בועז על משנה פרה ו

1כך פירשתי ע"ד הרמב"ם בפירושו כאן דכשר ופסול דמתני' אמים קאי. אמנם הר"ש והרא"ש והר"ב פירשו דהא דקאמר מתני' זקפה בארץ פסול. ר"ל האפר שבשפופרת נפסל. מדכתיב והיתה לבני ישראל למשמרת. ואין זו למשמרת. והד"ב מוסיף בה דברים דמדמונחת בארץ אינה למשמרת. ונ"ל דלפי שיטתו הוכרח לומר כן. דאל"כ משום מה יפסול האפר. אי משום מלאכת זקיפת השפופרת. הכי אין מלאכה פוסלת באפר משכנסה [כלעיל ספ"ד]. מכ"ש הכא שהמלאכה לא בגוף האפר הי'. שזקף השפופרת שלא יתפזר מה שבתוכה. אמנם לכאורה היה מוכח כרבותינו הנ"ל דפסול דקאמר תנא אאפר קאי. דאי רק אמים ולא אאפר. הגם דלא ק' כקו' הרא"ש דא"כ הו"ל למכלל הך בבא עם בבא דלעיל בהדי כיסה או הגוף. די"ל דלהכי לא כללינהו. משום דבזקיפה יש חילוק ביו זקפה בארץ או בידו. וכמש"ל. אבל עכ"פ ק' להרמב"ם דאי אמים לחוד קאי. הול"ל כלישנא דלעיל הקידוש כשר והמים פסולין. ולכה"פ הול"ל בלשון רבי'. וכלעיל. אבל מדשני תנא בלישני' ונקט הכא לשון יחיד פסול. ודאי משמע טפי דהכא אקידוש קאי. אלא תמהני מאד אהך טעמא דרבותינו. דמשום שהניח השפופרת עם האפר בארץ יפסול האפר. והיכן מצינו שלא יהא האפר שמור רק כשהוא ביד אדם. ושצריך שיהיה האפר תמיד בידי אדם. והרי אדרבה אמרינן [לעיל ספ"ג] ששליש א' מהאפר נתנו בהקלל שעמד בפתח העזרה. ושליש האחר נותנו בהר המשחה. ומשמע דלא הצריכו להעמיד שם שומר. ואפ"ה לא נפסל ע"י שהניחו בארץ. מכ"ש הכא שהאדם עומד אצל השפופרת. מהכ"ת יפסל מדהניח בארץ. ואת"ל התם ע"כ שהיה מכוסה ממי גשמים. אבל הכא בשפופרת מגולה מיירי. מלבד שזה דוחק מאד לחלק בכה"ג. דאי דבעומדת בארץ מקרי אינו שמור. א"כ מה לי מגולה או מכוסה. אבל ק' נמי. א"כ למה נקט זקפה בידו. לפלוג ולתני בדידה. דהיינו בזקפה בארץ גופה. בין מגולה למכוסה. ואת"ל דבמגולה גופה בעי לאפלוגי. בין זקפה בארץ או בידו. עכ"פ ק'. דהרי הך קרא שמביא הר"ש והיתה למשמרת. מלמד שיהא האפר שמור. הרי בספרי שצריך הך קרא רק שיהיו המים שמורים. וכמש"ל. ועוד ילפינן מהך קרא דצריך שיצניע מהאפר של פרה בחיל ובהר המשחה. וכמ"ש הר"מ וגם הר"ש בעצמו [לעיל ספ"ג]. ואף אי נימא דכולהו ילפינן מינה. וגם שכל האפר של פרה צריך שיהיה מונח במקום השמור מטומאה. עכ"פ הרי אין לך שמור מטומאה יותר מזה. שהשפופרת מונחת בארץ לפניו ולא העלים עיניו ממנו והאיך לא יהי' מקרי שמור. ותו הרי במים לכ"ע מודו דצריכין שמירה ושלא יסיח דעתו מהן משעת שאיבה עד שיתן בהן את האפר. ואפ"ה תנינן בהו [לקמן רפ"ז] דיחיד שמילא ה' חביות לקדשן. דכשרין אף שימלא כולן בבת אחת אם לא יניח ביני ביני איזה מהן בארץ ומסתמא משמע אפילו מגולין. אלמא דכל כה"ג מחשב שימור יפה במים. וכ"ש בהאפר. והן אמת דבתוספתא אמרי' בדינא דמשנתנו. זקפה בארץ אם יש שומרים כשר. ואם לאו פסולין. ונדחקו רבותינו לפרש דהיינו באין שומרים להשפופרת. וכתבו עוד דאע"ג דבמשנתנו סתמא קתני. אפ"ה על כרחך דמיירי באין שומרים להשפופרת. ול"מ נ"ל דלהרמב"ם דפסול דמתני' אמים ולא אאפר קאי. שפיר מסתבר טפי לומר דאם יש שומרים דקאמר בתוספתא. היינו שיש שומר להמים בשעה שזקף השפופרת. אז מותר לקדש המים. ולא מפסלי משום מלאכה של זקיפת השפופרת. וכדפסק הרמב"ם באמת [פ"ח דפרה ה"ב] דכל שמסר המים לשומר מותר המקדש לעשות מלאכה בין שאיבה לקידוש. וכן מוכח נמי מלקמן [פ"ז מ"י]. ומה"ט נקט במתני' סתמא. מדסמך תנא א"ע אהך דתני לקמן [שם]. משא"כ לרבותינו הנ"ל. האיך מסתם סתם תנא בדבר שלא נזכר בכולה מכלתין שצריך האפר שמירה. ואי משום קושייתנו הנ"ל להרמב"ם דנקט תנא לשון יחיד פסול. נ"ל דר"ל אותו אדם שזקף השפופרת פסול לקדש. ונקט לשון יחיד, לאשמעינן דמיירי כמורגל שהי' עצמו שומר המים. הא אם היה אחר שומר המים. אף שזה המקדשן זקף השפופרת בארץ בין נטילת האפר לקידוש מותר הזוקף לקדשן. ואילה"ק להרמב"ם עכ"פ אי הך פסול אמים קאי. הו"ל למכלל הך מלתא לעיל בהדי כסוי והגוף הדלת. מדבת בוקתי' נינהו. י"ל משום דבהא בעי לאפלוגי דבזקפה תוך ידו. אע"ג שהי' הוא שומר המים. אפ"ה כשר הוא עצמו לקדש. ואדרבה מוכח טפי כפי' הרמב"ם. דבהך בבא רק המים נפסלו. אבל האפר כבר מוכח לעיל גבי כיסוי והגיף דאין האפר נפסל ממלאכה. דאי כר"ש דפסול דמתני' אאפר קאי. עכ"פ גם המים פסולין והיכי שבק תנא מלפרש דין המים. והכי הול"ל האפר והמים פסולין. ותו בהגוף הדלת היכי מוקי לה. אי בשהיה השפופרת מונח בארץ. כבר נפסל לדעת רבותינו גם האפר. ואי בשהיתה בידו הרי ג"כ נפסל. והיכי קאמר דהקידוש כשר. ולא מפרש דעכ"פ דהאפר שבשפופרת פסול כמו דמפרש הכא:

2וא"ת אפילו לא נסחט הספוג. עכ"פ הרי המים שבתוך הספוג נגעו בהמים שבשוקת סביב לו. ונתערבו ונפסלו כולן. דהרי הספוג פתוח בכל צדדיו אל המים שבשוקת. י"ל דדוקא בנתערבו ממש מים פסולין בכשרין נפסלו כולן. אבל נגיעת מים פסולין לכשרים. לא מחשב כנתערבו [וכמ"ש מקואות פ"ו סי' ס']. וה"נ המים הפסולין שבהספוג עומדים נבדלין בתוכו. ואינן רק נוגעין בהמים המקיתון הספוג. ולא גרע מספוג שבלע ג' לוגין מים שאובין שנפל למקוה חסרה שלא נפסלה המקוה עי"ז [כמקואות פ"ו מ"ד]. אף דלכאורה יש לחלק דהתם בעינן שיתערבו נ"ל. והרי אין במים שע"פ הספוג נ"ל. דרק הן הן שנתערבו בהמים שבמקוה. משא"כ הכא גם מעט המים שבמקום הנגיעה שבין המים שבכלי להמים שבספוג יש בהן בכדי לפסול המים שבכלי. בורכא. דהכא כל המים שעל פני הספוג. שהוא הוא מקום הנגיעה מים במים. ודאי כשרים הם. דהרי הם תוך הכלי. והמים הבלועין בהספוג אינן בעין ומעורבין. רק נוגעין בהכשרים. והרי כל נגיעה אינה תערובות. ודו"ק:

3מיהו נ"ל דדוקא בנסחט הספוג אחר שקידש. והו"ל כמוסיף מים על מים שקידש. והרי צריך שיקדים המים בהכלי קודם קידוש. ולא שיקדים האפר להמים. אבל במילאם מים בהכלי שהספוג כבר בתוכה חזר וסחט הספוג לתוך המים שבכלי קודם שיקדשן. לא נפסלו. דאע"ג דהספוג אינו כלי. אפ"ה לא נפסלו המים שנבלעו בתוכו. ולא גרע ספוג מאלו ירדו המים לתוך החבית ע"ג עלי קנים ואגוז. דאפילו כולן כך כשרין [וכמ"ד] מכ"ש הכא שירדו המים תחלה לתוך כלי. ומשם נבלעו בספוג. וחזר וסחטן להכלי קודם שיקדש פשיטא דכשרים. כ"כ לקמן רפ"ז במילא ה' חביות ע"מ לחזור ולערן לתוך כלי א' דכשר. ואע"ג דביני ביני היו המים בקלוח שבין זה לזה בשפיכה. והרי הקלוח אינו כלי. אפ"ה כשר. וסחיטת המים מהספוג לא מחשב מלאכה בין שאיבה לקידוש. כמו דלא מחשב התם השפיכה מכלי אל כלי כמלאכה לפסול המים. מדהוא צורך זה הקידוש. וא"ת עכ"פ במים בטפי אמאי הוכשר בקידוש. הרי מדכתיב ונתן עליו מים דרשינן [בסוטה טז"ב] שאחר שנתן האפר על המים צריך שיערב האפר במים. והרי המים שבטפי א"א שיתערבו עם האפר שחוץ לטפי. י"ל דכיון שהמים שבטפי מחשבו כמחוברין להמים שחוץ לטפי. לפיכך כשעירב החיצונים מחשבו גם המים שבטפי כמעורבין:

4מיהו נ"ל דמדנקט כל הנהו ולא נקט כלים. דבהקלוח ע"ג מים לחבית פסולים. לכאורה היה נראה. דאם רק היו הכלים ההם טהורים לחטאת אז המים שבחבית שמילא אותה ע"ג הכלים כשרים לקידוש. דהרי כל עיקר טעם פסולן זה הוא מדילפינן מדכתיב מקוה מים יהיה טהור, שיהי' הויית המים שבמקוה ושלקידוש ע"י דבר טהור [כזבחים כה"ב]. והרי במקוה בהעביר הקלוח להמקוה ע"ג כלים כשרה המקוה [כמקואות פ"ה מ"ב]. וכ"ש במי חטאת. לא גרע קלוח שירד על גביהן בחוץ מאילו שאב באותן הכלים ושפכן לתוך החביות דכשרים [כלקמן רפ"ז]. ואע"ג דהא דמכשרינן בירדו ע"ג כלים למקוה היינו רק באפשר שירדו לתוך המקוה מבלי שיזחילו ע"ג אותן כלים. אבל הכא הרי א"א שירדו לחבית מבלי שירדו על הידים והירקות. וא"כ בכה"ג גם בעל גבן הו"ל למפסל. י"ל דהיינו רק לענין מקוה. דאילו שאב באותן כלים ושפכן למקוה. ודאי שאובין הן. אבל הכא מי גרע מים שירדו על גבן מאילו שאבן ממש באותן כלים ושפכן לחבית דוודאי כשרים. א"כ כ"ש בירדו על גביהן להחבית:

5וא"ת עכ"פ בכה"ג ששאב בהן באמת בכלי. למה יפסלו. מי גרע גת וגבא מעלי קנים ואגוזים שירדו עליהם מים לתוך החבית דכשרים [וכמ"ד]. וה"נ כיון שבאו המים שבגת וגבא לתוך החבית אמאי פסולים. י"ל התם לא נפסק הקלוח מהמעין עד שירד לתוך החבית. משא"כ הכא הרי נפסק הקלוח מהמעין קודם ששאב שם בכלי. והרי מה"ט גם התם בשאבו בעלים ושפכן מהעלים לתוך החבית. ג"כ פסולים כמ"ש לפני' סי' כ"ד. ונ"ל עוד דמה"ט נקט תנא תרתי גת וגבא. ואטו תנא כי רוכלא ממשיל משלים הוא. אלא נקט גת לרבותא דמצורע ומי חטאת. דאע"ג דגת נעשה בידי אדם. ומרוצף בפנים בקרשים. שכך עושין גת. דלאחר שחפרו הגומא בארץ. מהדקין קרשים או אבנים בשוליו ודפנותיו. וסיידין אותן להיות כותלים להגומא. כדי שלא יבלע היין בקרקע [פ"ב מ"ח דאבות]. אפ"ה לא מחשב ככלי שהי' תלוש וחברו בארץ. דשפיר מחשב כלי לקידוש [כפ"ה ל"ט] אע"ג דלענין קבלת טומאה לא מחשב כלי [ככלים פי"א מ"ב]. וקתני בור לרבותא דטבילת זב. דאע"ג דהגבא נעשה בידי שמים. ונמצא שהמים שבתוכה הם תוך קרקע עולם כמעיקרא. אפ"ה מדנפסקו מהמעין לא מחשבו תו מים חיים: