בועז על משנה כלאים ט

1וכתב עוד ע"ר רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל. ומה שהקשה ש"ך סי' רצ"ט מ"ש צמו"פ דאין מבטלין זל"ז. מבו"ח שנתערב יבש ביבש דבטל. ובמח"כ ליתא דהרי לא משכח"ל יבש ביבש בבו"ח. כ"א חתיכה בשר שבלעה חלב שנתערבה בשאר חתיכות. ובכה"ג לא ק' אכלאים. דהותרו מעיקרא כ"א בפ"ע. והווית האיסור מכח התערובות. משא"כ בב"ח בגוונא דלעיל. עכלה"ט. ומה שהקשה רבינו בשם מהו' שמואל טאסט ז"ל בנתבטל צמר בצמר גמלים דמותר לערבו בפשתן. מ"ש מפת שאפה עם צלי שכתב הר"ן בשם הרי"ף נדרים דף נ"ב דלא בטיל. דמדיש תקנה מיד. בכה"ג דשיל"מ לא בטל אפי' באינו מינו. וכ"כ ק"ל מי"ד סי' צ"ט ס"ו חלב שנתבטל במים מותר ליתנו לבשר. ומ"ש מפת שאפאו עם צלי עכל"ה ולפענ"ד מדהקשה הר"ן גופיה בדומה לזה. אסברא דיליה. בחולין דרצ"א. דמ"ש פת הנ"ל מדגים שעלו בקערה. דמותרות בכותח. ותירץ דפת הנ"ל שאני. דאף דריחא לאו מלתא. עכ"פ מדנרגש. יסברו דממשות מעורב בו:

2ותמוה דהכא. וכ"כ בנגעים (פי"א מ"ב) קאמר צמר גמלים וצמר רחלים. והרי אמרינן (חולין קל"ז ב) דבלשון חכמים צ"ל רחלות. ואת"ל דבמכוון נקט הכא לשון רחלים. לאשמועינן דרק בזכרים מיירי. שצמרן קשה ואפשר שיתערבו יפה עם צמר גמלים שג"כ שערותיהן קשין קצת. אבל שער נקיבות. אם גם מעורב. עכ"פ כיון שהוא רך מנכר במקומו. ולא בטל. ומה"ט לא נקט הכא דצמר רחלים שנתערב עם שער עיזים. מדזה שערן קשה טפי. ואפשר ללקטן. ובכה"ג כל דמנכר במקומו לא בטל (כי"ד סי' צ"ט) עכ"פ קשה לי מדתנינן (שבת פ"ה מ"ד) אין הרחלים יוצאות חנונות. ואת"ל דדוקא בשאין נ"מ בין זכרים לנקבות. אזי בלשון חכמים נקרא רחלות. משא"כ התם בפ"ה דשבת. תני ברישא רחלות יוצאות שחוזות. מדמיירי רק בנקיבות. ובסיפא להכי תני רחלים יוצאות חנונות מדמיירי רק בזכרים שמצוי תולעים בראשיהן. ליתא דאדרבה בש"ס התם (שבת נ"ד ב'). לפי כל האוקימתות אמרינן דמיירי רק בנקיבות. ואפ"ה קרי להו רחלים ולא סגי ליה לתנא למנקט הכי אפילו בלשון מסורס. רחלים יוצאות. ונ"ל דבל"ז קשה אמאי אסור הרי אית לה צערה מהתולעים וכל צערה שרי בבהמה (כשבת נ"ג א'). ואת"ל דשאני הכא דיש לחוש דלמא נפל ואתא לאתויי. ליתא. דא"כ פשיטא. אע"כ דמחזקו בחוטם שלא יפול וא"כ אמאי אסור משום טלטול שלא לצורך. הרי לצורך הוא שלא תצטער הבהמה. אע"כ צריך לומר דמיירי שאין לה צער כ"כ. והיינו דקאמר רחלים. דהיינו שחזקים כזכרים אינו רשאי להוציאן בו. אבל בהוחלש כחה שיש לה צער טובא רשאי להוציאו בו:

3כ"כ הר"ב. וכתב עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט"א [באות לט] וז"ל ואיני מבין כראוי דבלאו בית ראש נמי לתסר כו'. וצ"ע עכלה"ט. והקטע יוצא בקב שלו דלפעד"נ ממ"ד (יבמות דף ד' ב) דבעינן העלאה דומיא דלבישה דאית בה הנאת הגוף דדוקא בלבישה אפי' בלא הנאת הגוף אסור. משא"כ בהעלאה דוקא במתכוון להנאת הגוף. ומה"ט מוכרי כסות כשאין לובשין רק מעלין על גופן. שרי באין מתכוונין להנצל מחמה וגשמים. א"כ דוקא במרדעת דמתכוון בהעלאה להנאת הגוף שלא יתלכלכו בגדיו ויתלכלך גופו עי"ז [והיינו דקאמר מתני' אפי' להוציא עליה זבל ר"ל אפי' הנאה שאינה דרך חמום אסור] או שמתכוון שלא ידחק המשא לכתיפו משא"כ מטפחת הספרים כשאין לו בית ראש אינו מלבוש. וכשמעלהו עליו אינו להנאת הגוף כלל רק להנצל בגדיו מעפרורית השערות. להכי שרי. ומה"ט אוסר בירושלמי לאחוז ביצה חמה (וכ"כ קדירה חמה) בשעטנז. מדמתכוון שלא יכווה. אף שאינו דרך מלבוש. אסור מדהוה העלאה להנאת הגוף. הו"ל הנאה דומיא דלבישה: