות (כפי"א מ"ח) ואפ"ה העור שצררוהו בו כשיש לו ב"ק מק"ט. ולא אמרינן שלא יהא הטפל חמור מהעיקר. ואי"ל דשאני התם מדמוציא המרגליות לפעמים מהצרור לפיכך שפיר מחשב ב"ק ואינו טפל כלל להמרגליות משא"כ הכא מיירי בשצורר המשקולת לעולם בהעור. והו"ל ב"ק העשוי למלאות לעולם דל"ש ב"ק. ואפי' תימא דמחשב ב"ק (ערמל"מ פ"ב ה"ג מכלים) עכ"פ הכא מדצורר בו המשקולת לעולם מחשב שפיר כטפל למשקולת ואמק"ט. ליתא. דא"כ מ"ט דת"ק דמטמא. ותו דהרי בפירוש תנינא לעיל (פי"ב מ"ח) דמשקולת מק"ט. ודוחק לומר דהתם במשקולת של מתכת. והכא במשקולת אבן. אולם ל"מ היה נ"ל דהכא מיירי שאין להעור ב"ק. ואפ"ה חשיב ליה תנא קמא כיש לו ב"ק מדבכל שעה חוזר וכורך המשקולת בתוכו אחר ששקל בו ומתקיים ב"ק שלו. והו"ל כצרור מרגלית לעיל (מ"ב). ולר' יוסי לא דמי דבמרגלית נשאר בהעור זמן מרובה. להכי מחשב שפיר ב"ק. משא"כ משקולת מוציאו כל שעה ששוקל להכי לא מחשב ב"ק. ומהרא"ש נמי משמע שאין להעור ב"ק. שכ' דלהכי חפוי של משקולת טמא. מדמניחין העור תמיד על המשקולת. והעור בטל לגבי מתכות עכל"ר. ור"ל דס"ל להרא"ש דמשקלות הו"ל פשוטי כלי מתכות. ועור הפשוט שכורכין בו המשקלות הנ"ל כעץ המחובר למתכות דמק"ט (כפי"ג מ"ו). ור' יוסי ס"ל דדוקא התם בטל עץ לגבי מתכות מדמחובר בו משא"כ הכא דרק כרוך הוא בו. אמק"ט וטהור: