בועז על משנה פרה יב

1והיינו דקאמר בתוספתא ר"י פוסל בשנייה מפני שמימיו נסחטין. ר"ל לטעם קמא היינו שנסחטו מהאזוב מי ההזאה בהוצאה הראשונה. ולטעם ב'. ר"ל שבהזייה ב' מימי האזוב עצמו דהיינו שרף שלו נסחטים. ולהטעם ג'. ר"ל שע"י שנתרכך האזוב כבר בהזאה ב'. מימי חטאת שעליו נסחטין לצואר הצר. ורב"א הסביר לטעם ג' עוד טעם אחר לפסול הזאה שנייה וע"ש:

2כך נ"ל לשיטת הראב"ד [פ"י מפרה ה"ז]. אבל לרמב"ם שם צריך שיכוין ממש לטהרו בהזאתו. וצ"ל דס"ל דאע"ג דקיי"ל דדוקא במצוה שאינו פעולה כלום כגון שומע קול שופר וכדומה, צריך כוונה לצאת. אבל ביש בה מעשה. כגון אכילת פסח ומצה. ואפילו רק דיבור כקורא שמע וכדומה. אין צריך כוונה לצאת [כרמב"ם פ"ב משופר ה"ד]. אפ"ה הכא שאני דרביי' קרא דצריך שיכוון לטהרו [כרש"י סוטה לט"א]:

3וא"ת כיון דעיקר טעם משנתנו. מדצריך שיתכוון להזות על הכלי. א"כ ממ"נ. אם התכוון להכלים שבצדדים פשיטא דגם הכלי שבהצדדים שלאחוריו כשרים. דהרי התכוון גם להם. ואי לא התכוון לאותן שבצדדים. שלפניו אמאי כשרים. י"ל דמיירי שאמר שמתכוון להכלים שלפניו. וקמ"ל דבמלת שלפניו נכלל נמי צדדים שלפניו:

4ודברי הר"ב דמשמע מדבריו שהן טמאין. במחכ"ר אינן בדווקנא דא"כ הו"ל להתנא לומר בקיצור. התכוון להזות על הטמא והזה על הטהור. ותו דהרי מדמפרש תנא למילתא בסיפא. וקאמר על האדם והזה על הבהמה. הרי מבורר כדברינו. דאל"כ למה נקט בהמה ולא רבותא טפי. דהיינו אדם טהור [ועיין רמב"ם פ"י מפרה ה"א]:

5וא"ת עכ"פ גם בהתכוון לבהמה והזה על האדם. למה יפסול המים שבאזוב. ומ"ש ממים מקודשין שחישב עליהן לשתות שלא נפסלו. ואפילו הטה כבר החבית לשתות [כלעיל פ"ט מ"ד]. ונ"ל דארבה סתמא דהכא היינו כר' יהושע דהתם דקיי"ל כוותיה. דהרי הכא נמי אף שחישב על המים שבאזוב מחשבה שאינה ראויה. וגם עשה מעשה לשם כך. דהרי טבל על דעת מחשבה זו. אפ"ה לא נפסלו המים שבאזוב. וכדמסיק דהמים שחזרו ונטפו לתוך הכלי שהמי חטאת בו כשרים. ורק משום דהטבילה צריכה ג"כ להיות ע"ד הזאה כשרה וזו שחישב בשעת טבילה להזות על בהמה. הו"ל כאילו לא טבל כלל להזאה כשרה. ולכן אסור להזות בו:

6והקשה ע"ר אאמ"ו הגזצוק"ל לפי' הרב והרמב"ם דכיון דקתני התכוון להזות לבהמה ל"ל תו למיתני והזה על האדם. הרי כבר נפסל מדהתכוון לבהמה. ותי' דסד"א דמדחזר והזה על האדם. מעשה מוציא מידי מחשבה [כקדושין דנ"ט וספכ"ה דכלים]. קמ"ל דהכא שאני דמדנפסל תו לא יוכשר. עכלה"ט. ופשוט דלראב"ד ורב"א הנ"ל לא הקשה ע"ר זצוק"ל קושייתו. דלדידהו הרי ודאי אדרבה אצטריך לאשמעינן שהתכוון לשם כך והזה לשם כך. לאשמעינן אף שכבר נפסל. מעשה מוציא מידי מחשבה בתחלה. וחוזר לכשרותו. ול"מ היה נ"ל דבהא פליגי. דלרמב"ם דוקא מעשה שעשה בכוונה מוציא מידי מחשבה בתחלה. אף שגם עמה היה מעשה. ולראב"ד גם מעשה בלי כוונה מוציא מידי מחשבה בתחלה ודו"ק:

7ומ"ש בתוספתא מים המנטפים פסולים. צ"ל דהיינו המים שנטפו מהאזוב על הטמא. אפילו ע"י כח ההזאה בהרימו ידו פסולים. א"נ דלתוספתא בנטפו מהאזוב לכלי ריקן נפסלו. דדוקא בחזרו ונתערבו עם המי חטאת שבכלי מכשיר במשנתנו:

8ותמהני מאוד א"כ איך אפשר שיהיו המנטפין כשרים. והרי אותו האדם שהטביל את האזוב להרמב"ם או הזה בו להראב"ד על דבר שאינו מקבל טומאה. הרי נשא המי חטאת שבאזוב שלא לצורך הזאה. ונטמא האדם מיד [כרמב"ם רפט"ו מפרה]. והוא צריך ביאת מים חיים מן התורה. שפוסל המי חטאת שבאזוב כשנשאן [כפי"א מ"ו]. ותו גם בל"ז כיון שנטמא האדם. והוא נוגע בהאזוב. ואע"ג דהאזוב עצמו מדיחדו למי חטאת אינו מקבל טומאה [כלעיל פי"א מ"ח]. עכ"פ כיון שבאותו שעה שנגע האדם בהאזוב. האזוב נגע גם במי חטאת הבלועין בהן. הרי אין מונין ראשון ושני בחטאת והו"ל כאילו נגע האדם בהמי חטאת הבלועין בעצמן. ונטמאו המי חטאת גם במגע [כלקמן מ"ו]. ואת"ל כיון דכל טומאת האדם מכח מי חטאת הטהורים קאתי להכי אינו חוזר ומטמאן [כלעיל פי"א סי' כ"ב. ועי' תוס' ישנים יומא די"ד ד"ה דאי שכתבו להיפך]. עכ"פ ק' רישא בשטבל על דעת כך והזה על דעת כך. לרמב"ם ודעימי' שהכל הולך אחר כוונתו בשעה שהטביל ק' רישא וסיפא. רישא ק' דקאמר דבטבל האזוב להזות על אדם טהור הראוי לקבל טומאה. והזה באמת על הבהמה. רשאי להזות עם המים שמובלעין עדיין בהאזוב. ואמאי. נהי שלא נטמאו המי חטאת שבאזוב. עכ"פ האדם נטמא מדהזה הזאה פסולה ונשא מי חטאת שלא לצורך הזאה. וקרא צווח והזה הטהור על הטמא. וזה טמא הוא. וכ"ש דק' סיפא נמי. בשהתכוון בשעה שטבל האזוב להזות על הבהמה. האיך אמרינן שישנה ויחזור לטבול האזוב כדי להזות על הטהור. הרי כבר נטמא המזה מדנשא ודאי מי חטאת שלא לצורך הזאה. ואיך ישנה ויטבול האזוב תוך הכלי שהמי חטאת בתוכן. הרי יטמא המי חטאת שבכלי כשיסיטן. ואיך יזה מהן על הטמא. והרי הוא עצמו טמא. והתורה הצריכה שיהיה המזה טהור. ודוחק מאוד לומר דהא דקאמר במשנה ישנה. ר"ל אדם אחר יחזור ויטבול האזוב להזות על הטמא. ואיך כל רבותינו המפרשים יעלימו עין מאפרוחיהם הרכים שבקן הטהור מלפרש לנו כן. וגם להראב"ד ורב"א קשה רישא וסיפא. דברישא קאמר לא ישנה. ופי' הראב"ד דאסור להזות מהטפה שנשארה בהאזוב. והיינו משום שהזה באמת על דבר שאינו מקבל טומאה. וק' ול"ל הך טעמא. והרי בל"ז אסור להזות בהזאה שבידו מדהוא אדם טמא. וכ"ש דקשה סיפא בהתכוון בשעת טבילה להזות על בהמה. דאמרינן דרשאי לשנות להזות מי החטאת שנשארו עדיין בהאזוב. על אדם טמא. וק' והאיך יהיה רשאי הרי טמא הוא מדנשא מי חטאת שלא לצורך הזאה. ודוחק ג"כ לומר דדוקא כשנשא המי חטאת בעינא שראויין להטביל בהן האזוב ולהזות מהן, נטמא. אבל הנך מי חטאת שבלועין באזוב אין ראויין להזאה עד שיוחזרו לתוך המי חטאת שבכלי. להכי קודם שחזרו להמי חטאת שבכלי אינן ראויין להזאה. ואינן מטמאין להנוגע והנושא אותן. ליתא, דהרי אם גם נפסלו וגבלו בטיט מטמאין עכ"פ מדרבנן [כלעיל פ"ט מ"ה]. וכ"ש הנך דעדיין ראויין להזאה. ודאי לא גרעי מדבילה מלוחלחת מי חטאת. דהנוגעה טמא מדאורייתא וחייב מיתה כשאכלה והיא תרומה [כלעיל פי"א מ"ג]. וגם אי"ל דאע"ג שהיה מתחלה כוונתו להזות על הבהמה. אפ"ה כשהזה בסוף על הטמא. אמרינן ברירה. דהוברר הדבר מעיקרא שנשאן לצורך הזאה. גבי הא ליתא דהרי טומאת נושא מי חטאת שלא לצורך הזאה. דאורייתא היא. ובדאורייתא אמרינן אין ברירה [כביצה לח"א]. ותו גם להך מ"ד דאית לי' ברירה גם בדאורייתא לא אתיא שפיר דכל ברירה היינו רק כשבתחלה היה מחשבתו סתם. אמרינן שאח"כ כשפירש. הוברר הדבר למפרע כאלו פירש מתחלה מה שפי' בסוף. וה"ה הכא. אילו מתחלה היה טובל האזוב סתם שלא לשום כוונה. ואח"כ היה מזה ממנו על הטמא שייך שפיר לומר ברירה. דהיינו שנחשב כאלו מתחלה היתה כוונתו להזות על הטמא זה. אבל זה מתחלה טבל כדי להזות על הבהמה. ומיד נטמא מדנושא מי חטאת שלא לצורך הזאה. והאיך כשיזה ממנו אח"כ על הטמא יחזור לטהרתו. אתמהה. וכי טומאה שבו להיכן הלכה [כפסחים לג"ב]. ולכאורה היה מקום לומר דאתיא ככלל הג' שכתב הרמב"ם בפי' משניות [פרה פ"י מ"ו] דהטהור לחטאת אינו נטמא ממי חטאת. והרי הכא ע"כ רק בטהור לחטאת מיירי. אבל הרי כבר הוכחנו לעיל [פי"א בועז סי' י"ג] דהרמב"ם בחיבורו [רפט"ו מפרה] ס"ל דגם הטהור לחטאת שנגע או נשא המי חטאת שלא לצורך הזייה נטמא. אחר כל זה ויגל ד' את עיני וארא כי בתוס' ישנים [יומא די"ד] הביאו קושיא זו דאמאי בהתכוון להזות על דבר המקבל טומאה לא נפסלו המים עכ"פ הרי נטמא המזה. ותירצו דמדהאדם שהתכוון להזות עליו מקבל טומאה. אין דין המזה כנושא המי חטאת. ולא הבנתי מה יענו רבעתו"ס בסיפא בהתכוון להזות על הבהמה והזה על האדם. הרי כוונה להזאה כזו ודאי שלא לצורך מחשבה וטימאה להמזה. ואיך רשאי שוב להזות. ועמ"ש תוס' שם בגי' רבינו חננאל. ולא נשאר לנו דרך ישוב רק או שנאמר דרק אחר יטבול כשר להזות. או שנאמר דמיירי הכא שמיד בטבילה ראשונה התכוון להזות על הבהמה ואח"כ על האדם. וכיון דהזאת הבהמה כליתא דמיא הו"ל כאילו הטביל רק להזות על הטמא לחוד. והו"ל כנשא מי חטאת לצורך הזאה. אולם גם בב' תירוצים האלה לא מצאה היונה העיפה מנוח לשאר קושיות שהקשינו לעיל. והקב"ה ברוב רחמיו יאיר עינינו במאור תורתו:

9ורתוי"ט הביא דברי הר"ש. שפי' מחלון של רבים ר"ל שנטמא ע"י ספק טומאה שאירע לו מחלון של רבים. דהו"ל כסט"ו בר"ה. ותמה על הר"ש. דא"כ מחלון של יחיד בסיפא. היינו בסט"ו שאירע לו ברה"י. וקאמר דחייב קרבן. ואמאי. והרי ספק. ואיך יביא חולין לעזרה והרי אין מביאין קרבן על הספק מקדש וקדשיו מה"ט. ותו ברישא ל"ל הזאה הרי סט"ו בר"ה טהור. ולהכי יאחז צדיק בדרכו לפרש משנתנו כמהר"ם דמיירי שנפסלו המים מדהניחן מכוסה ומצאן מגולה [ור"ל שמצוי שם חולדה] או איפכא. ופטור מדהו"ל למפרע בסט"ו בר"ה, עכל"ר. ולפ"ז צ"ל דאע"ג דלעיל [רפי"א] פסלינן להמים בכה"ג. היינו רק לכתחלה. אבל בשכבר נכנס למקדש פטור מדלא נפסלו רק מחמת ספק. ול"מ יש לכוון גם דברי הר"ש שכוונתו כמהר"ם שהמים היו טמאים מספק טומאה בר"ה. וכן נוטין דברי הר"ש קצת. אמנם תמהני מאד דכיון דוודאי טמא וספק אם נטהר בהזאה כדינו. מי עדיפא הזאה מטבילה בכה"ג דאמרינן דאין ספק טבילה מוציא מידי ודאי טומאה [כרפ"ב דמקואות]. ותו תמוה מאד שהקו' שהקשה רתוי"ט אהר"ש ק' נמי לפי' מהר"ם דלמה יתחייב קרבן בסיפא בסט"ו ברה"י. ותו האיך קאמר ברישא דלהכי פטור מדהו"ל סט"ו בר"ה. הרי הא דמטהרינן ספק טומאה בר"ה. רק כשאין רוב טמאים אצלו [כטהרות פ"ה מ"ז]. והרי בספק נגיעה שבמי חטאת בר"ה. רוב טמאים אצלו [כלעיל ר"פ י"א]. וא"כ כיון דמדאורייתא אזלינן בתר רובא אפילו לענין מיתה ומלקות. אין ספק כלל כאן דפטור בנכנס למקדש. ואת"ל משום דהא דרוב טמאין אצל חטאת. היינו רק מד"ס. דמדאורייתא רק טמא גמור מטמא לחטאת. א"כ הו"ל ספק דרבנן ולקולא. ולהכי פטור. עכ"פ נהי דלא תקשי קו' רתוי"ט. דאי בספק טומאה איירי. האיך יחויב בקרבן בהוזה מחלון של יחיד. הרי אין מביאין קרבן על ספק טומאה [ככריתות פ"א מ"ב]. די"ל ספק טומאה שאני. דכוודאי דיינינן לה כשהספק הוא ברה"י [כנדה דג"א]. ומה"ט לא תיקשי אי משום ספק טומאה. למה לן לומר דלהכי מחלון של רבים פטור משום סט"ו בר"ה טהור. הרי בל"ז אין מביאין קרבן אספק וכדאמרן. די"ל דאי לאו סט"ו בר"ה טהור. הו"ל כספק טומאה ברה"י דכוודאי דיינינן לה. עכ"פ ק' אי משום סט"ו בר"ה טהור. א"כ הו"ל להתנא לאשמעינן רבותא טפי. דאפילו לכתחלה מותר לכנוס למקדש. ותו אי בספק טומאה איירינן מה אצטריך לאשמעינן דכהן גדול פטור גם אספק טומאה ברשות היחיד. מה אריא ספק טומאה. הרי אפילו ודאי נטמא ושגג ונכנס למקדש טמא פטור מדמעטי' קרא [כהוריות דט"ב]. אע"כ כדברינו בפירושנו בפנים דאפילו ודאי נפסלו או נטמאו המים. פטור כשכבר נכנס. ומשום דאנוס היה. דאין לו לדקדק אחר רבי'. ולפיכך לכתחלה באמת אסור לכנוס. עד שיחזור ויזה ממים כשרים. ונם לא תקשי בכה"ג דפטור. מה אריא דהוזה ממים הפסולים. הרי אפילו לא הוזה כלל. אם נכנס למקדש טמא בשוגג פטור. די"ל דסד"א דהא דמעטי קרא מקרבן. היינו בשוגג גמור. אבל בהוזה ממים פסולים שברה"י. דמדהו"ל לחקור. הרי פשע. סד"א שבשוגג שבא מכח פשיעה לא פטרי' רחמנא. קמ"ל:

10וחכ"א כתב דלעולם מיירי שהקרדום נגע אפילו במת. אבל גרסינן במשנתנו שאחזו בכנפיו ור"ל שאחזו בב' כנפיו של ב' בגדיו העליון והתחתון. ואז הקרדום שנגע בהמת. הרי הוא אבי אבות והכנף שהוא סמוך להקרדום הוא אב. והכנף העליון הוא ראשון. והרי כל ראשון אינו מטמא להאדם שנוגע בו. וקצת היה נראה לכאורה ראי' לדברי רבינו. מדנקט קרדום שהוא כלי מתכת. והיינו למ"ד דרק בכלי מתכת אמרינן חרב כחלל. ואי בשנגע הקרדום בהאדם שנטמא במת. עדיין ק' למה לי' למנקט קרדום. הול"ל כלי שטף שנטמא במת דג"כ נעשה אב. אע"כ דבעי למנקט דאף בקרדום שנטמא במת עצמו. שנעשה אבי אבות. אפ"ה יש תקנה ליטלו בב' כנפיו. אמנם קשה דברי רבינו דידי' אדידי'. דהרי הוא בעצמו כתב ריש אהלות כהרמב"ם. דבכל כלי שנטמא במת אמרינן חרב כחלל. אע"כ צ"ל דלהכי נקט קרדום שיש לו יד ארוך לאחזו מרחוק. באופן שיהיה יכול ליזהר שלא יפול ההזאה גם על גופו. או על כנפו. ויתטמא מהמי חטאת. וטפי ק"ל על דברי רבינו דאטו בשופטני עסקינן שבעבור שירצה לטהר הקרדום יטמא הבגד שעל גופו. אתמהה. ועוד שע"כ צריך לאוקמה שמהפך הכנפים ויאחז סמוך לקרדום בכנף הבגד העליון. דאם יאחזנו בכנף הבגד התחתון הרי יתטמא גופו מבגד התחתון. ואולם אם גם יאחזנו בבגד העליון מי יוכל ליזהר שלא יגע בהבגד ההוא כשיפשיטנו ויתטמא גופו עי"ז. ומה רבותא קמ"ל תנא באופן זה. דמה רבותא יש בין שהכלי שמזה עליו הוא אב או אבי אבות. אולם למ"ד דחרב כחלל מטמא גם במשא [עמ"ש בס"ד אהלות פ"א סי' ד']. ע"כ הכא לא מיירי בנגע הקורדם במת עצמו. דא"כ הרי נטמא האדם מדנשא הקרדום אע"ג שיש הפסק [כנדה מב"ב]:

11וא"ת אם הזייתו פסולה. א"כ אי אפשר שיהיו המים כשרים. הרי נטמא המזה מדנשא המי חטאת שבאזוב שלא לצורך הזאה. והרי הסיט המים שבכלי וטימאן [כפי"א מ"ו]. י"ל כל זמן שהאזוב עדיין מחובר להמים שבכלי. אע"ג שנטמא האדם שאחזו מדנשא המי חטאת שעליו. אפ"ה לא נטמאו המים שבכלי מהסיטו. משום שכל שטומאת האדם באה ע"י המי חטאת. אינו חוזר ומטמא אותן באותה נגיעה או משא [כפי"א כ"ב]. ואח"כ בהרגע שנפרד האזוב מהמי חטאת שבכלי. הרי שוב לא הסיט המים שבכלי:

12ולכאורה מדברי רכ"מ שהביא רתוי"ט כאן משמע אף שלא נטמא האזוב ממש. וכגון שלא נטמא ממי חטאת גופייהו. רק שהוא טמא רק למי חטאת. אפ"ה מטמא את האזוב או את המאכל הטהור לחטאת. ובמחכ"ד א"א לומר כן [ועמ"ש לעיל פ"י בבועז סי' י"א]. ועוד יגיד עליו רעו במשנה ז' וח'. דאע"ג דמשנה ז'. כיון דנגע בהמשקין בידיו. אפשר נמי לומר שהמשקין היו רק טמאים לחטאת עכ"פ מ"ח בלגין שנטמא מאחוריו במשקין. ודאי במשקין שטמאים גם לתרומה וקודש מיירי. ולא בשטמאים רק לחטאת:

13והקשה הר"ש מדאמרינן [זבחים עח"ב] דלי מלא מי חטאת שהטבילו. לא מהני לי' טבילה. עד שירבו מי טבילה שבתוכו. על המי חטאת שבתוכו ומוקי לה רבא בדלי שתוכו טהור וגבו טמא. דמדינא הוה סגי בשיטביל רק גבו וכל שפתו סביב. דהרי תוכו טהור ואין צריך טבילה. ואפ"ה גזרו רבנן בשיש בתוכו מי חטאת. שיטבילנו יפה. משום דחיישינן דילמא חיים על המי חטאת שלא יתערב בהן מי המקוה ולא יטביל שפת הכלי כראוי. להכי כיון דרובן ממי טבילה שנתערבו מהן. תו ליכא למיחש למידי. וקשה דלפי משנתנו וכי אפשר כן. הרי בנטמא גב הדלי נטמא תוכו לחטאת. ותי' רבינו דמי חטאת דקאמר התם היינו מים שאינן מקודשין. ואני בעניי שותא דמרנא לא ידענא. דמלבד דבכל מקום משמעות מלת מי חטאת. במים מקודשין מיירי. הרי גם בל"ז קשה הרי לא נטמא תוך הדלי רק לחטאת. ודילמא מיירי התם שרוצה לטבול הדלי לתרומה. ותו גם קו' רבינו בעצמה תורה חתומה נתנה. דלא ידענא מה ק"ל לרבינו. אי דק"ל כיון שנטמא גם תוכו של דלי לחטאת. א"כ הרי נטמאו המי חטאת ואיך יחוס תו עליהן. מה קושיא. דילמא באמת נטמאו. ואפ"ה קאמר התם דילמא חייס עלייהו. דאטו כ"ע דינא גמירי [כגיטין נה"א]. איהו סבר דחטאת ותרומה שוין. דבשניהן בנטמא גבו לא נטמא תוכו. ולהכי יחשוב שהמי חטאת שבתוכו עדיין טהורים. ולהכי יחוס שלא יתערב בהן מי המקוה. תדע דהרי בל"ז ק' למה הצריכו חכמים שירבו המים שבתוך הדלי על המי חטאת. הרי סגי כשיתקנו כשיבואו לתוכו רק מעט ממי המקוה. שאז כבר נפסלו המי חטאת [כלעיל רפ"ט]. ותו לא יחוס עליהן. ואפילו נוקי לה כרבינו הר"ש דמיירי במים שנשאבו לקדשן [ואין האדם הטובל הדלי הוא אותו אדם ששאב המים לקדשן. דאם הוא הוא השואב. הרי גם בלי תערובות מי המקוה. נפסלו המים ששאב. מחמת מלאכת הטבילה שעשה השואב בין שאיבה לקידוש [כפ"ז מ"ד]. עכ"פ ק'. ל"ל שיבואו לתוכן רוב מי המקוה. הרי גם בנתערב בתוכן רק טפה אחת מהן פסולים [כלעיל פ"ו מ"ג ותוספתא דמכלתין פ"ח]. ומדנפסלו המים תו לא יחוס מלהטביל הכלי כראוי. אע"כ כדברינו דחיישינן שיטעה בדין. ויחשוב שמעט מים אינו פוסל בשיתערב במי חטאת. כמו שיטעה ויחשוב שא"צ לטבול השפה של הכלי. א"כ ה"נ חיישינן שיטעה בהדין ויחשוב שהמי חטאת שבדלי זה נשארו בטהרתן. אף שגבו של דלי טמא. להכי תקנו שירבו המי מקוה תוך הדלי יותר ממי החטאת. כדי שידע שאין לו לחוס על מי חטאת אלו. מדכבר נפסלו מכלי שגבו טמא. ועי"ז תו לא יחוס מלהטביל שפת הדלי יפה יפה. אמנם אפשר דקושית רבינו היא דעכ"פ מדנטמאו המי חטאת מהדלי שגבו טמא. א"כ מדנטמא גבו תו לא חזי הדלי למי חטאת. נמצא שהמי חטאת שבתוכו אינן בתוכו לצורך הזייה. וטימאו כל הדלי גם מתוכו. ומה קמ"ל התם שצריך שירבו בתוכו מי מקוה דשמא יחוס על המי חטאת וכדאמרן. הרי אפילו לא יחוס הרי מדנטמא הדלי כולו. טבילה מעליא בעי מגבו ומתוכו אפילו לחולין. מדנטמא מהמי חטאת. וגם רבוי מי מקוה בתוכו לא מהני עד שיתכסה שפת הכלי. אלא צריך שיטבילנו כולו תחת המים. ול"מ היה נ"ל דגם קושיא זו אפשר לתרץ. דאע"ג דגם בדנטמאו המי חטאת טומאה דרבנן. אפ"ה חוזרין ומטמאין באותה נגיעה שנטמאו הן עצמן. להדבר שנוגע בהן שטימאן [כלעיל פ"י סי' ל"ח]. אפ"ה שאני הכא. דהרי הא שהדלי נטמא אחוריו במשקין הוא טומאה דרבנן. וגם הא דנימא דלגבי חטאת נטמא גבה נטמא תוכו. הוא ג"כ מדרבנן. וגם הא דנימא דמי חטאת שנפסלו יטמאו אדם וכלים הוא תו רק מדרבנן ומדאורייתא מי חטאת שנפסלו או שנטמאו פרח טומאה מינייהו [כרכ"מ פט"ו מפרה ה"ד]. והשתא כיון דהוה בהא ג' דרבנן. די לן שנגזר שמי חטאת שנטמאו בכה"ג מכלי שגבו טמא. יטמאו להבא לאדם וכלי גם לתרומה [כלעיל פ"ט מ"ח]. אבל לא שיטמאו להכלי עצמה באותה נגיעה שנטמאו הם מהכלי. ולהכי לא נטמא הדלי לתרומה באותה נגיעה. משום דאומר פנימית הדלי להמי חטאת. מטמאיך [דהיינו גבו של דלי שעל ידו באה הטומאה להמי חטאת] לא טמאני לתרומה. ואתה תטמאני לתרומה. ולהכי תוכו א"צ טבילה לתרומה:

14ולכאורה יש לתמוה טובא דהרי אדם הטהור לחטאת שנגע בכלי שאינו טהור לחטאת. דוקא בנגע בו בידו נטמא ולא בנגע בו בשאר גופו [כלעיל פ"י מ"ב סי' ז']. ומינה דכלי הטהור לחטאת שנגע בכלי שאינו טהור לחטאת. הואיל ואין להכלי הטהור לחטאת לא יד ולא רגל. כל שאין בהכלי הטהור לחטאת. מי חטאת גופייהו. נשאר הכלי הטהור לחטאת בטהרתו [ועיין מ"ש בס"ד פ"י סי' י"א]. וא"כ היכי משכחת לן הכא שיטמא חבירו וחבירו לחבירו שכולן טהורים לחטאת. וכ"כ קשה לעיל סי' מ"א דכלי הטהור לחטאת שנטמא אחוריו במשקין נטמא תוכו לחטאת. וכי אפשר זה. הרי בפירוש אמרינן לעיל [פ"י מ"ב סי' י"א] דאדם הטהור לחטאת שנגע אפילו במשקין טמאין. אבל רק בגופו ולא בידיו. נשאר בטהרתו. ומינה דכלי הטהור לחטאת שאין לה לא יד ולא רגל. בנגעו בו משקין טמאין. נשאר בטהרתו. אבל באמת ננפח בידן דב' הקושיות לא קשה מידי. דאי משום קושיא הראשונה מפ"י מ"ב [סי' ז']. י"ל התם דוקא בכלי הטהור לחטאת שנגע בכלי שאינו טהור לחטאת. הרי באמת טהור גמור היה הכלי המגיע. להכי הכלי הנוגע נשאר בטהרתו לחטאת. משא"כ הכא שנגע האזוב או הכלי. הטהורים לחטאת באזוב או בכלי שבאמת טמאים לכל דבר. הרי קי"ל התם [פ"י מ"א] כחכמים דכלי טמא מטמא לאדם הטהור לחטאת. אפילו רק בהסיטו. וכ"ש בנגע בו רק בגופו. וכ"ש דקושיא שנייה לא ק' כלל. דאע"ג דמשקין טמאין אין מטמאין אדם הטהור לחטאת. בנגע בהן רק בגופו. היינו רק משום דבאדם לא גזרו בו חכמים משום גזירת משקין זב וזבה. משום דאדם הטהור מרחיק את עצמו מכל אב הטומאה שלא יטמאו. אבל בכלי שפיר שייך בו הך גזירה. דהרי אפילו לחולין נטמא עכ"פ אחוריו ממשקין הטמאין מה"ט. לפיכך משום מעלה דחטאת. גזרו דבנטמא גבו נטמא תוכו. ולפי האמור, טובא קמ"ל הך בבא. דאע"ג דכל כלי הטהור לחטאת שנגע בכלי הטמא לחטאת נשאר הכלי הטהור לחטאת בטהרתו. אפ"ה הכא שנגע בכלי שטמא לכל מילי. אף שרק גבו טמא לכל מילי. אבל תוכו הוא רק לחטאת טמא. אפ"ה מטמא חביריו הטהורים לחטאת אפילו עד ק'. דאע"ג דמחמישי ואילך טהור לכל מילי. עכ"פ עיקר טומאתו מטמא לכל מילי:

15אמנם קשה לי כיון דכל עיקר סיוע שלה הוא משום כוונתה. ומה מועיל כוונתה. הרי כוונת איש בעינן. לכן נראה לי דמה דקאמר תנא ותינוק שאין בו דעת. הוא נמשך לדלעיל בכלל הפסולין להזייה. וה"ק חוץ מטומטום וכו' וקטן שאין בו דעת. והא דקאמר תו האשה מסייעתו ומזה. הוא פסקא חדשה. וה"ק האשה רשאה לתמוך תחת יד מי שכשר להזות. בין שהוא גדול. או קטן שיש בו דעת. ומשום דמסייע אין בו ממש, וכדאמרן. וכן נראה דעת הרמב"ם [פ"י מפרה ה"ו]. ורתוי"ט הביא בשם מהר"ם הגי' וקטן שיש בו דעת. וכן הוא גירסת הש"ס [יומא מג"א]. אולם לפי דברינו הנ"ל כפי שהראנו אבינו שבשמים א"צ לשבש גירסת המשנה הקדושה שלפנינו:

16כך הי' נלע"ד לפרש המשנה. לולא שרבותינו ע"ר הר"מ והר"ש פירשו דאמסעדתו דלעיל קאי וה"ק כיצד מסעדתו. אוחזת לו את המים וכו'. וכמדומה מצאו רבותינו את עצמם מוכרחים לפרש כן. כי היכי דלא תיקשי רישא וסיפא אהדדי. דקתני בסיפא דבאחזתו בידו פסול. ובידנו יד כהה כבר ישבנו זה בס"ד [בסי' ס"ו]. ועכ"פ לדברי רבותינו מזה ומזה קק"ל. וגם כפי הנראה דלרבותינו מלת מסעדתו אינו לשון תמיכה. רק לשון עזרה. כמו פרה ומסעדי' [פרה פ"ג מ"ו]. דגם התם ר"ל כל העוזרים במלאכתה. ודעתי קלה טפי מחרגא דיומא. נגד דעת רבותינו הקדושים הענקים גבוהי קומה. ומה אני ומה חיי בקע בר יומא. ורק כחגב מנתר בכרם ד' דומה: