בועז על משנה כלים ט

1והא דלא פי' הרמב"ם הכא כן. וכדפי' רתוי"ט בשמו כן לקמן (מ"ג) נ"ל דלהרמב"ם מתניתין קשיתי' דלמה לא נקט תנא הכא ב' אופני הענין. דאם הבצק נוגע בהן טמא. ואם לאו טהור. כדנקט בבא שאחר זו אם בטמא טמאין ואם בטהור טהורין. אע"כ משום דהכא גם אם אין הבצק נוגע בהן אין במוחלט שיהיה התנור טהור. רק אם אבידת המחט והטבעת היה קודם השבת התנור. דאז אפשר שפיר לומר כדלקמן סי' ה'. דתלינן שהיו שם קודם הושבת התנור. אבל אם התנור הושב קודם אבידת הטבעת והמחט הטמאים. אז אפי' אין הבצק נוגע בהן נטמא התנור. דהרי ודאי דרך אוירו נפלו לשם. מיהו ה"מ בהכיר המחט הטמא שהיא טמאה. ויודע מתי נאבדה. אבל אי מיירי במחט מעלמא שנמצאה שלא ידע מי ומתי נאבדה. אז בכל גוונא כשאין הבצק נוגע בה טהור התנור בהחלט דמדלא ידע מתי שפיר איכא לתלות שהיתה בהרצפה קודם שהושב שם התנור. א"כ שפיר יש להקשות למה לא נקט התנא האופן הב' דכשאין הבצק הנוגע טהור. אע"כ דמתניתין במחט וטבעת שודאי טמאין איירי. והיינו שהן שלו וידע שנטמאו. וא"ת עכ"פ למה נקט תנא בכה"ג. טפי הו"ל למנקט במחט וטבעת שנמצאו. ושפיר היה מצי למימר שאם אין הבצק נוגע בהן טהור. י"ל דבעי לאשמעינן רבותא דאפי' בטומאה ודאית של מחט. אינו טמא רק באפשר לבצק ליגע שם. דאל"כ אפשר שיטהר. דהיינו במסופק אם הושיבו התנור קודם או אחר אבידת המחט. ודו"ק (עי' סי' ל'):

2וא"ת פשיטא דהרי בין שבטלו או לא בטלו לגבי התנור נטמאו גם הם להתנור. מדכולן היו מונחים באהל המת. וי"ל דקמ"ל דאפי' עומד התנור בפתח של אהל המת. וצד של הטיפול שהמחט בתוכו הוא חוץ מהאהל. וסד"א דלא בטלו לגבי התנור. והו"ל כאילו הם בחוץ מאהל המת. ואע"ג דעכ"פ נגע בהתנור הטמאה אפ"ה כיון שהתנור הוא כ"ח שא"א שיהיה אב והרי אין כלי מק"ט רק מאב א"כ יהיו המחט והטבעת נשארין בטהרתן. קמ"ל דעכ"פ כיון דבטלו לגבי התנור. נטמאו עמו. ולהר"ש ה"ק אם בטמא. ר"ל אם התנור גם אם לא היה באהל המת. היינו מחזיקין אותו בחזקת טמא. וכגון שהוא של ע"ה. טמאין הכלים שבתוכו. דכלי ע"ה אינו מציל בצמ"פ. ולשיטתיה אזיל. וכלקמן סי' כ"ה ועי"ש:

3מיהו אין להק' כיון שהמינקת נטמא ונעשה אה"ט. תחזור ותטמא גם החבית שהיא באוירה. ואי"ל כיון דטומאת המינקת רק מאהל המת. והרי האהל עצמו לא טימא החבית. ואיך יטמא המינקת שהיא הטומאה הבאה מכח האהל. הרי זה אומר החבית להמינקת מטמאיך לא טמאני. ואתה תטמאני. דמה בכך. הרי כקן מצאה ידינו בכל סדר טהרות דוגמות רבות כאלה (כלעיל פ"ח מ"ד. ובטהרות פ"ח מ"ז ועוד בדוכתי טובא) הרי דאף די"ל כן. אפ"ה הדין דין אמת. י"ל הכא א"א שיטמא המינקת להחבית. דהרי רק לע"ה טהרנו החבית. והרי לדידיה ודאי הציל החביות להמינקת שלא יחזור ויטמא החביות. ואף למ"ד דגם בחבר הדין כך. וא"כ עכ"פ לחבר מתוך אותה גזירה תתפשט נמי הטומאה מהמינקת להחבית י"ל דעכ"פ הרי כל עיקר הגזירה בהחבר הוא רק אטו ע"ה. וא"כ ממ"נ בין שנדון החבית כאילו היא של חבר. כאשר היא באמת. או שנדונה כאילו היא של ע"ה. א"א להמינקת לטמא החביות. דהרי בין כך או כך הצילה החבית להמינקת. ודי לן בחומרא יתירה שהחמרנו לטמא המינקת. גם כשהכל של חבר. אבל רק על עצמה גזרו בהמינקת. ולא על ההתפשטות הטומאה ממנה. ודו"ק:

4ואע"ג דכל שאתה יכול להרבות ספק ספיקות ברה"י טמא (כטהרות פ"ו מ"ד). והרי הכא סתמא תנור ברה"י קאי. ואמאי טהור. י"ל דעכ"פ בין דניזל בתר נוגע דהיינו התנור. או בתר מגע דהיינו השרץ. אין בזה ובזה דעת לשאול. ובכה"ג אף ברה"י ספיקו טהור (עי' סוטה דכט"א):

5והא דקחשיב תנא כי רוכלא גם לפת וגמי. היינו כדי לאשמעינן פלוגתא דר"ש בב' אלו. ולראב"ד (פי"ד דכלים). וכ"כ לרב"א הכא. הך דסוף משקה לצאת דקאמר תנא. ר"ל שאצל האש יפלטו מעצמן המשקין שבהן. והן אמת דלישנא דסוף משקה לצאת טפי משמע כפי' זה. ואפ"ה נ"ל דהר"ש היה מוכרח לפרש הכא. דר"ל העשויין להכניס ולהוציא. דלהראב"ד ורב"א ק' הרי הכא סתמא במשקין קלין מיירי שאינן אה"ט. וא"כ הול"ל דצריך שיצאו ממש. וכלקמן סי' ל"ח. אע"כ דהכא שאני דעשויין להכניס ולהוציא. וככנוסין בכלי דמי:

6כך נ"ל ולפ"ז ע"כ צ"ל דלפת וגמי נמי מיירי שבלעו משקין ממקום אחר. אבל אי"ל דלפת וגמי מיירי במשקין שיש בגופן. ומיירי הכא שנטמא הלפת. והיו בו שיעור כביצה. כדי לטמא המשקין שבגופו וגמי נמי מיירי שיחדו להשתמש בו בכלי. ועי"ז קבל טומאה. דלת"ק משקין שבגופו מפקד פקידי (כפסחים ל"ג ב') ומטמאו להתנור מדהיו באוירו. ולר"ש משקין שבתוכן מבלע בליעי. ולהכי כל עוד שהן בתוכן כמאכל דמי ואינו מטמא להתנור. ליתא. דאפי' נדונם כמשקה. כל שאינן מז' משקין אמק"ט ואין מטמאין (כרמב"ם פ"א מאוכלין):

7ואע"ג דבנמצאו בטפילות התנור טהורים. דמדבלועין בכותל התנור בטלו לגבי כותל (וכמ"א) וכ"כ בנמצאו בלועי במגופת החבית כנגד פיה טהורין. דמדהן בלועין במהגופה הו"ל כמגופה ואמק"ט. וא"כ ה"נ נימא דמדבלועין בהכוש והלבינה שאמק"ט. בטלו לגבייהו ולא נטמאו באהל המת. י"ל התם ה"ט דמטהרינן המחט. משום דהא דנימא דמחט שמונח תוך עובי הכותל יהיה כמונח בתוך התנור היינו רק מדרבנן. וגם הא דכ"ח אמ"צ בצמ"פ על כלי שטף הוא ג"כ דרבנן. ולהכי הו"ל חומרא יתירתא בדרבנן ולא גזרינן. א"נ נ"ל משום דהא שיהיה כלי בעובי כותל התנור נילש בטיט שלו. הוא מלתא דלא שכיחא שלא הרגיש בו היוצר כשעשה התנור. וכל מלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן (כביצה י"ט א'). אמנם קשה לי מ"ש הכא דאמרינן דהטבעת או מחט שבמגופה או בכותל התנור בטל לגבי התנור. והו"ל כהטיט. ומ"ש בטומאה בכותל בית (אהלות פ"ו מ"ג) דאמרינן דמחציה ולפנים הבית טמא. ואמאי. ונימא גם התם דבטל לגבי כותל ואינו מטמא כלל. ודוחק לומר דטומאת אדם מת אינו מבזהו כל כך דלהוי כעפרא בעלמא (ועי' קצת דוגמא לזה אהלות פ"ד סמ"ב). וי"ל דוקא בכלי טמא אמרינן דבטל כעפר כשנילש עמו. ולא בגוף הטומאה בעצמה. וחילי ממי חטאת טמאין (פרה פ"ט מ"ה) דאפי' נגבלו ונתערבו לגמרי בטיט. לא בטלו אגב הטיט. מכ"ש כשהטומאה מונחת בעינא תוך הכותל. ואע"ג דבש"ס (נדה כ"ז ב') אמרינן דמחוי ולד בטל בדם לידה. ואי"ל דהתם ה"ט מדנתבטל קודם שבא לכלל טומאה לא עדיף מדבר שיש לו מתירין דג"כ לא בטל. ואפ"ה בנתערב קודם שנתהווה מיתבטל (כרמג"א ש"כ סק"ה). ליתא. חדא דהרי המרדכי (חולין פ"י) כתב ממש להיפך דכשנולד בתערובות לא שייך ביטול. ותו הרי אמרינן (בכורות כ"ג א') נבילה בטילה בשחוטה. אלמא גם בשהיה בעין תחלה שייך בטול בטומאה עצמה. וי"ל דכל זה היינו בביטול ברוב מנין. אבל דלהוי בטל כעפרא מדמסובב בעפר. לא. דהרי ניכר במקומו. אמנם להראב"ד (פ"כ מטו"מ) כל בלוע אפי' מדבר שאינו בע"ח ניצל באהל המת. ואפ"ה דוקא בשאין אדם יכול להוציאו בקלות ממקום שנבלע. ומה"ט בבלוע בטפילה ובמגופה ניצל. אבל הכא שבלוע בכוש ובמלמד. כך דרכן לעשות בהן נקב לתחבן שם. ופעמים ירד להשתקע שם ובקלות יכול להוציאן (וע"כ גם לבינה מיירי בכה"ג) ולהכי אין מצילין. והר"ש והר"ב הכא כהרמב"ם ס"ל. דבלוע שאינו מבע"ח אינו מציל. ולדידהו ע"כ צ"ל דבלוע בטפילה ובמגופה ניצולין לא מטעם בלוע רק מטעם צמ"פ וכמש"ל ומשנתינו כאן קמ"ל. מדסד"א כיון דהצינורא טמון מכל צד בדבר המקיפו ניצל כבצמ"פ. קמ"ל דבאין תוך למקום הצינורא הו"ל כגבלן בטיט או ככרכן בסיב דלא ס"ד שינצלו עי"ז באהל המת כך הוא תוכן דברי רבותינו. וק"ל הרי כל נקב קטן שנעשה בידי אדם אינו מציל בצמ"פ (כרתוי"ט פ"ח מ"ו ד"ה אם) והרי הכא נמי במקום שנבלע הצינורא. יש בהכוש נקב שנעשה בידי אדם. וא"כ אפי' היה לו תוך לא היה ניצל בצמ"פ. ואת"ל דדוקא בנקב שאינו עשוי למלאות מעכב בצמ"פ. אבל נקב שבכוש שעשוי למלאות כמו ב"ק העשוי למלאות לא שמיה ב"ק (רמב"ם פ"ב מכלים ה"ג) כ"כ נקב העשוי למלאות לא שמיה נקב. א"נ דאע"ג דכל נקב כ"ש בעשוי בידי אדם אינו מציל בצמ"פ. היינו רק בנקב פתוח. אבל הנקב שבכוש שאינו רק לתחוב שם צנורא דקה. ולפיכך הנקב צר מאד ולא מחשב כנקב פתוח. עכ"פ ק"ל דה"ת להר"ש דס"ל דכלי חבר ניצל בצמ"פ. איכא לאוקמא הכא בצינורא של חבר. ולהכי אילו היה במקום הנקב תוך היה ניצל כבצמ"פ. אלא להרב דס"ל לעיל (מ"ב) דגם כלי שטף של חבר אינו ניצל בצמ"פ א"כ הא תינח בטפילה ובטיפול י"ל דמדנגבלו תוך טיט הכותל והמגופה כגוף הכותל דמי ונצולו. אלא הכא שכתב הר"ב שאין נצולין משום דאין שם תוך. הרי אפי' היה שם תוך לא היו נצולין. וצ"ע. אבל אילה"ק בל"ז להר"ש והר"ב דנהי דכוש ומלמד פשוטי כלי עץ. וכל כה"ג רק במשמשין לאדם וכלים ביחד מק"ט מדרבנן. א"כ הכוש והמלמד שאין משתמשין כך. אמק"ט מצ"ע כלל. עכ"פ מדתוחבין שם הצינורא הרי הו"ל עץ המשמש את המתכת דדינו ככלי מתכות ומק"ט (כפי"ב מ"ב) ואיך יציל הכא על הצינורא. י"ל הרי כבר תנינן התם וכולן אחת אחת בפני עצמן טהורין. וא"כ הכא דנבלע הצנורא לתוכה. תו לא חזי למילתה. וכמופרש מהצנורא דמי:

8ויש לעיין בזה טובא במשנה זו. דהן אמת פשוט שכל השיעורים שנזכרו בפרקן בזה אינן הלממ"ס אלא שיעורי חכמים הן. אם מחשב נקב או פתח. ולפיכך אף דאין להקשות מה ראו חכמים לשער בנקב סרידה בשליש טפח. ובנקב שבעין שיעורו לכ"ע בכוש. שהוא ודאי פחות יותר משליש טפח. די"ל דבכל כה"ג כל שיעורי חכמים כך הוא. לפי אומד דעתם הקדושה. שראו לשער בכך. ובכל כי הא במופלא ממך לא תדרוש ואיך נעיז פנינו לשאול מה טעם יש לרבותינו בדבר לחלק בין השיעורין של זה וזה. ובפרט דהכא מסתבר קצת גם לפי קוצר דעתינו דראוי שלא יהיה שיעור נקיבת שניהן שוה. דבסרידה שהיא בעליונו של תנור כל נקב שיש שם הוא משום פתח. משום דפתח התנור בעליונו הוא. ולפיכך כל נקב שם צריך מרחב רב אבל בעין שהוא מן הצד שבתנור. שיערו בביטול צמ"פ שם בשיעור נקב. שהוא פחות משיעור פתח (ועי' שבת צ"ו א' תוס' ד"ה לעיל). אולם אי קשה הא קשה לי. למה לא השוו חכמים מדותיהן במרוח שבזה ושבזה. דמ"ש במרוח של סרידה. שהחמירו רבנן בנקיבתו יותב מנקיבת הסרידה עצמה. ומ"ש במרוח של עין שהקילו בנקיבתו יותר מנקיבת העין שבצדו. וכ"כ יש להקשות לר"י איפכא. ותו מ"ש בנתנקב סרידה גופה דמחמיר בה ר"י טפי מחכמים. דלדידהו שיעור נקיבתו לרבנן נכנס. ולר"י סגי בשלא נכנס. ומ"ש בנקב עין דמקיל בה ר"י טפי מחכמים דלדידהו סגי שם בשנכנס שלא דולק ולר"י צריך שיעור נקיבתו בשנכנס דולק. והמותי ראיתי אור כמלא מחט סדקית. אשר הראני ה' כפי הראוי לעיני הטרוטות. דנלפענ"ד לפמ"ש לעיל דלרבנן דוקא בנקב שבסרידה שהוא בעליונו של תנור. להכי כל נקב שבעליונו של תנור. משום פתח הוא. להכי צריך נקב מרווח. אבל נקב שבעין שהוא מן הצד. רק מטעם נקב. מתבטל הצמ"פ. להכי סגי בכ"ש. וכמש"ל בשם תוס'. ולר"י דוקא בנקב סרידה ששיעור נקיבתו גדול דהיינו שליש טפח. להכי די לן בקולא זו. ולא נקל ביה טפי שיצטרך נכנס. אלא סגי בשקרוב להיות כשיעורו הראוי. דהיינו אפי' בשלא נכנס. אבל בעין. דמחמרינן בה בחד צד ששיעור נקיבתו קטן. דהיינו כמלא כוש. להכי מקלינן בה בחד צד. ואמרינן שצריך שיהיה נכנס דולק. ולרבנן כל מקום שמקלינן בשיעור הנקב. כברישא. מקלינן נמי בכניסת השיעור. וכל מקום שמחמרינן בשיעור הנקב כבסיפא. מחמרינן נמי בהכנסת השיעור. אמנם פלוגתתם במרוח כאן וכאן. לרבנן דוקא במרוח של סרידה שהיא בעליונו של תנור. שהחמימות עולה לשם ומתייבש טיט המרוח מהר. ועי"ז כרגע יתרחב הנקב עד שיהיה כשיעור הראוי לו. להכי ס"ל דסגי שם אפי' כשהוא רק קרוב לשיעור הראוי. דהיינו במרדע שלא נכנס. וכמו שמצינו ששיערו בטריפות סרכת הריאה. דמדסופה לנקוב כנקוב דמי (חולין מ"ז א' ותוס' שם) משא"כ במרוח העין שהמרוח מהצד של תנור שאין חמימות התנור עולה לשם כ"כ בחוזק כמו למעלה. וגם שיעור הנקב שם בל"ז זוטר בשיעוריה. להכי אדרבא הקילו בנקיבתו. שיהיה קצת יותר מהשיעור הראוי שם. דאל"כ מדהטיט רך והנקב קטן יכול לסתמו בקלות ע"י שימעך אצבעו שם וכל זה לרבנן. אבל לר"י איפכא מסתברא. דדוקא בסרידה מחמרינן במרוח שם יותר מבסרידה עצמה. משום דהשיעור בהן גדול כשליש טפח להכי דוקא בסרידה עצמה שהוא חרס קשה. ולא יסתם נקב שבו בקלות. להכי אמרינן דסגי בה כשהנקב שבה קרוב לכשיעור הראוי. אבל בנקב שבמרוח שם. מדיכול לסתמו בנקלות ע"י מיעוך אצבעו על הטיט להכי צריך שיהיה הנקב מרווח בכדי שיכנס שם המרדע. דאז לא יסתם הנקב ע"י מיעוך אצבעו. דאל"כ כפתח סתום דמי. משא"כ בעין ובמרוח שבו. רק בעין עצמו דשיעור נקיבתו זוטר. דהיינו כמלא כוש. והחרס קשה ולא יתרחב נקב שבו מעצמו. יותר ממה שהוא. להכי מצריך שיהיה כשיעור שיכנס שם הכוש דולק. אבל במרוח שם. מדבל"ז כרגע יתיבש ויתרחב הנקב שבו יותר בכדי להכניס שם כוש דק דולק. שא"צ התיבשות רב להכנסתו. להכי גם כשקרב הנקב להיות כשיעורו. סגי בהכי. ודו"ק: