בועז על משנה מעילה ג

1מיהו ק"ל למה לא נמעול בהן מדרבנן כבדם. ונ"ל כיון שרק אחת לע' שנה ידי אדם ממשמשין בו (כסוכה דמ"ט א), וגם אז רק הכהנים לקחו היין הקרוש ההוא ושרפוהו ע"ג מזבח [שם], הוה תרתי מלתא דלא שכיחא דל"ג בה רבנן (כביצה י"ח א'), וגם כהנים זריזין הן (כשבת ד"כ ע"א). משא"כ דם, מדמקלח ויוצא חוץ לירושלים [כפסחים כ"ב א'], ושם מצוי לכל אדם, חששו רבנן שיהנו נמי בהקדש אחר. עוד נ"ל דיש חילוק בין היכא שנזכר במשנה ומועלין בה, והיינו מדרבנן, ובין היכא דקאמר תנא לא נהנין ולא מועלין. דאפשר דהיכא דקאמר מועלין, צריך עכ"פ לשלם הקרן (וערש"י ד"ב ב ד"ה מעילה מדרבנן. מיהו הרמב"ם כתב פ"א דמעילה, דבכל מעילה דרבנן צריך עכ"פ לשלם הקרן:

2ותפתח הארץ את פיה, כך פירשתי ע"פ דעת הר"ב. אמנם הרואה יראה במת"כ רבינו, כמה דחיק לן עלמא בשנפרש משנתינו כן, דהרי במשנתינו לא נזכר שהקדיש דמי דשן, ושהנהנה החסיר מהאפר, ושהחסירו קודם ששמוהו כמה שוה, ושלא ידעינן כמה החסיר, והרי לפי דברי הר"ב ע"כ בכל הני גוונא איירי מתני'. [עי' לקמן רפ"ה] וכולן חסרי' במשנתינו. ותו דלמה צריך לאשמעינן הך דינא בדישון, בכל מילי נמי בהקדיש דמיו ובא אחר והחסירו קודם ששמוהו ימעול בו מה"ט. ותו לפי דברי הר"ב למה צריך שהקדישו בתחלה קודם שהוציאו, הרי גם בהוציאו ואח"כ הקדישו או הקדיש דמיו, ובא זה ונהנה ולא ידעינן כמה החסיר, מעל, מדא"א לשער כמה שוה. ותו ק"ל דכפי הנראה נדחק הר"ב לפרש דמיירי שאמר דמי דישון עלי, דאי בדישון גופי', וקודם שהוציאו, הרי קדוש ועומד, גם אינו שלו, ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. ועכ"פ ק' לפי שיטתו. דשפיר הוה מצי למימר שהקדיש הדישון גופי' וקודם שהוציאו, ואפ"ה בהקדישו קדש הקדש עלוי, דלא גרע מהקדיש קדשי מזבח, דקיי"ל דקדשי הקדש עלוי [כתמורה פ"ז מ"ג ורמב"ם פ"ו מערכין ה"ח]. ואת"ל דהכא דלא שייך לא חיוב אחריות ולא דורן. לא שייך נמי למימר שהקדישו הקדש עלוי כמה שוה. עכ"פ ק"ל האיך יכול להקדיש דמיו קודם שהוציאו, הרי אז אסור בהנאה ואינו שוה כלום, דמדאסור בהנאה אינו בר דמים, ודמי למקדיש דמי חמץ בפסח דלא קדיש [כפסחים דכ"ט]. ואע"ג דבנהנה מקדושת הגוף אף שאסור בהנאה חייב קרבן מעילה. כתוס' ישנים [כריתות די"ג ב ד"ה ואשם אחד] והכי מסתבר דאל"כ מעילה היכא משכח"ל. עכ"פ הכא שאמר דמי דישון זה עלי, וודאי פטור, דהרי אינו בר דמים כלל, ולא הקדיש כלום. והרי אפי' המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום, (כפסחים פ"ט ב). ואת"ל דכוונת הר"ב שהקדישו בתחלה שלכשיוציאו יתן דמיו כמה שוה אז, וקמ"ל לפ"ז שפיר רבותא אף שהקדישו בתחלה כשעדיין קדוש, לא אמרי' דמדאינו אז בר דמים, הו"ל כמקדיש דבר שלבלע"ו בשעת נדרו, דאפ"ה עכ"פ חייב משום נדר (כרמב"ם פ"ו מערכין הל"א). וקמ"ל נמי דאף דגם אח"כ יהיה עכ"פ אסור ליהנות מהאפר מדרבנן, אפ"ה כיק מדאורייתא לכשיוציאו יהיה בר דמים, לשיכך יכול להקדיש דמיו ששוה אז. עכ"פ ק"ל האיך יתחייב קרבן מעילה מדהפסיד להקדש, מדאי אפשר תו לשער דמיו, הרי אינו רק כדבר הגורם לממון, דלאו כממון דמי [כרמב"ם רפ"ב מגניבה], וא"כ האיך יביא המועל חולין בעזרה. ואת"ל דהא דקיי"ל דהגורם לממון לאו כממון דמי, היינו דלא מחשב מה"ט כשלו, ומשו"ה. בגנב קדשים שחייבים באחריותן פטור מד' וה' [כב"ק דע"א א]. אבל דלחשב ממון. דבר הגורם לממון כממון דמי, דהרי השורף שטרותיו של חבירו קיי"ל דחייב לשלם [כרמב"ם פייז מחובל] וע"כ מדה"ל כשורף ממון ממש. עכ"פ הכא מה שהפסיד הוא רק מדא"א לשומו ובוודאי רק גרמא בעלמא הוא, דקיי"ל דפטור עלה [כח"מ שפ"ו]. ויהי' איך שיהיה אינו רק מזיק את ההקדש ולא נהנה מההקדש שאינו חייב קרבן מעילה, ופטור גם מקרן [כמעילה די"ט א, ורמב"ם פ"ח מנזקי ממון ה"א]. ודוחק לומר כיון שנהנה מהנזק אף שלא נהנה מגוף ההקדש, יהיה חייב מעילה. ליתא, דהרי איש כי יאכל כתיב, וזה לא נהנה מהקודש. ואף את"ל דאע"ג דלא מעל מדאורייתא, עכ"פ מעל מדרבנן. אי אפשר לומר כן, דמדקאמר ברישא ולא מועלין דהיינו מדאוריי' ש"מ דמועלין דסיפא היינו נמי מדאורייתא. ולרתוי"ט חזיתי לדעתי' דר"ל דלרמב"ם משנתינו מיירי שהקדיש אפר כירה בעלמא. ולפע"ד אחמכ"ר גם זה דוחק מאוד, דחדא מה בתחלה דקאמר מתני'. ואת"ל דקמ"ל אף שהקדישו להאפר בעודו עץ לא הוה כמקדיש דבשלבלע"ו, דשאני הכא דהו"ל כמקדיש דקל לפירותיו, דמדעבידי דאתי קדיש [כב"מ ל"ג ב]. והו"ל נמי כמקדיש מעשה ידי אשתו דקדיש, משום דידים איתנהו בעולם [ככתובות נ"ח ב' ורמב"ם פ"ו מערכין]. עכ"פ ק' קושית התוס' הכא, דמאי קמ"ל הך דינא באפר, הרי אפי' הקדיש זבל אשפתו נמי [כמ"ו] ותו ק"ל דלא מצינו בשום מקום גם במקרא גם בש"ס שיהי' נקרא אפר בעלמא בשם דשן, ורק אפר הקרבנות שהוקרבו במזבח נקראו כך. והנה לתוס' יומא (דנ"ט ב' ד"ה והרי), מיירי הכא שהקדיש הדשן אחר שהוציאו חוץ לג' מחנות, ע"ש. ונ"ל דכוונתם דהיא גופא קמ"ל דאחר שהוציא הדשן לשם אף דעדיין אסור מדרבנן, יכול להקדישו. אמנם לא ידענא עכ"פ מה בתחלה דקאמר מתני'. אולם ל"מ מרבותינו היה נלפע"ד ע"פ מ"ש תוס' והרא"ש [נדרים ל"ד ב] דאע"ג דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו, אפ"ה אם היה מונח דבר הפקר, ואין אדם סמוך לו רק הזוכה, יכול אותו אדם להקדישו אף קודם שבא לידו. וא"כ אפשר לומר נמי דמיירי הכא בהקדיש דישון מזבח פנימי ומנורה, ולרבותא נקט שהקדישו בתחלה דהיינו שהקדישן קודם שהוציאן מההיכל. וקמ"ל מתני' תרתי. חדא, אף דגם אחר שיוציא הדשן יהיה אסור ליהנות ממנו, אפ"ה משום דמדאורייתא מותר ליהנות ממנו אז, דאין לך דבר שנעשת מצותו ומועלין בה [כפסחים כ"ו א], ורק מדרבנן אסור גם אז בהנאה. משו"ה יכול להקדישו. ותו קמ"ל, אף דהשתא שעדיין הדשן בהיכל, וודאי אינו ברשותו ואיך יקדישו, עכ"פ כיון שבידו להוציאו, וגם לכשיוציאנו יהיה כל אדם אסור ליהנות מהאפר עכ"פ מדרבנן, לפיכך כל אדם מרוחק מהאפר ההוא מלזכות בו, ורק אותו המקדיש הוא שרצה לזכות בהאפר כדי להקדישו, דסבור מצוה קעביד, להכי אף שאינו ברשותו, הו"ל כאלו בא ברשותו, וכתוס' ורא"ש הנ"ל. או נ"ל דהאי בתחלה דקאמר מתני' דוקא הוא, ור"ל דווקא שהקדיש האפר בעודו עצים וקטורת ופתילות, קודם שהקדישו לעבודתו. ואמר שלכשיעשו דשן יוקדשו, דהוו"ל כמקדיש דבר שברשותו שכשימכור ויחזור ויקנה תקדש, דקדשה. ומה"ט נמי לא הזכיר הרמב"ם בהלכותיו הך בבא דמתני' מדכבר הזכיר הך דינא במקום אחר [בפ"ו דערכין] אבל בהקדיש הדשן בשכבר נעשה דשן, לא קדש, משום דאז אסור עכ"פ מדרבנן, ליהנות מהדשן, הו"ל כמקדיש דבר שאינו שלו, וכמקדש אשה בחמץ דרבנן או בשעות דרבנן [כפסחים ד"ז א]. והקב"ה ברוב רחמיו יראינו מתורתו נפלאות:

3אמנם יש לדקדק במתני', למה הדר ונקט תנא ב' גוונא שכבר נקט דוגמתן, דפירות אילן שראוי למזבח ולא לבדה"ב, כבר תנא דוגמתן ביוני שובך. ושדה עשבים, כבר תנא דוגמתו בזבל אשפה, ואטו תנא כי רוכלא לחשוב וליזל. ותו דעכ"פ דכמו דהסמיך הדומין בפירות אילן ליוני שובך. כ"כ הו"ל להסמיך שדה עשבים לזבל אשפה, שהן ג"כ דומין זל"ז. ואת"ל דלהכי הדר תנא הנך תרתי דסיפא גבי הדדי, מדפליג בהו ר"ש בסיפא, משום דמיני' קרבו, אבל ביוני וזבל גם ר"ש מודה. ומה"ט נמי נקט הנך תרתי, אע"ג דדמו להנך דלעיל, ותרווייהו נמי מניה קרבו, והוה סגי לאשמעינן מלתא דר"ש בחד מנייהו. די"ל דקמ"ל אילן פירות לרבותא דת"ק, אע"ג דחזו גופייהו למזבח, אפ"ה כשגדלו אח"כ לא קדשי. ונקט שדה עשבים לרבותא דר"ש, אע"ג דלא חזו למזבח ולבדה"ב, אפ"ה לר"ש קדשי. עכ"פ יש לדקדק דלמה נקט להו תנא להנך דוגמאות שלא כהסדר דנקט להו בהרישא. דברישא פתח ותנא בראוי למזבח, ובתר הכי נקט ראוי לבדה"ב, ובתר הכי נקט שאינו ראוי לזה ולזה, וא"כ בהדוגמאות שהביא התנא הו"ל נמי למנקט תחלה יוני שובך, ולבתר בור מים, ולבתר זבל אשפה. ואם כי דרך התנא דפתח לפעמים לפרושי במה שהתחיל, ולפעמים במאי דסליק [כמ"ש תוס' רפ"ה דשבת], אבל הא דנקט התנא הכא דוגמת הבבי דרישא בסיפא בסירוסין, ר"ל תחלה האמצעי, ואח"כ הבתרא, ואח"כ הקמא, זהו וודאי צריך טעם. ועי' דוגמתו כתובות פ"א מ"ד, דנקט גיורת שבוייה שפחה, שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו. [ועי' רתוי"ט שם] וה"נ נקט להו בהך סדר שם פ"ג מ"א. ונ"ל דהתם נקט להו בב' המשנות שזכרנו. ברישא בדרך לא זו אף זו, דלא מבעיי' בגיורת דאיכא תרתי לטיבותא, דאע"ג דזרמת סוסים זרמתם גם בעכומייז [כיבמות דצ"ח א'] עכ"פ אינה שטופה בזנות גם בעודה בגיותה דלא כשפחה [ככתובות די"א א], ומה"ט נמי עכומ"ז אית להו חייס עפי מעבדים [יבמות דכ"ג א], הא חדא לטיבותא. ותו דגם אין רשות אחרים עליה., הרי ב' לטיבותא. והדר נקט שבויי' דאיכא עכ"פ חדא לטיבותא, דאע"ג דרשות אחרים עליה, עכ"פ מנוולא נפשה גבי שבאי [קידושין די"ב ב]. והדר נקט שפחה דאיכא גבה תרתי לריעותא, דרשות אחרים עליה וגם להוטה טפי לזנות, דזילא לי' פריצה לי' שכיחא ליה [כגיטין י"ג א]. אפ"ה בכולהו בפחותה מבת ג' שנים במזקת בתולה הן. אבל בסיפא בכל משנה דהתם, בדנקט פעולת כל אחת ואחת בדרך דוגמא, נקט המצוי מצוי קודם. שיותר מצוי שתפדה השבויה משתתגייר הנכרית. וגם גיורת מצוי טפי משתשתחרר השפחה, שתולה בדעת אחרים, ושיפסיד בעליה מעותיו. וגם הכא נ"ל כה"ג. דברישא נקט להו בסדר דרך לא זו אף זו., דלא מבעיי' ראוי למזבח ולא לבדה"ב, אפ"ה בכולהו מעל בהן ובמה שבתוכן. אבל בסיפא מדבעי למנקט בהקדישן ריקנין ונתמלאו דלא מעל, שני תנא מסדרא דנקט תתלה, כדי למנקט להו נמי בדרך לא זו אף זו, לא מבעייא בור דלא קדשי מיא דאתו לתוכו לאחר מכן, דמאן יימר בשעה שהקדיש שאח"כ ירדו גשמים להבור, ואפי' לגוונא דמוקי לה הש"ס [ב"ב ע"ט ב] במים הבאים דרך חצירו. ר"ל שאין יד אחר מעכב על ידו שלא ירדו לשם דרך המדרון, היינו לראב"ש דס"ל כר"מ דקדשי. אבל למשנתינו דס"ל דאף בכה"ג לא קדשי, י"ל דקמ"ל דאמרי' מאן יימר שירדו לשם ובשפע רב עד שלא יבלעו בבור ועי' תוס' שם ד"ה אימר, ודו"ק]. והדר נקע לרבותא טפי אשפה, אע"ג דאורחא הוא לפנות זבלו לאשפה, וסד"א דהו"ל כפירות אילן וקדשי לכה"פ לר"ש, קמ"ל. והדר נקט שובך לרבותא טפי וטפי, דלא מבעייא אשפה, דאיכא למימר דאע"ג דאורחא הכי לפנות זבלו לשם, עכ"פ כיון דברצונו תליא. אולי ממלך ולא יפנה זבלו לשם, אלא אפי' שובך, דדרך יונים לבקש להן מנוח ולקנן במקום שימצאו שובך, וסד"א דעדיף מה"ט ממי גשמים ומזבל אשפה, והו"ל כפירות דקל דעבידי דאתו, ומשו"ה נימא דאף שלא קננו שם רק אח"כ נמי נקדשו, ולמעול בהן קמ"ל:

4וקשה תקנה חצר להקדש, כמו דקונה להדיוט [כב"מ פ"א מ"ד], ולא יהא כח הדיוט חמור מהקדש (כגיטין נ"ב א). ואי"ל דבהדיוע ה"ט דמשום דחצר מיד אתרבאי, מאם המצא תמצא בידו הגניבה, ולא מצינו יד להקדש. ליתא, מדאמרינן [ב"מ ד"י ע"ב]. דאע"ג דמשום יד אתרבאי לא גרע משליחות, והרי יש שליחות להקדש, ככהנים דשלוחי שמים נינהו [כרמב"ם פ"ו מנדרים], וא"כ כשהגזבר עומד בצד החצר, דהו"ל חצר המשתמרת, תקני ליה. ורתוי"ט הביא קו' זו בצ"ע. ולפענ"ד נראה כיון דהרי עכ"פ גם בכה"ג צריך שיאמר הזוכה ג"כ זכתה לי שדי [כח"מ רס"ח ס"ג], והכא הרי ההקדש או הגזבר לא קאמרי הכי. ואפי' לי"א דבעומד בצד שדהו לחוד סגי, עכ"פ הרי כתבו תוס' [ב"ב דנ"ד א' ד"ה אדעתא], דהא דחצירו קונה שלא מדעתו. היינו בלא ידע כלל, אבל בידע ומתכוון שלא לקנות לא קני. וא"כ הכא כיון דאין הגזבר מתוייב לעמוד בצד החצר ולומר שתקנה השדה לההקדש, הו"ל כאילו התכוון ההקדש שלא לקנות, וגזבר דעביד אדעתי' דנפשי' קעבד., דהרי לא נעשה שליח לדבר זה. אמנם אילה"ק מ"ש הכא מחלב וביצים לעיל [מ"ה] דאמרינן דמעל בהן, אף שבאו לאחר שהוקדש. נ"ל דלא דמי, דהתם מנה קרבו, דהיינו מגוף ההקדש עצמו שהקדיש, משא"כ הנהו מעלמא קאתו. ואפי' אילן ועשבים לא דמי לחלב וביצים, דהתם גם קודם שיצאו לאויר העולם כבר הוה מפקד פקידי בגוף ההקדש, וכשהופרשו ויצאו, רק אוכלא דאפרת מהקדש הם, דדינם כבתחלה כשהיו מחוברים בגוף ההקדש. משא"כ פירות ועשבים לא היו עומדים מופרשים בגוף ההקדש קודם שצמחו ויצאו לחוץ. כך נ"ל. אבל רתוי"ט כתב משום קו' זו דמתני' דהכא ר' יודא היא דפליג אהך מתני' דלעיל, יע"ש. [אב"י אמנם ק"ל דמדקאמר אין מועלין בה, משמע דאבל איסורא איכא, והרי בכריתות [פ"ו מ"ו סי' ל"ה] אמרי', דאדם מתכפר בשבח הקדש, וק' הרי מדמפטר עי"ז מממון לא שייך לומר מצות לאו ליהנות נתנו כלקמן סי' ס"ט. ותרצתי לבני הרב שליט"א, התם בכריתות כיון שכבר נתן הב' סלעים שחייב לאשם, לא מחשב הרווחה מה שהשני ירעה עד שיסתאב ויקריבנו עולה]:

5ואילה"ק דאף דמצינו שיכול אדם להקדיש בהמה בתנאי על מנת שהגיזה והכחשה שלו [כחולין פי"א מ"א], היינו בהקדש שאינו מחוייב בו, אבל הכא כיון דמחוייב להקדיש היוצא עשירי, ומצד הדין קדש החלב ממילא, מדהוקש לבכור. וכדקאמר בש"ס, א"כ האיך יכול להתנות שיהיה החלב חולין. ונ"ל כיון דאי בעי שדי מומא בכולה עדרי' [כבכורות נ"ג ב'], וגם יכול לשחוט ולאכול מעדרים קודם שהגיע הגורן, מבלי שיעשר [בכורות פ"ט סוף מ"ו], להכי כהקדש שאינו מחוייב בו דמי. והרמב"ם מפרש דה"ק, שאחרים מתנדבים להניק הולד מנקיבה שבעדרם, כשאין לבעה"ב נקיבה אחרת בעדרו. ותמהני א"כ מה קמ"ל מתני'. ורתוי"ט הקשה מה נדבה היא זו שאין ההקדש מרוויח עי"ז כלום. ותוס' הכא פי', דמתני' מיירי בולד שילדה בהמת מעשר אחר שנעשת מעשר דאע"ג שהוא קדוש כמותה, ואפ"ה לא יינק ממנה, מדמכחישה. וא"כ קמ"ל מתני' טובא, דאע"ג דהולד קדוש כהאם, אפ"ה לא יינק מהאם. רק ישתדל ממקום אחר לבלי להכחיש הולד הקדוש. ושייך נמי שפיר שאחרים מתנדבים להניק הולד מחולין, וכן בולד קדשים לקמן במתני', לפי דברי תוס' הנ"ל נמי מיירי בולד שילדה אחר שהוקדשה. ואילה"ק דהרי היה מותר להדליק במנורה מנר לנר, אע"ג דהוה אכחושי קדושה [כשבת דכ"ב ב']. נ"ל דיניקת החלב שמכחישה טפי, כ"ע מודו דאסור:

6אב"י ק"ל לרש"י דעכ"פ אי מיירי קודם שזקפן הרי קיי"ל הזמנה לאו מילתא היא [כסנהדרין מ"ז ב']. ונ"ל דכיון דקודם זקיפה הקיפו בו כבר, הו"ל ככבר עשו בו מעשה, וככיס תפילין דצר ביה חד זמנא, דנאסר [כברכות כ"ג, וא"ח סי' מ"ב] ה"נ ההקפה היה קצת מהמעשה שעל ידו מחשב כהקדש, רק שלא נגמר עד אחר שזקפן. וטפי ק"ל לרמב"ם דס"ל דמתני' מיירי בערבות שגדלין בשדה הקדש, וכ' עליו הראב"ד ושיבוש הוא, ותמה עליו רכ"מ למה קרא לפי' הרמב"ם שיבוש, בלי שום טעם. ולפע"ד כוונת הראב"ד דא"כ למה קאמר תנא דאין מועלין בה, דמשמע וודאי אף בנהנה שלא במקום מצוה, וה"נ כתב שם גם הרמב"ם בעצמו מפורש. וזהו באמת תמיה רבתא לרמב"ם, דהרי הוא בעצמו כ' לעיל מנה בסמוך דמועלין בגדולי הקדש, וצ"ע. והשבתי לבני הגאב"ד דק"ק לאנדסבערג שליט"א, קושיתך לרש"י מהזמנה לאו מילתא. גם בלי תרוצך לק"מ לפע"ד. דכיון דמדמינן ערבה דחג לקדשי בדה"ב הרי בקדשי בדה"ב וודאי הזמנה מלתא היא. תדע דהרי באומר דבר זה יהיה קודש לבה"ב וודאי רק הזמנה בעלמא הוא [וע"ש ברש"י בסנהדרין דמ"ז סע"ב], ואפ"ה וודאי מאז הוקדש, וכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא [ר"ה ד"ו ע"א], הרי הזמנה גבה מלתא היא. וקושיתך לרמב"ם דמוקי למתני' בערבה שבשדה הקדש, שכתבת שסותר תכ"ד דברי עצמו. נ"ל דרמב"כ. דייק מדנקט תנא סתמא ערבה, ולא פי' ערבה של מזבח, כדפי' לעיל מנה מים שבכד של זהב, ש"מ דלאו דוקא בערבה של מזבח, אלא בערבה שגדילה בשדה הקדש אין מועלין בה. ומטעם דממיא ואוירא קרבי. דוגמת שרשי אילן הקדש חוץ מט"ז אמה, דאין נהנין מדמחוברין באילן, ואפ"ה אין מועלין מדרוב יניקתן רק מהארץ ולא מהאילן, ה"נ הכא:

7ואילה"ק עכ"פ האיך יכלו הזקנים ליטל משם ערבה, הרי אסור לישראל לבוא לשם רק לצורך סמיכה שחיטה תנופה [כפ"א דכלים]. ואע"ג דהנהו ג' ל"ד, דה"ה לצורך אחר רשאין לכנוס, כלקמן [מדות פ"ב סי' נ"ט]. עכ"פ הכא לא מחשב צורך מצוה כ"כ שיבוא בעצמו גופו לשם כסמיכה וכו', שא"א שתעשה המצוה אם לא יבוא בעצמו לשם. י"ל דהכא נמי מיירי במי מהזקנים שהיה כהן. או שבאמת בקשו מכהן להביאן להן משם. ולרש"י דמיירי קודם שזקפום, ניחא טפי. תו נ"ל דהא דנקט זקנים, ר"ל ת"ח, כדתנינן מעשה בר"ג וזקנים [ב"מ די"א א'] וכדומה הרבה בש"ס. וה"נ מייתי ראיה מגדולי הדור שעשו כן. ורתוי"ט פי' דנקט זקנים דמדהן חלשי' לחפש אחר אחרת, התירו להן כן, עכ"ל. ותמהני דא"כ קושית רתוי"ט לרמב"ם גם לדידי' חוזר וניער, שהקשה להרמב"ם על שדחה דברי ראב"צ מההלכה, והרי קיי"ל מצות לאו ליהנות נתנו. והרי גם לדידי' ק' קושי' זאת, דאי נמי קיי"ל כראב"צ, הרי עכ"פ מדקיי"ל מצות לאו ליהנות נתנו, יהיה מותר לכל אדם לעשות כן, ולמה התירו דוקא לחלשים. והן אמת שכל עיקר קושית רתוי"ט גם לרמב"ם אחמכ"ר ל"ק מידי, די"ל דאע"ג דהנאת המצוה לא מתשב הנאה, עכ"פ מה שא"צ לקנות אחרת מחשב שפיר הנאה, כדצרכינן למימר נמי הו"ט במביא חטאתו ואשמו ממעות הקדש דמעל [כמעילה די"ט א' ]. ובדוגמת זה כ' רתוי"ט גופיה [שקלים פ"ב מ"ב, ד"ה מעל ע"ש]. רק הכא מדלא היה הערבה באמת הקדש, רק דדמי להקדש כלעיל סי' ס"ז, להכי לרבנן דפליגי אראב"צ עכ"פ אסורא איכא, ואילה"ק א"כ הנודר הנאה משופר, או התוקע בשופר של קדשים דיצא. משום מצות לאו ליהנות נתנו [כר"ה כ"ח א'], ועל כרחך דמה"ט נמי לא מעל [ע"ש], ואמאי, הרי עכ"פ מה שא"צ להדר אחר אחר מחשב הנאה. י"ל התם א"צ לגוף השופר רק לשמוע הקול, אפי' בשיתקעו לאחרי' ושמע גם הוא יצא, משא"כ הכא דצריך לגוף הערבה, וודאי אם לא תמצא לו זו יצטרך לקנות אתרת, וזה שפיר מחשב הנאה. אב"י ל"מ נ"ל לתרץ קו' רתוי"ט על שדחה דברי ראב"צ מההלכה. ע"פ מ"ש תוס' [סוכה מ"ג ב'] דלת"ק דערבה היא הלממ"ס, א"כ א"צ בערבה של הקיף לכם, משא"כ לאבא שאול דיליף לה מערבי שתים, א"כ גם בערבה של הקפה בעי לכם כמו בד' מינין. א"כ י"ל דלרמב"ם ת"ק דהכא וראב"צ בהא פליגי, דת"ק דהכא ס"ל כחכמים דהתם, וכדקיי"ל דערבה הלממ"ס, ולא בעי לכם, א"כ אין ללמוד מהך מעשה שיהיה ערבה של הקדש מותר גם בשאר הנאות, די"ל ערבה דמצוה שאני דמצות לאו ליהנות נתנו, משא"כ שאר הנאות באמת אסירי, וכדקאמר באמת לא נהנין ולא מועלין, וראב"צ ס"ל כאבא שאול התם דיליף לה מערבי. ובעינן גם בערבה של הקפה לכם, ומייתי שפיר ראיה מהך מעשה דגם שאר הנאות מותר בערבה של הקדש, דאי"ל דהך דזקנים שאני דמצות לאו ליהנות נתנו. דליתא, דאף דאין שם הנאה ליתסר, מדבעינן גם בערבה של הקפה לכם, וכשנטלוה הזקנים לצאת בה, הרי הוציאוה לרשות תולין, והרי המוציא מעות הקדש לרשות תולין, אף שלא נהנה מעל ורק בגזבר לא מעל בכה"ג עד שיעשה בה מעשה הדיוט [כלקמן פ"ה מ"ד]. א"כ מדקיי"ל דערבה הלממ"ס ולא בעי גבה לכם, להכי יפה דחה הרמב"ם הך דראב"צ מההלכה. עכ"ל בני הרב הגאב"ד שליט"א. והשבתי לו, הן אמת שדבר זה חריף ומפולפל, ואפ"ה א"א לומר כן, דהרי שכחת בני שליט"א דהרמב"ם לא מוקי לה הכא בערבה שמקיפין בה המזבת אלא בערבה שגדילה בשדה הקדש מיירי, וגם אבא שאול היו נותנין בלולביהן קאמר, והרי ערבה שבלולב לכ"ע בעינן לכם, וא"כ אין אפשר לומר דפליגי הכא בלכם. ובאמת עוררתני בני שליט"א לומר, דהרי גם לרש"י דמיירי בערבה של הקפה, גם לרמב"ם דמיירי בערבה שגדל בשדה הקדש, עכ"פ צריך טעם, האיך הותרו הזקנים לתת ממנה בלולביהן. הרי בערבה שבלולב לכ"ע בעינן לכם, וא"כ אף דמצות לאו ליהנות נתנו, ואין כאן הנאה, עכ"פ בשנתנוה בלולביהן, הוציאו הערבה מרשות הקדש לרשות הדיוט, ואף דלא נמעול מטעם דאין הערבה ממש של הקדש, לרש"י כדאית ליה ולרמב"ם כדאית ליה, עכ"פ הול"ל כברישא דלא נהנין ולא מועלין. וע"כ צ"ל דס"ל לראב"צ דכיון דאינה הקדש ממש, וגם רק למצוה הביאוה לרשותם, לא גזרו בה רבנן לדקדק בה כולה האי. וא"כ י"ל דלרמב"ם בחבורו בהא פליגי חכמים וראב"צ, ויפה פסק כחכמים, דבכל גוונא אסורה ערבה של הקדש, אפילו בדבעי לה למצוה. ומתורץ קו' רתוי"ט לרמב"ם:

8אמר המפרש מאחר שלכאורה אין פירושי זה מסכים עם סוגית הש"ס כאן [די"א א'], וגם בל"ז פי' הסוגיא בעצמה עמום מכוסה, ככלה חדשה מעולפת בספירי צעיף, ודברי רבותינו רש"י ותוס'., אשר רק משדיהן הורגלנו לינק, חלבמו סגרו, ואינן מספיקין לגרונינו צחה צמא. לכן קמתי אני בריה קלה בקא בר יימא, וכתולדה הדרה בעקרי הבתים, וכאישות בלי עינים בחתחתים, ואמינא ברק ברקאי דכוביתא בעלמא קא חזינא, לפרש סוגיתן כפי המסכים עם סוגיא דש"ס ע"ז [מ"ב ב' ]. דהכא אותבה ר"ל לר' יוחנן דקאמר דע"ז שנשברה מאליה אסורה, והרי במתני' קאמר זקן שבאשירה יתיז בקנה ומותרת. וקס"ד דמדקתני סתמא ש"מ דמיירי נמי בשנעשה הקן מהעצים ששבר ותלש העוף מהאשירה, אלמא דאף שלא שברם הנכרי בעצמו, אפ"ה מותר. ומתרץ ר' יוחנן לא, מתניתין מיירי כשהקן נעשה מהעצים שהביא מעלמא. והא דקאמר הש"ס תו, אי הכי אמאי בשל הקדש אין נהנין ואין מועלין. נ"ל דמסקנת דברי ר' יוחנן היא דקאמר לר"ל, וה"ק, אי כדקאמרת דמיירי דהעצים שבקן הוא ממה שהביא העוף מאותו אילן, א"כ ברישא בשל הקדש אמאי אין מועלין. [וזה שלא כדברי רבעתו"ס, דאמאי דתני בשל הקדש אין נהנין פריך]. וקאמר תו בש"ס, אלא בגדולין הבאין לאחר מכאן, וס"ל אין מעילה בגידולין. נ"ל דמלת אלא ט"ס, וצ"ל א"ל. ור"ל ומהדר ליה ר"ל לר' יוחנן, לעולם דמיירי דאיתבר עצי הקן מהאילן גופה. ואפ"ה בהקדש אין מועלין, דמיירי שנעשה הקן מהגדולין שגדלו בהאילן אחר שהוקדש, וס"ל אין מעילה בגדולין. ומסיק תו, הכי נמי מסתברא, דאי ס"ד דמיירי בדאייתא מעלמא אמאי יתיז בקנה לשקליה משקל. נ"ל דה"פ וה"ק ליה ר"ל לר' יוחנן, בשלמא אי נימא דמיירי בדאתבר מגופה, להכי שפיר באשירה יתיז בקנה, ולא יטול הקן בידו מהאשירה, דגזרינן דאתא לאחלופי בהענפים המחוברין עדיין בהאשירה. ורק כשיתיז בקנה א"א תו למגזר כה"ג, דהרי הענפים המחוברים עדיין בהאשירה לא יפלו למטה ע"י נענוע קל של הקנה. אבל אי נימא דמתני' מיירי דאייתי עצי הקן מעלמא, א"כ אמאי יתיז בקנה, לשקלה משקל הקן בידיו מהאילן, דהרי לא שייך למגזר אטו מחוברין של אותו אילן, מדהוה גזירה לגזירה, דהרי התלושין של האשירה ג"כ לא אסירי רק משום גזירת המחוברין בו, והאיך נגזר תלושין שמעלמא אטו תלושין שמגוף האילן. ואמר ר' אבוה אר"י, לעולם דאייתי מעלמא, ומאי יתיז, יתיז באפרוחין. ר"ל אע"ג דאפרוחין כעצים תלושין דאתו מעלמא דמו, אפ"ה כשצריכין לאילן יש לאסרינהו, מדדמו עי"ז טפי לענפים המחוברין בהאילן, להכי אסור למשקלינהו בידים מהקן, רק יתיזן בקנה, ויראה שכשיפרחו קצת, אז א"צ לאילן ויהיו מותרין. והדר תו קאמר הש"ס, א"ל ר' יעקב לר' ירמיה אפרוחין וכו', ביצים וכו'. ר"ל דר' יעקב השיב על הך דלעיל דהאי יתיז דמתני' ר"ל באפרוחין, אי באפרוחין מיירי, מ"ש אשירה מהקדש, דבאינן מופרחין גם בהקדש אסורי כמו ביצים, ובמופרחין גם באשירה מותרין, ואמאי רק באשירה נקט יתיז בקנה. כך הוא פי' הסוגיא לפע"ד, כדי להשוותה ולהסכימה עם הסוגיא דע"ז הנ"ל רק דלתו' הנ"ל באינן מופרחין אפי' דרך התזה אסור. מדחייס עלייהו מלהשליכן, חיישי' דמה"ט יעלה באילן האשירה: