בועז על משנה כלים ו

1והן אמת דפשטות לשון המשנה משמע כן. מדלא קאמר בקיצור. ג' פטפוטין שחיברן בארץ בטיט. אלא דלפ"ז ק"ל סיפא בעשה ב' אבנים כירה וחברן בטיט וכו'. ובשלמא אי הך חברן בטיט. ר"ל שחברן בארץ שפיר שייך למתני עלה. א' בטיט וא' שלא בטיט. אלא אי נימא דהך חברן בטיט. ר"ל שחיבר ראשן יחד בטיט א"כ איך אפשר למתני עלה א' בטיט וכו'. ומ"ש הר"ב להשמר מקו' זו. דדברי ר"י היא דבעי ג' אבנים. במחכ"ר כמה דוחק יש בפי' זה. דא"כ הול"ל ב' בטיט וא' שלא בטיט. ותו וכי שבק תנא מלפרש מלתייהו דרבנן בלא חיבר הב' מה דינן. ומפרש מלתי' דר"י דלא קיי"ל כוותיה. ואפי' נימא דלהך י"א הנ"ל תרתי בעינן. שיהא מחוברין כ"א בארץ בטיט. וגם מחוברין בראשן יחד בטיט. עכ"פ היכא קאמר במשנה ג'. דבנטלה האמצעי אם יכול לשפות וכו' טמא. הרי הך לישנא משמע ודאי דלא פרח מינה הטומאה הקודמת. וגם מק"ט להבא. וק' בשלמא טומאה דלשעבר שפיר י"ל דכיון דעדיין יכול לשפות עליה וכו' אכתי לא קיים בה דין נתיצה שצותה תורה בה. אלא דלקבל טומאה להבא אמאי. הרי מדניטל האמצעי אין ב' החיצונים מחוברין בראשן יחד. ודוחק דמדאוקימנה לה באבנים גדולות וחלקות. לפיכך כמו דמה"ט א"צ ג' אבנים וסגי בב'. כ"כ מה"ט א"צ נמי שיהיו מחוברין בראשן. אבל י"ל כהרמב"ם (פט"ו מכלים הי"ז) דבחד מהנך חיבורין סגי. או שחברן בארץ או שחברן בראשן. ולפ"ז י"ל דמשנתינו או או קתני. ר"ל או שעשה ג' פטפוטין בארץ. דהיינו שתקען וקבען בארץ. דזה ודאי פשוט שכשתקען תוך הארץ וקבען שם א"צ מרוח בטיט. אלא רק כשמושבן על רצפת הארץ צריך שידביקן בטיט. או חברן בטיט להיות שופת עליהן. והיינו שחיבר ראשיהן יחד בטיט. דשם הוא מקום השפיתה: (א*) ולרמב"ם (שם) דבמסמרי ברזל אפי' חיבר ראשן יחד בטיט אמק"ט. צ"ל דהא דנקט בתוספתא דרך כלל דבין בפטפוטין ובין במסמרים. בחיברן מק"ט. לא מיירי בחיברן בארץ. דהרי נקט בתוספתא נתנן בארץ. דמשמע דרק הושיבן בארץ ולא חיברן בה. אלא ר"ל חיבר רק ראשן יחד בטיט. והא כדאיתא. והא כדאיתא. דפטפוטין הו"ל כתנור תלוש של חרס שמק"ט. ובמסמרין דקאמרה תוספתא דמק"ט בחיברן בראשן היינו שמק"ט ככלי מתכות במגע ולא באויר. ומ"ש תו בתוספתא ר"י מטהר עד שיחברן זל"ז בטיט היינו שיחבר הפטפוטין בכל גבהן זל"ז מקרקעיתן עד ראשן יחד. וכן פי' גם הר"ש:

2וקשה הרי כירת אבן. וכירת ברזל דינן שוה (וכדמוכח סוף פ"ה) וא"כ מ"ש יתידות ברזל מאבנים. והן אמת דמהרמב"ם (פט"ו מכלים הי"א) משמע דהכא שאני דמיירי דמרחם בטיט. ואפשר זהו כונת התנא דקאמר העושה ב' אבנים כירה. ולא קאמר כבמסמרי' הקובע ב' אבנים להיות שופת עליהן. משמע קצת במלת העושה. היינו שמירח פני האבן בטיט כתמונת כירה. ואע"ג דלעיל (ספ"ה) משמע דע"י טיפול אין דינו כחרס רק בהטפיל תנור נקוב. י"ל דהכא דהטפילו מבפנים ומבחוץ. אפי' כשהכירה שלימה נידון כחרס. א"נ התם שכבר היה כירה שלימה מקודם לא נתבטל מדינו שבתחלה ע"י הטיפול אבל הכא שעדיין לא היה עליו שם כירה מעולם. רק שהיו ג' אבנים תקועים ע"י הטיפול נידון מהשתא ככירת חרס. אלא דק"ל אי המרוח שעל פניו מבטל פנימיותו. א"כ לפלוג וליתני בדידה. דהיינו במסמרים או באבנים גופייהו. או לכללינהו יחד (כדלעיל ספ"ה) ולחלק בין מרח או לא מרח פניהן בטיט. ואת"ל דהיא גופה קמ"ל דבמסמרים לא מהני מרוח. קשה מ"ש מסמרים מאבנים. ותו קשה דא"כ למה נקט בסיפא חיבר א' בטיט וא' שלא בטיט טהורה. לאשמועינן רבותא טפי. דאפי' חיבר שניהן בארץ בטיט. כל שלא מירח פני א' מהן בטיט טהורה. דהרי זה ודאי רבותא טפי מלא דיבק א' מהן בארץ. ול"מ היה נ"ל דדוקא בהיה תחלה כירה כבר אז שוין כירת מתכת ואבן בדינם. אבל אם השתא רוצה לעשותן כירה. אז דוקא מסמרים שהן כלי מתכות מתחלה. לפיכך אע"ג שחיברן בארץ לא נתבטל עי"ז שם כלי מתכות מהן. אבל אבנים שלא היו מתחלה כלי. לפיכך כשקבען בארץ בטיט. הן הן ככל כירה שעושין אותה מאבנים וטיט ודינן ככל כירת חרס לאחר שהוסק:

3כך כתב הר"ש ונושא כליו הר"ב ז"ל. ושאבו רבותינו מים קדושים אלו מת"כ דקאמר הך טעמא. ובעניי לא זכיתי להבין. דבשלמא בסלע שהוא קרקע עולם שפיר לא שייך נתיצה. אבל כותל בית אמאי לא. והרי כתיב ונתץ את הבית. ועליה ועל האבן נמי. אמאי לא שייך נתיצה גבה. דלא מיבעי לפי מ"ש ביכין (סי' ט"ו) דר"ל שהאבן שאינו מחובר בטיט תקעו וקבעו לתוך הקרקע. ודאי שייך גבי' נתיצה כשיסיעו וינתקו ממקומו שתקוע שם. וכדמקיים מצות נתיצה בבית מנוגע. אלא אפי' נימא כהר"ש דמיירי שהאבן האחר תלוש לגמרי. ולפיכך לא שייך גבי' נתיצה דהרי נתוץ ועומד הוא. ונימא נמי דאע"ג דסגי בשינתוץ רק אבן א'. וכדמוכח במשנה ג' דא"צ לנתוץ כולו. עכ"פ צריך שיהיה כולו ראוי לנתיצה. עכ"פ קשה דהרי בשבת (קכ"ה א') אמרינן דלרבנן דקיי"ל כותייהו נקט קרא יותץ לרבותא דאפי' כשהוא מחובר אפ"ה מק"ט ויותץ. ולא תימא סדנא דארעא חד הוא וא"כ כ"ש תלוש לגמרי. ובל"ז הרי אמרינן התם דבשכבר הוסק אז לכ"ע אפי' תלוש לגמרי מק"ט ולדעת רבותינו ק' הרי בתלוש לא שייך נתיצה. דהרי נתוץ ועומד הוא. והיאך אפשר שיק"ט. ואפי' נדחק לומר. דדוקא כשכולו תלוש או כולו מחובר. שייך גבי' נתיצה. במחובר כשיסיענו ממקומו. ובתלוש כשיהרסו לחלקים. אבל כשרק חלק אחד ממנו מחובר. כולו אינו בכלל יותץ. דצריך שיהיה נתיצת כל חלקיו באופן א'. ליתא. דא"כ ל"ל לרבנן התם לומר דצריך מלת יותץ לחומרא. מדסד"א דתנור מחובר אמק"ט. טפי הול"ל דצריך מלת יותץ לקולא דאם חלק א' מחובר וחלק א' תלוש אמק"ט. מדאין התלוש בכלל נתיצה דמחובר. וכסברת רבותינו. ותו הרי עדיפא מינה אשכחן במשנה ג' בפרקן בנטמא א' מהחיצונית וכו'. שקצת דופן א"צ נתיצה כלל אפ"ה האחרת מק"ט. וצריך נתיצה. ואף דיש לחלק קצת. ול"מ היה נ"ל דאין כונת הת"כ דבתלוש או בכותל לא שייך נתיצה. כדעת רבותינו ז"ל אלא כונת הת"כ דדוקא כשיש מצות נתיצה בכל חלק וחלק שבכירה. אע"ג שבאמת א"צ לנתוץ כולו. אבל הנך דמשנתינו. אין מצות נתיצה בכל חלק וחלק שבו. דהרי אפי' נימא דכשסמך אבן שחיברו בטיט לאבן אתר שתקעו בקרקע שלא לשם כירה. או שסמכו לסלע או לכותל בית. והתכוון להשתמש בשניהן כבכירה. יטמא האבן והסלע והכותל כל עוד שהאבן השני עדיין מחובר. עכ"פ לא מסתבר לומר דבהנך שלא עשאן מתחלה מחוברין ע"ד כירה שיהיה אפשר לקיים בהן מצות נתיצה. וכשינתץ אותן יהיה האבן השני טהור. והרי עיקרן לאו לאותה כירה עשויין. ואין הטפל מבטל העיקר (כפכ"ב מ"ח). ומש"ה מדאין שייך דין נתיצה בכל חלק וחלק מהכירה. גם בהאבן המחובר אין בו דין כירה שאמרה תורה. ולא דמי כלל לנטמא א' מהחיצונית במשנה ג'. דהתם עכ"פ החלק מהאמצעית ששייך לכירה זו צריך נתיצה. גם אילה"ק מנטלה האמצעית דבאין יכול לשפות על ב' החיצוניות טהורה. וכמשנה ג'. אלמא דא"צ לנתוץ כולו. י"ל דהרי כבר אמרנו דאף שאין צריך לנתוץ כולו. עכ"פ בעינן שיהיה אפשר לקיים מצות נתיצה בכל חלק וחלק שבכירה. מיהו ודאי ממלת יותץ ילפינן ג"כ דצריך שיהיה דבר שיוכל לנתצו. דמה"ט מטהרינן כירת אבן ומתכת. מדלא שייך בהו נתיצה. וכמ"ש הר"ש לעיל (פ"ה מי"א) בשם הת"כ. רק דהנך דמשנתינו לאו מה"ט טהורין. רק מדאין בהן מצות נתיצה. ודו"ק:

4וא"ת מ"ש מלעיל בניטלה הטהורה. הוחלטה האמצעית לטומאה. והרי פשיטא דמיירי התם אף בשאין כולה צריך להטמאה. חדא מדנקט סתמא. ועוד דאי בשצריך להטמאה. גם בלא ניטלה הטהורה היה כולה טמאה. אלא ודאי דאף מה שא"צ להשפיתה בהאבן האמצעי להכירה הטמאה. כולה טמא. והיאך אמרינן הכא דמה שא"צ לב' הטמאות נשאר בטהרתו. ואת"ל התם שאני דעשה מעשה שנטל החיצון הטהור דבשעה שהעתיק האבן הטהור שבצד אבן האמצעי. הו"ל כאילו חיבר חצי הטהור שבאמצעי להחצי השני של כירה הטמאה. ומדחיבר בידים דבר אל הטמא. אף שהדבר שנתחבר אינו נצרך אל הטמא. אפ"ה כל המחובר אל הטמא טמא. אבל בהיה מחובר להדבר קודם שנטמא. אינו נטמא עמו רק כשנצרכו זל"ז. עכ"פ ק' מסוף פרקן בב' אבנים שהיו כירה ונטמאו כל א' כולה. והיכא איירי אי בשהיה כל א' מהאבנים רק רוחב טפח. א"כ היכא קאמר דבשסמך אח"כ אבן בצדה. נטהר חצי הטמאה. הרי האבן כולו צריך להטמאה. אע"כ בשהיה בכל א' מהאבנים הראשונים מהכירה שנטמאה ב' טפחים. ולהכי כשהסמיך לו אבן אחר בצדו. נטהר חצי האבן האמצעי. ואפ"ה קודם שהסמיך לו האבן בצדו היה כל האבן טמא. אף שהוא רחב ב' טפחים. דהיינו יותר מהצריך לתשמיש הכירה הטמאה וי"ל דהא דקאמר בתוספתא שיעור שפיתה הוא טפח. היינו שאינו יותר מטפח. דרק תוך טפח מחלקינן בין נצרך לתשמיש הטמא או לא. דבנצרך לתשמיש הכירה הטמאה. אז נטמא עם הכירה הטמאה. ובאינו נצרך להכירה הטמאה טמא. ולפיכך הא דאמרינן בס"פ כירה שנטמאו ב' אבניו כל האבן טמא. היינו בשאין האבן רק טפח. ולהכי כל עוד שלא הסמיך אבן בצד א' מהטמא אמרינן דכל האבן הטמא שיש בו טפח כולו נצרך להכירה הטמאה. וכולו טמא. אבל אחר שהסמיך אבן אחר בצד האבן הטמא. אמרינן דגלי דעתיה שא"צ מהאבן הטמא רק חציו של צד הכירה הטמאה. וכשחזר וסלקו להטהור. הדר גלי דעתיה שנצרך כולו לשפיתת הטמאה. אבל מה שהוא יתר מטפח. אבל הסמיך היתר ההוא בידים ממש אחר שנטמא הכירה. לא אמרינן דגלי אדעתיה שנצרך לו להכירה. ונשאר בטהרתו מדהוא יתר מטפח. ומצינו דוגמתו בכרע טמא מדרס. כולה טמא מדרס (כלים פי"ח מ"ז) ואע"ג שאין נצרכין זל"ז. דהרי ארוכה וב' כרעים ראוי למסמכה אגודא (כסוכה ט"ז א') אפ"ה מדעשה מעשה וחברה לכרע להמטה גלי דעתיה דצריך לה. והו"ל חיבור. וכי ס"ד שכשחיבר להכרע קופה שיהיה כולה טמא מדרס. אלא מדא"צ כלל. אפי' עשה מעשה חיבור אחר שנטמאה. אינה חיבור:

5ונ"ל עוד דמדלא נקט הכא כשהחזיר האמצעית מרחה בטיט. וכדנקט בסיפא לענין קבלת טומאה מכאן ולהבא. ש"מ דלענין ביטול טומאה. אפי' לא מירח בטיט האמצעית כשהחזירה. אפ"ה הו"ל עכ"פ כנתץ הכירה הגדולה. ולא דמי לכל כירה גדולה שנטמאה דלא ס"ד שכשיניח אבן באמציעותה תהיה כנתצה. דהכא שאני שכבר היה שם אותו אבן. דמסתמא שכשהחזירו בטלו להשאר שם לעולם. (ועי' אהלות פט"ו מ"ז) וסוכה (ד' א'):

6וא"ת מה קמ"ל הרי ק"ו הוא מריש מ"ג. דמה התם שהאבן האמצעי היה חציה טהורה. אפ"ה כשניטל אח"כ החיצונה. הוחלטה האמצעית כולה לטומאה. מכ"ש הכא שהיה כ"א מהאבנים הראשונים בתחלה כולה טמאה ורק ע"י שסמך לה אבן מכאן ומכאן נטהר לכ"א חציו. מכ"ש דנימא שכשחזר והסיר ב' החיצונית שיוחזרו ב' האמצעיים לטומאתן. י"ל דאי ממ"ג סד"א דהכא שאני דמשעה שהסמיך לה אבן מכאן ומכאן מבחוץ הו"ל כנתץ חציה וכלעיל סי' ל"ו ולא תחזור לטומאתה ממילא כשיסלק האבן שבצדה. קמ"ל. ומה"ט נמי נ"ל דנקט במשנתינו שסמך לזו אבן מכאן ולזו אבן מכאן. ול"ל דנקט כולה האי. הרי גם בסמך רק אבן א' מצד אחד הוה סגי ליה לאשמועינן הך דינא. דפשיטא דה"ה בהסמיך גם בצד השני. אלא דבעי למנקט רבותא טפי. דלא תימא דוקא בשסמך לה רק אבן א' מצד א' שנשאר עכ"פ אבן א' כולה לטומאה להכי כשחזר ונטל האבן שהסמיך. גררה האבן שכולה טמאה להאבן שבצדה שהיתה חצי טמאה לחזור להיות כחבירתה כולה טמאה. דמסתמא כשיעור ששופת על זו שופת על זו. אבל כשהסמיך אבן מכאן ואבן מכאן. דהו"ל כנתץ מכל א' מהן חציה בשעה שהניח הב' אבנים בב' צדיה. ולא נשאר כאן עוד אבן שכולה טמא. להכי אף כשנטל אח"כ ב' החיצונות. אפ"ה ישארו ב' הראשונות בטהרת חציותן קמ"ל. אבל לא מסתבר לומר דלהכי נקט שהסמיך ב' אבנים. כדי לאשמועינן. דבכה"ג דוקא בשנטלו ב' החצונות חזרו ב' האמצעיות לטומאתן. הא כשניטל רק א' מב' החצונית. הרי נשאר האבן שבצדה חציה טהורה וחציה טמאה ותהי' גם זו כן. אף שניטל החיצונה מצדה. ליתא. דמה שייכות יש לאבן שבצפון לאבן שבדרום. אותה שבצפון יש כירה טהורה בצדה. אבל זו הרי ניטל האבן שבצדה: