בועז על משנה מקואות ב

1ואין להקשות להרי"ף והרמב"ם והמרדכי ותוס' (פסחים י"ז ב') דס"ל דמ' סאה שבקרקע אפי' כולם שאובין כשר מדאורייתא ורק מד"ס פסול אטו שאובין שבכלי. א"כ למה לא נקט תנא נמי ב' מקואות א' שאוב וא' כשירה. וטבל באחת מהן טהור. אפי' בנטמא באב הטומאה. מדהו"ל ספק דרבנן. י"ל אפי' אי נימא דכולה שאובין דרבנן יהי' טמא הטובל שם. מדטמא ודאי היה. אין ספק טבילה מוציא מידי ודאי טומאה (כלעיל סי' ב') לולא שנטמא בולד. והא דלא נקט הכי ברישא. היינו משום דהוה בכלל ספק טבל ספק לא טבל. דהטובל בשאובין כלא טבל דמי. ובזה יתורץ נמי אף לדידן דקיי"ל (יו"ד ר"א ס"ג) דכולהו שאובין פסול מדאורייתא. עכ"פ יש שאובין דפסולין רק מדרבנן (כהר"ן שבועות רצ"א א') ולמה לא נקט תנא ספק כהך. דטהור. אע"כ דכל שנטמא באב הטומאה אפי' יש בהמקוה ספק פסול דרבנן. טמא ונכלל ברישא בספק טבל:

2מיהו נ"ל דבהושקה א' מהן למקוה כשירה. גם שניה הוכשרה. דהרי יש לתלות שלאותה שהושקה נפלו. ואפשר דבהושלמה א' מהן במים כשירים שלא בהשקה. ג"כ היא כשירה. דכיון שיש לזו מעלה טפי מחברתה. תלינן שלחברתה נפל. ואם הושלמה אח"כ גם השניה. או חוזרת הראשונה לפסולה. הא למה זה דומה. לג' נשים ששכבו במטה אחת. ונמצא דם במטה. דבבדקה אחת מהן ומצאה את עצמה טהורה. היא טהורה וחברותיה טמאות. וכשחזרו ובדקו את עצמן כולן ומצאו טהורות כולן טמאות (כנדה פ"ט מ"ה). ועוד נ"ל דהא דקאמר הכא פסולות. היינו לכתחלה. אבל בטבל בא' מהן ועשה טהרות. טהורות. דהרי יש לו במה לתלות שלאותה שלא טבל בה נפלו. הא בלא עשה טהרות. הרי יש לו חזקת טומאה. ומקואות שכיחי. וכ"ש בטבלו שנים. זה בזו והאחר באחרת. אפי' עשו שניהן טהרות. כולן תלויות. ולא מחלקינן הכא בין שנשאלו כאחת או בזה אחר זה. כבב' ככרות (טהרות פ"ה מ"ו). דהכא שאני שיש לכל א' חזקת טומאה:

3ואין להקשות כיון דרק מסופק הוא אם הגיעו המים להגומא קודם שנפלו לשם מ' סאה מי גשמים. וא"כ מ"ש מבבא ב' במשנה ג' שבודאי נפלו לשם הג' לוגין. וכיון דאינו יודע אם היו אז בה מ' סאה דכשר. ודוחק לומר דהכא שאני דהרוב מג' לוגין ודאי נפלו קודם שנתהוו מ' סאה. דליתא דעכ"פ הלוג הג' הוא הפוסל. והרי בו יש ספק אם נפל למ' סאה או לפחות ממ' סאה. ומ"ש מלעיל. י"ל דהכא שאני דכבר הוחזקו הג' לוגין תוך גומת המקוה קודם שירדו לתוכה מ' סאה מים כשרים. והיינו כל מה דקמ"ל הך בבא:

4ונ"ל דדמי הכא לאביק שבמרחץ לקמן (פ"ו מ"י). ואין להקשות עכ"פ תיכף בתחלת נגיעת המי שאובין להכשרים קודם שנתערבו כולן יחד. הרי כבר הוטהרו השאובין בהשקה (כשם ש"ך סק"ג). י"ל השקה לא מהני רק בהושק למ' סאה כשרים (ולי"א גם בהושק למ' סאה מים כשרים. לא מהני לפסולין השקה (ר"א סנ"ג). וגם בהמשכה לא הוכשרו השאובין כאן. מדצריך שימשכו ממקומן ג' טפחים (ר"א סמ"ה). ואין להקשות עוד מ"ש ג' גומות מג' כלים שבכל א' לוג. שכשהפסיק הראשון קודם שהתחיל הב' אינן מצטרפין (כפ"ג מ"ד). י"ל הכא שאני שכבר היו מתחלה הג' לוגין יחד תוך חלול הבור. מיהו נ"ל דאפ"ה מדנקט ג' גומות דוקא. משמע הא ד' וה' גומות. אפי' ודאי הגיעו המים להגומא העליונה קודם שנתהוו למ' סאה. כשר. דלא גרע מד' וה' כלים שבהן ג' לוגין שנפלו למקוה חסירה. דכשלא התכוון לרבות כשר (כפ"ג מ"ד) והרי הכא נמי לא התכוון לרבות:

5כך פירשתי ע"ד הרא"ש הכא. וכך פי' הרמב"ם (פ"ה ממקואות) דדוקא בעקר הטיט לגמרי מהקרקע. מחשבו מים שבתוכו תלושין. ודלא כמשמע לכאור' מהר"ש והר"ב דסגי כשתלשו מהמים אף שלא נתלש מהקרקע. וליתא דוכי גרע ממים עצמן. שכשזלפן וגררם בידו ע"ג קרקע ממקום למקום. דלא מחשבו שאובין עי"ז (כתוספתא ועי' ש"ך י"ד ר"א סק"נ):

6ואין להקשות עכ"פ למה יצטרך לשבר הקנקנים. הרי יכול להוריד הקנקנים למטה וימשיך המים שבתוכן לתוך הבור דאע"ג דבהמשכה צריך שיהי' רוב המ' סאה כשירים תחלה בבור. הרי הכא בלא זה גם כשישברם יהי' צריך להמתין אח"כ ולא יוכשרו עד שירדו אח"כ רוב המ"ס כשרים. א"כ למה יפסיד קנקניו. ימתין עד שירדו מ"ס כשרים. וימשיך אח"כ מי הקנקנים להבור. י"ל דמיירי שאינו רוצה להטריח את עצמו להוריד הקנקנים למטה. והרי המשכה על הגג ועל הכתלים לא מהני כי אם על גבי קרקע ממש (כש"ך ר"א סקי"ז). א"נ מיירי שהקרקע שלמטה סביב לבור קשה. והרי לכתחלה צריך המשכה על גבי קרקע הראוי לבלוע מים (ר"א סמ"ה ומ"ו). א"נ מיירי שהקרקע שסביב להבור הוא של חבירו. ואין לו לבעל הבור רק דריסת רגל דרך שם. ובעל הקרקע מוחה בו מלהמשיך מים על גבי קרקעו:

7וכפי הנראה מי"ד הנ"ל משמע דאם בשעה שהעלה הקנקנים לא היה עונת גשמים רק בהיר בשחקים. ואח"כ התקדרו השמים בעבים. והמטירו ונתמלאו הקנקנים גם ר"א מודה לר' יהושע. דשם מפורש אליבא דר' יהושע דקיי"ל כוותיה. דאפי' כשעונת גשמים הוא שהי' יודע בשעה שהניח הקנקנים שאפשר שירדו גשמים ויתמלאו אפ"ה כשירים. א"כ אם בכה"ג פליגי. ש"מ דבלא היה עונת גשמים כ"ע מודו (ועי' שבת ט"ז ב'). ועוד נ"ל דהא דקתני ישברם או יכפם. נהי דלא תקשי. הרי עבר משום בל תשחית דלקי עלה מכת מרדות (כב"ק צ"א ב' ורמב"ם הלכות מלכי' פ"ו ה"י) די"ל דכל שעושה לצורך אדם ליכא בל תשחית. ולא לבד לצורך גופו. דהא פשיטא דאמרינן בל תשחית דגופו עדיף (כשבת קכ"ט א' ושם ק"מ ע"ב). אלא אפי' לצורך תקון בגדיו וכדומה ליכא למיחש במתקנן ע"י קלקול דבר אחר משום בל תשחית. הא למה זה דומה לקורע ע"מ לתפור. והכי אשכחן ביאניב' דנפל בכתנא דר' חייא. וא"ל רבי זיל נחור (כחולין פ"ה ב'). אע"ג דאסור לנחור או להטריף שום בהמה (כרש"י ע"ז י"א א') משום בל תשחית. אע"כ דכל שעושה לצורך ליכא חשש בל תשחית. ומה"ט שרינן התם לעקר הבהמות על השרים. אע"ג דצער בעל חיים דאורייתא (כח"מ סי' רע"ב ס"ט) אפ"ה כל שעושה לצורך מותר. דמה"ט מותר נמי מצד הדין למרוט הנוצות מאוזות חיות (כאה"ע ססי' ה'). ולא ידענא למה הוצרכו רבותיכו בעלי התוס' (בע"ז י"א א') לתרץ. דמשו"ה מותר לעקר על השרים ולא חיישינן לצער בעל חיים. משום דאתי עשה דרבים דהיינו כבוד מלך כל ישראל ודחי איסור דצער בעל חיים. והרי בלא זה מותר לעשות מלאכה כבידה עם בהמות ולגזזן ולשחטן אע"ג דאיכא צער בעל חיים. אלא ע"כ כל שלצורך אדם לא חיישינן לצער בעל חיים. אמנם ק"ל בסוגיא דחולין (ד' ז' ע"ב) דאסר ר' פנחס בן יאיר לרבי לעקר כודנייתא חיורתא דהיה בביתו. אע"ג שמכתם מאורסת ואינה נרפאת. אפ"ה כשיעקרם איכא צער בעל חיים. וקשה כיון דכל דלצורך אדם אין בו משום צער בעל חיים. אין לך צורך גדול יותר מזה. מדמסוכן מכתם. ואפי' לרבותינו בעלי התוס' הנ"ל דדוקא עשה דכבוד השר דוחה לאיסור צער בעל חיים. הרי אין לך עשה גדולה מלאו דלא תשים דמים בביתך. וכי גרע כודנייתא חיורתא מכלב רע שאסור לגדלו בביתו מה"ט (כב"ק ד' פ"ג). וכי עדיף כבוד אדם לאחר מותו. שפשיטא שאין מחללין עליו את השבת. מסכנת נפשות דמותר בשבת. והרי קיי"ל דכל המזיקין ואפי' אין רצין אחריו מותר להרגן בשבת (כשבת קכ"א). ואפי' נחש שאינו ודאי נושך (כברכות ל"ג א') ואפ"ה הריגתו דוחה שבת דחמיר מכ"ש צער בעל חיים דקיל. וצריך לדחוק דאע"ג דר' פנחס בן יאיר קרא להכודנייתא מלאך המות. וגם אמרינן התם דלהכי נקראין אימים שאימתן מוטלת על הבריות. אפ"ה אין נשיכתן מצויה כמו בנחש ועקרב וכדומה. ונחזור לענינינו. דעכ"פ ק"ל הכא. דאטו בשופטני עסקינן לר' יהושע. דכיון דלדידיה סגי לי' בשיכפה קנקניו ויכשיר מימיהן למקוה. ל"ל שישבר כליו על מגן. ונ"ל דלרבותא נקט ר' יהושע דמותר לתקנן ע"י שבירתן. דסד"א דכיון דכל עיקר טעמא דלא מחשבו המים שבהקנקנים שאובין. היינו מדהעלן בכוונה לתקן כליו. דהיינו שיתנגבו. ולא כדי שירדו לתוכן גשמים. וא"כ כשישברן דגלי דעתא השתא דאינו חש לכלים הללו כלל. וכ"ש לתקונן שיתנגבו. ואיגלאי מלתא השתא למפרע. דכשהעלן הוה ניחא ליה שיתמלאו גשמים טפי משיתנגבו. והרי העלן בשעת קישור עבים (כשבת ט"ז ב'). ולחשבו שאובין. קמ"ל דאפ"ה אם אינו חושש לכלים הללו מותר לשברן. ואפ"ה מותרים למקוה. והדר תו קמ"ל דמותר נמי לכופן. ולא מחשב כאילו הגביה הכלים דאז ודאי הוו מחשבו שאובין. א"נ נ"ל דקמ"ל לר' יהושע דמותר לשברן. אע"ג דאפשר וסגי לתקן מימיהן ע"י כפייה. כיון דשבירה ג"כ הוא כדי לתקן מימיהן. אינו בכלל בל תשחית. והרי סברא זו מוכרחת אליבא דר' יהושע ודו"ק:

8כך פירשתי ע"ד כל רבותינו דאקמוה למתני' שכבר היו מי גשמים בבור כשהעמיד שם העציץ. אולם לרבינו הש"ך (ר"א סקצ"ה) מיירי שנתמלא העציץ ממי גשמים שירדו לתוכו. ול"מ א"א לומר כן. דא"כ אפי' היו המים צפין ע"ג לכ"ע לא הוה מהני להו שבירה אפי' יש ג' לטיבותא כסי' נ"א. דהיינו שירדו מי הגשמים תחלה לבור ואח"כ לתוך העציץ. וגם שהמים שבעציץ לא היו יתירים מהמים שבבור תחלה. וגם שהרוב ממ' סאה יהי' ממי הגשמים שירדו אח"כ. אפ"ה נפסלו לכ"ע. דעד כאן לא מקלינן בכה"ג לעיל במשנה ז' כר' יהושע. רק התם דלנגבן העלן. והם נתלחלחו בהיפוך מכוונתו משא"כ הכא ואין לומר דהתם נקט שהעלן לנגבן לרבותא דר"א. ליתא דהרי גם בש"ע (ר"א סמ"ב) נקט שהעלן לנגבן אע"ג דקיי"ל כר' יהושע ואע"ג דהכא בשכח העציץ מיירי. והרי בשכח כשירים לב"ה (לקמן רפ"ד). עכ"פ הרי סתמא משמע אפי' שכחו שם אפי' בשעת קישור עבים. ובכה"ג גם לב"ה מחשבו שאובין. וכיון שכן אם מים צפין על גבי העציץ גרע טפי. מדנפסלו המים שבבור עי"ז משום דקודם ששבר העציץ כבר נתערבו מים שבבור עם השאובין שבעציץ. ותו דאי מיירי הכא כלעיל שנתמלא העציץ מגשמים שירדו לתוכו. למה לא מצריך ר"א כי התם שיהי' עונת גשמים. ושיהי' בהן כמעט מים בבור. ותו אי מיירי הכא שירדו הגשמים לתוך העציץ אחר ששכחו בתוך הבור. לא ידענו מה מהני שהשתא צפין יחדיו. והרי קודם שנתמלא העציץ כבר נפסלו המים שבתוכו. וההשקה שאח"כ לא מהני להו. מדאין בהבור מ' סאה וצ"ע:

9ונ"ל דהך בבא ד"ה היא [ודלא כהר"ב]. ומשום דהכא עדיף מעציץ. דהכא הניחן בפירוש לכוונה אחרת. ולא על דעת שיתמלאו. לפיכך הכא גם לר"א א"צ שיהיו מים צפין ע"ג. ואת"ל עכ"פ מי עדיף ממשנה ז' דהעלן ג"כ שם לכוונה מיוחדת לנגבן. ואפ"ה צריך עכ"פ מעט מים בבור תחלה. נ"ל דשאני הכא שהיו המים תחלה בהבור. וגם הכלים כבר הם בקרקע הבור. ומים שבבור דרך דפנותיהן נכנס. להכי הו"ל כאילו המים עדיין בקרקע הבור עומדין. ורק דמצד א' גריעי הכא טפי מקנקנים שבגג. שהעלן לנגבן. דהיינו ההיפוך ממש מהמעשה שנתמלאו מים. משא"כ הכא דעכ"פ התכוון שיבלע המים תוך דפנותיהן ויתלחלחו. ולהכי הכא גם לר' יהושע לא סגי ליה בשיכפה אותן. כדי שלא יהא בהן תפיסת יד אדם כלל. וצריך גילוי דעת אלימתא. וכלעיל סי' נ"ז:

10והקשה הר"ש הכא. ורבותינו בעלי התוס' (סוכה י"ט ב') מדאמרינן (זבחים כ"ב א') דשיעור הטיט שכשר למקוה הוא כשהפרה שותה ממנו. והיאך שבק הש"ס מלהביא הנך שיעורי דמתני' ותרצו רבותינו אחר מחילת כבודם בדוחק וע"ש. ול"מ היה נ"ל דכולה הנך שיעורי דמתני' הפרה שותה מהן. אלא דכמו דאין הצמאון באדם שוה בכל פעם. כמו כן בבהמה. שכשתצמא ביותר תשתה גם מה שלא היתה שותה בצמאון בינוני. וכ"ע ס"ל דבצמאון בינוני משערינן רק פליגי איזהו צמאון בינוני שלה. שכשנראה אותה ששתתה טיט זה או זה. י"ל שהוא מחמת צמאון בינוני או גדול. אולם בתוס' שם תרצו שיש חילוק בין הפרות. דיש שותה רק מזה ויש גם מזה. ופליגי באיזה פרה משערינן. ול"מ הי' נ"ל דרק התם בסוגיא דזבחים לענין צירוף אמרינן דכשהפרה שותה ממנו מצטרף לשיעור מ' סאה. אבל הכא לא לענין צירוף פליגי דהרי מלת צירוף לא נזכר במשנתינו כלל. אלא הכא מיירי באין פרה שותה ממנו. וה"ק מקוה שיש בה מ' סאה מים. וגם טיט יש בתוכן. פליגי ר"א ור' יהושע רק באם המים צפין ע"ג הטיט. לר"א אסור לעמוד על הטיט שתחת המים ולטבול. ולר' יהושע מותר משום שהמים מקדימין לתוך מקום תחיבת הרגלים קודם להרגלים. ועל זה שואל התנא באיזה טיט אמרו שאעפ"י שאין הפרה שותה ממנו. עכ"פ המים מקדימין לבוא תוך מקום התחיבה קודם להרגלים וקאמר כל חד כדאית ליה. דאם הטיט עב יותר אין המים מקדימין להרגלים. ואע"ג דלקמן (פ"ח מ"ה) אמרינן דבהדיח את ידו תחלה קודם שאחז את הנטבל אמרינן דהמים קדמו ואינו חוצץ. והרי פשוט דה"ה בהדיח גוף הנטבל תחלה במקום האחיזה. אמרינן דהמים קדמו. וא"כ הרי ה"נ הדיח הרגלים תחלה בהמים קודם שנתחבו בהטיט. וכי גרע טיט מיד האוחז. ודוחק לומר דהתם המים מקיפין גם יד האוחז. משא"כ הכא אין המים מקיפין סביב הטיט. ליתא דאם אין מים מקדימין בין גוף הנטבל ליד האוחז. מה מהני במים שישנם חוץ ליד האוחז. אלא י"ל הכא בהטיט שנדבק בגוף הנטבל שאני. שוב ראיתי שגם לרבותינו שפירשו דהכא בטיט שהפרה שותה ממנו מיירי. צריך לחלק כן בין הכא לאוחז דהתם ודו"ק: