בועז על משנה טהרות ח

1ודברי הר"ב כאן תמוהין. שכתב שיש כאן חשש שישבה עלי' אשתו נדה. ובמחילת כבוד רבינו ליתא. דהרי אין עשויין לישיבה. ואומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו. וגם בלא זה אין כליי חרס נטמא במדרס הזב [כשבת פ"ד ב'. ועירובין ק"ד ב']. מיהו נ"ל דמדלא נקט תנא רבותא טפי. דכשהוא כלי שטף נעשין אב. וטמאין טומאת ז'. דהרי כל ע"ה מחזקינן ליה מסתמא לטמא מת [כרמב"ם ספי"א ממשכב] והרי כלי שנגע באב. נעשה אב כמותו. וכל אב הטומאה טמא טומאת ז' [כמ"ש בס"ד פ"ד דאהלות] ש"מ דבכה"ג באמת אין נעשין אב. דהרי לא הפקידן ברשות שהוא של ע"ה לבד. רק עומדין ברשות של שניהן. ולא נסתלקו לגמרי מרשות של חבר ורק להסיטה של נדה חיישינן. ובכה"ג לא נטמא מטמא מת. אבל לפמ"ש לקמן (סי' ג') דלפענ"ד אין נראה כן א"כ צ"ל דבמלת אפילו נכלל נמי חבית כלי שטף ואפ"ה נקט תנא טמאין סתם. דמשמע כל חד וחד כדאיתא. דבמוקף צמיד פתיל. טמא טומאת ערב משום דכלי חרס אין נעשה אב הטומאה לעולם [כמ"ש ביבקש דעת סי' מ"ה] ואם הוא כלי שטף. טמא טומאת ז'. וכדמפרש בפרקין במשנה ב':

2ואפשר דלת"ק בכה"ג אין הע"ה נאמן לומר לא נכנסנו לפנים ממחיצה. וכגבאין לעיל [פ"ז מ"ו] דהכא שאני. דמדרווח החיצון של חצר שייך ג"כ להע"ה. דלמא עייל ולאו אדעתיה [ועי' ח"מ סי' קס"א ס"ה ודו"ק]:

3כך מוכח לפענ"ד לכאורה מדברי הרמב"ם והראב"ד [פ"י וי"א וי"ב ממשכב ה"ב] ומדברי הר"י קורקס שהביא רבינו כ"מ [בפי"ב ה"ב שם]. אמנם תמהני מאד. כיון דסתם ע"ה נחשב כטמא מת. כמ"ש הרמב"ם [ספי"א שם] א"כ בהושיב לע"ה שומר בבית חבר. ממ"נ אם נחשדהו שנגע כלי הבית. הרי נעשין אב הטומאה ככל מגע טמא מת. ואם תאמר שלא נגע. אפילו טומאת ערב לא נטמאן. אלא ל"מ נ"ל. דלעיל [פ"ז מ"ה] בהושיבו שומר בתוך בית חבר. סתם תנא וקאמר טמאין. משום דטומאת מת לא פסיקא ליה. דהרי שכשישאלוהו ויאמר נשמרתי מטומאת מת נאמן משא"כ הכא. על כרחך ה"ק אפשר שיטמאו בטומאת מת. דהיינו בשלא יאמר בפירוש שנשמר מטומאת מת. ואפשר שיטמאו כמדרס. דהיינו כשראויין למדרס. אבל אין להקשות הכא. האיך יעשה הע"ה למשכב של חבר מדרס. דהרי אין אדם מטמא מדרס למשכב ומושב שאינן שלו [כרמב"ם פכ"ד ממשכבות ה"ז]. י"ל הרי כבר כתב רבינו משל"מ שם. דזהו רק בגזל משכב מחבירו. אבל הכא מדהפקידו בידו גלי דעתיה שלא יקפיד אם יתמוך או ישען עליו הנפקד כרגע לפעמים והרי מה"ט לא הו"ל בשעשה כן כשולח יד בפקדון דהו"ל גזלן [כב"מ מ"א א'] מדאין דרך בני אדם להקפיד בכך. והו"ל כמפקיד בידו מעות מותרין. ישתמש בהן [כח"מ רצ"ב סק"ז ועי' לעיל פ"ה סי' כ"א]:

4ואע"ג דלעיל (פ"ה מ"ח) באשה שדרסה על בגדיו. סגי אפילו כשהיא עצמה מכירתו שאוכל בתרומה. שלא תדרוס על בגדיו. י"ל מדנקט התם ישאלנה ונאמנת. ש"מ דהתם באשת חבר מיירי. א"נ התם נמי מדקתני סתמא. משמע דגם באשת ע"ה מיירי. ואפ"ה כל שאומרת שאינה נדה. הו"ל כאמרו לא נכנסנו. דנאמנין וכמ"ש שם בס"ד. ולא גרעה מאשתו של צדוקי. שהאמינה כה"ג שאינה נדה (כנדה ל"ג ב') מיהו כל זה באין ספק רק על שעה א'. יכול לשאלה על אותה שעה שנכנסה עמו לספינה אם טהורה היא. אבל הכא שהפקיד כליו אצל ע"ה על כמה ימים. אין שייך שישאלנה דשמא כשהיתה נדה נשענה על המשכב. והשתא שכחה. ואי"ל עכ"פ ישאלנה אם נתמכה על המשכב. י"ל כיון שהמשכב הי' מצוי עמה בבית. אמרינן שמא כרגע שכחו הוא והיא שהיא נדה ונשענה עליו במקצת ונעשה מדרס (וע"ש סי' ל"א):

5ואין להקשות מלעיל (פ"ה מ"ז) ביישן ברה"ר דכליו טהורין. ולא חיישינן שדרס עליהן זב. והרי התם אפילו ביום הו"ל למיחוש כדחיישינן הכא בלילה. י"ל התם לא דמי רק לסיפא דהכא בשוטח כלים ברה"ר שאין דרך בני אדם לדרוס עליהן:

6ואין להקשות מ"ש מרישא באבד ביום ומצא ביום טהור. ואע"ג שנעלמו ממנו בשעה שאבדו. י"ל התם כיון דאבידה הוא. לולי שדרס אדם עליו היה נוטלו והולך משא"כ הכא כיון שאדם רואה שנפלו השטוחין לארץ. ולא אבידה הן לא יגביהם ורק חיישינן דמדמונחין ברה"ר במקום הילוך בני אדם הם משתוקקין למשמש בהן לבדוק טיבן כשאין רואה. ומה"ט לא קשה נמי מישן ברה"ר דבגדיו טהורין (כפ"ה מ"ז). דהתם נמי כיון שאז לבוש בהן. הו"ל ככלים השטוחין ברה"ר. שכל אדם נשמר מלדרוס עליהן. וגם אין דרך למשמש בגדי אדם שהוא לבוש בהן. כדי לבדוק טיבן:

7מיהו הר"מ והר"ש והרא"ש והר"ב. כל הנביאים פה אחד כאן דצריך הזאה ג' וז' ש"מ דכולהו ס"ל דלא כרמב"ן פרשת חוקת. וכמ"ש עטרת ראשי אאמ"ו זצוק"ל בשמו דרק הנוגע במת עצמו צריך הזאה ג' וז'. והרי הכא וודאי לא נגעה הכלי ביני ביני במת עצמו ואפ"ה הצריכוהו רבותינו הזאות. ועמ"ש פ"א דאהלות (סי' ד') ראי' ברורה לאאמ"ו והרמב"ן ז"ל:

8אמר המחבר קודם שנסגור החשבון עם הע"ה ודיניו. אמרתי אני עם לבי. כי טוב הדבר שנצרף פרטי דיניו האמורין לגבוה סלקו במכילתין שמפוזרין הנה והנה וראו קראתי בשם כנסייה זו בשם בית הכנסת של ע"ה. ואני בבואי לביהכ"נ זו מצאתי שם עשרה במספר דיניו המסתעפים. ואלו הן. א) ע"ה וכליו. הן בחזקת שנטמאו במת. וטמאין מלהשתמש בהן. עד שיזה עליהן ג' וז'. ואם ראוין למשכב ומושב טמאין מדרס. לטמא גם הנושאן אף שלא נגע בהן אבל נאמן הע"ה על עצמו ועל כליו לומר שלא נטמאו במת. ואז הוא וכליו אין צריכין רק טבילה והערב שמש. מדחיישינן שמא נטמאו בשאר אב הטומאה (רמב"ם פי"א ממשכב הי"ב). וגם מעיינותיו של ע"ה טמאין כאילו הוא זב וגם בגדיו ושאר כליו הראוין למדרס. טמאין כשל זב. דשמא ישבה עליהן אשתו נדה. אבל הוא אינו עושה משכב ומושב. וגם אינו מטמא שום דבר בהיסט. מדהו"ל גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה (כתוס' נדה ל"ג ב'. וחגיגה כ"ב ב'. ורמב"ם פי"ג מאהט"ו). מיהו אם אמרה האשה שאינה טמאה נדה נאמנת (כמ"ש בס"ד לעיל סי' ד'). ב) חבר שעשה לע"ה שומר על כליו. אם לקחן הע"ה לרשותו. או אפי' רק החבר העמידן בבית הע"ה לשמרן. הרי דין הכלים והמשכבות כאילו הן של הע"ה ממש וכלעיל וכן. גבאין ע"ה שנכנסו לבית חבר למשכנו. או גנבים שנכנסו לבית חבר. או בהושיב את ע"ה להיות שומר בבית חבר. או שהניח כלי ואמר לע"ה שמור לי כלי זה במקום זה. הרי כולם ככלי ע"ה ממש. ואם יש לחוש שמא בא לשם אשה או כנעני. הרי המשכבות אהט"ו כמדרס (פ"ז מ"ה ומ"ו ופ"ה מ"ב) ואעפ"כ יש חילוק דכל שהי' ביד הע"ה רק שעה או שתים לשמרו. הרי הע"ה נאמן לומר שלא נטמא הוא או הכלי במת (כרמב"ם ספי"א ממשכב). ואם משכב הוא ואין לחוש רק שמא ישבה עליהן ישראלית נדה אצל הע"ה ישאלנה. ואם תאמר טהורה אני נאמנת (כמ"ש לעיל סי' ד'). מיהו בין כך או כך כולן טמאין עכ"פ טומאת ערב מחשש מגע ע"ה. אבל בהפקידן ביד ע"ה בביתו לימים רבים וכ"ש בכליו של ע"ה עצמו. הרי כולן טמאין טומאת ז'. דאע"ג דאומר הע"ה שלא נטמא השתא במת. חיישינן שמא נטמא פעם א' במת וטימא בנגיעתו הכלי. ומה"ט אם ראויין למדרס לא מהני אמירת האשה בשתאמר שטהורה היא. דאמרינן שישבה עליו כשהיא נדה ושכחה. כך נלפע"ד ל"מ מרבותינו. ג) חבר שמסר מפתח של ביתו ביד הע"ה לשמור הבית. או שמסר לו תיבה סגורה וגם מפתח שלה. הרי הכלים שבבית ושבהתיבה טהורין. דמדלא הושיבו בתוך הבית. וגם לא מסר לו התיבה פתוחה. ש"מ שלא האמינו רק על שמירת המפתח. ולא שיכנס להבית. או שיפתח התיבה [פ"ו מ"א ומ"ז]: ד) המניח ע"ה בתוך ביתו. ולא עשאו שומר עליו. אם מצאו לע"ה כמו שהניחו אין כאן חשש. ורק בהניחו ישן ומצאו ער. טמא עד כדי פישוט ידיו ולא יותר [פ"ז מ"ב]. ה) הניחו בביתו לעשות מלאכה נמשכת. כרכיבת אבן הרחיים. אז אם הפסיק מלאכתו. הו"ל כלא מצאו כמו שהניחו. וכישן ומצאו ער לעיל. וטמא עד כדי פישוט ידיו [פ"ז מ"ד]. וכ"כ בהניחו לעשות מלאכה בבית חבר מלאכה מופסקת. כאומנין שנוטלין ומחזירין כלי מלאכה שלהן זה אחר זה טמא עד כדי פישוט ידיו [פ"ז מ"ג]. ו) הניח חבר כליו. ובא ומצא ע"ה אצלן. אם מקוה שיבוא החבר מהר עליו. הכל טהור. מדנתפס כגנב כשימשמש [פ"יו מ"ט]. וכ"כ כשנכנס הע"ה לבית חבר שלא ברשות. אפילו לטובת חבר הכל טהור [פ"ח מ"ה]. ז) הניח כלי בלי שומר במקום שרגל רבים מצויין. אם הרוב טהורין טהור [כפ"ה מ"ו. דהרי מדישן ברה"ר הרי בגדיו כאין להן שומר]. אבל ברוב טמאין. אז דוקא באינו מסתבר טפי שנגעו. כמאבד ביום ומצא ביום. וכ"כ בשוטח כליו שאינו מסתבר שידרכו על הבגדים [כפ"ח מ"ג]. וכ"כ בהניח ביתו בין פתוח או נעול, ומצאו נעול. טהור [פ"ח מ"ד]. ח) וביש לחוש שנגען הע"ה ולאו אדעתיה. כגון שאבד דבר ברה"ר. והונח שם רק מקצת הלילה. ואח"כ מצאן [כפ"ח מ"ג]. או שהניח כליו במקום הליכת בני רה"ר שלא כדרך אבידה. אבל המקום צר [כפ"ז מ"א]. הרי רוב בני רה"ר טמאין הן. ונטמאו הכלים. וכ"כ בדר עם ע"ה בחצר א'. יש לחוש שנגע הע"ה בכליו של חבר שעומדין שם ולאו אדעתיה [כפ"ח מ"א]. ט) ובלא שטח כליו ברה"ר בכוונה. רק נפלו מעצמן לרה"ר. יש שפיר חשש שדרסו עליהן בני רה"ר הטמאין ולאו אדעתייהו [פ"ח מ"ג]. ודמי לקדר שהניח קדרותיו במקום דחוק לעיל [סי' ח']. ולא דמי למאבד ביום ומצא ביום דטהור. דהתם כיון שראה שהוא אבידה. לולי שדרסו היה מגביהו והולך לו. י) הניח כלי בבית ע"ה ולא עשאו שומר עליו [פ"ח מ"א] או אפילו נפל הכלי מעצמו לבית ע"ה. ואפילו במקום שלא היה יכול ליגע בו [פ"ח מ"ג]. נטמא אפילו חוץ מכדי פישוט היד. דכיון דברשות ע"ה היה. לא פלוג רבנן בתקנתייהו. ובכל הנך אם אמר הע"ה שנשמר מטומאת מת. נאמן. וטמאין רק טומאת ערב. ככל מגע ע"ה. וביש שם אשה או כנעני. והכלים ראויין למדרס. טמאין ג"כ ככל מדרס הזב. ואין הע"ה נאמן. שלא נטמאו במדרס. מדאין בקיאין בטומאת מדרס:

9ומה שהקשה הר"ש מרפ"ו דמכשירין. דלא סגי במחשבתן עם מעשה רק כשיהיה מעשה המוכחת. וא"כ הכא אף שהיה לו מחשבה עם מעשהו. הרי אינה מעשה המוכחת. דמאן יימר שמעלהו לאדם דלמא לכלב. ותירץ דמיירי שמיד שהעלהו נתנו לכנעני. ועי"ז הו"ל כמעשה המוכחת. אמנם לפמ"ש רש"י [חולין יג"א] דהתם מיירי בשהעלום מפני הכנימה. ואח"כ חשבו שירד עליהן הטל. א"כ י"ל דהכא מיירי דבשעת העלאה חשבו שיהיה לאכילה לכנעני. ובפרט אי נימא דמחשבה היינו דיבור [כמ"ש רבינו תוי"ט ספכ"ה דכלים]. א"כ בדברו בשעת העלאה שמעלהו להאכילו לכנעני. אין לך מעשה מוכחת יותר מזו. עוד י"ל בלא זה דהכא מחשבתו ניכרת טפי מתוך מעשיו. דכל מידי דחזי ליה לאדם. אין דרך להשליך לבהמה [כביצה ד"ו ב']. ולהכי כיון דחזי לאדם מוכח טפי דלאדם מעלהו. משא"כ התם. ואף די"ל דרק גדול אין מבזבז באוכלין כל כך. משא"כ קטן. עכ"פ הכא דכבר עמד הגוזל למאכל אדם. במעשה כל דהו סגי לה:

10והא דאצטריך ר"י לומר מטמא משקין. והרי גם ר"א ס"ל הכי. ולא הול"ל אלא אף פוסלין את האוכלין. נ"ל דה"ט משום דעיקר ילפותא דר' יהושע שיטמא אחוריים לאוכלין. הוא רק מדמטמאי אחוריים את המשקין וס"ל לר' יהושע דדנין ק"ו ד"ס מד"ת [כידים פ"ג מ"ב]. וה"נ יליף הכא כלי שנטמא במשקין. שטומאתו מד"ס. בק"ו מטבו"י דטומאתו מדאורייתא. וה"ק. ומה טבו"י שאינו פוסל משקין חולין. דהרי כל נגיעותיו של טבו"י. בין באוכלין בין במשקין בין של תרומה בין של קודש. אינן רק פסולין. ובחולין בין אוכלין ובין משקין שנגעו בטבו"י טהורין לגמרי [כמעילה דח"ב]. ואפ"ה פוסל הטבו"י מאכל תרומה. אחורי כלי שפוסל משקה חולין אינו דין שיפסול מאכל תרומה. וא"כ אצטריך ר' יהושע מה"ט לומר מטמא משקין. דר"ל דמשום דמטמא משקין פוסל נמי אוכלין. מיהו ר"א לטעמיה אזיל דס"ל אין דנין ק"ו ד"ס מד"ת. והרי טומאת אחוריים מד"ס. וטבו"י דאורייתא הוא [כיבמות דף ע"ד ב']:

11ואע"ג דגם לר"א היו יכולין האוכלין לומר כך להמשקין. עכ"פ מדס"ל לר"א דהאחוריים מטמאין עכ"פ גם למשקין חולין. אין להאוכלין תרומה תלונה כל כך על משקין של תרומה כשיטמאום:

12ותמוהין כאן דברי רבינו תוי"ט. שכתב שאין צריך לפרש כאן שהמקל חלול ונתמלא בו מים. וכמקל שיש לו בית קבול מרגליות ומזוזה. אלא מיירי שכל פני כולו נתמלא במים טמאין. עכ"ל הטהור. ובמחילת כבוד רבינו מאי אין צריך דקאמר. וכי אפשר לאוקמי למשנתנו כן. והרי בשיש בו בית קבול. נטמא הוא עצמו מהמשקין הטמאין. וחוזר ומטמא להמשקין שהושקו. וצ"ע:

13וא"ת לרבנן דס"ל דאין קטפרוס מועיל בהשקה. א"כ האיך אפשר שיועיל השקה בכרי שלג שנטמא [נדה י"ז א']. י"ל דהתם מיירי בשהשלג מונח תוך כלי. דאז הכלי מצרפו. וכן כתב רש"י התם. ואי"ל א"כ נטמא הכלי מהשלג הטמא. י"ל דכיון דשלג לא חשיב משקה רק בשחישב עליו למשקה. וכדקאמר התם. וגם לא דמי כלל למשקין של זב וזבה להכי לא גזרו עליו שיטמא כלי. ואע"ג דעכ"פ הא שיהי' כל מה שבכלי מצורף ויחשב כגוף א' הוא רק מדרבנן [כרמב"ם פי"ב מאהט"ו ה"ז] והאיך יועיל בהשקה לטומאה דאורייתא. י"ל כל מקום שהחזירו לך חכמים. משלך נתנו לך [כשלהי עירובין]. וה"נ דלהני השקה למשקין טמאין. רק מדרבנן הוא. תדע למ"ד דס"ל [פסחים דף ט"ז א'] דאין טומאה למשקין כל עיקר. כיון דאין מקבלין טומאה מנ"ל השקה. וכי ס"ד דפליג עם אידך מ"ד אם השקה דאורייתא או דרבנן. ואפילו למאי דקיי"ל כאידך מ"ד דמשקין אין מקבלין טומאה דאורייתא. רק דלטמאו דברים אחרים הוא מדרבנן [כרמב"ם רפ"ז מאהט"ו]. עכ"פ כיון דלא שייך השקה רק למים של חולין. דאילו של קודש. כמי נסוך לחג או מי חטאת. הרי באמת לא מועיל להו השקה [כפסחים לד"ב]. אע"כ דלא שייך השקה רק במים דחולין שנטמאו והרי במים חולין טמאין לא נ"מ מידי מדאורייתא אם טמאין או טהורין הן. דאי לענין שתייתן. הרי מדאורייתא אפילו טהור גמור מותר לאכול ולשתות מאכלין ומשקין טמאין ונשאר בטהרתו. ורק חכמים גזרו שכשאכל חצי פרס אוכלין טמאין או שתה רביעית משקין טמאין. אפילו הן שניים. הרי הוא שני לטומאה עד שיטבול [כרמב"ם פ"ח מאהט"ו ה"י וי"א]. ואת"ל דעכ"פ נ"מ דכשהמים טמאין וטמאו למאכלים ומשקין. ג"כ ליתא. דהרי קי"ל דמדאורייתא משקין טמאין אין מטמאין לשום דבר [כרמב"ם רפ"ז מאהט"ו] ורק חכמים גזרו שיהיו חמורין גם מאוכלין טמאין. ויטמאו גם לכלי מגזירת מעיינות הזב [כשבת יד"ב]. ואת"ל א"כ לענין מה באמת אמרינן משקין מקבלין טומאה מדאורייתא. הרי לא נ"מ מידי בטומאתן או בטהרתן. י"ל דהיינו רק לענין מי נסוך דחג ומי חטאת. דמדנטמאו מדאורייתא אפסלי להו. אבל משקין חולין לא נ"מ מידי מדאורייתא אם נטמאו או לא. ורק עכ"פ נ"מ לן טובא לענין מילי דרבנן. דהיינו שיטמאו לאוכלין ולכלים ושיתטמא האוכלן והשותן. ושיטמאו ידי טהור שנגע בהן. ולכל הא מהני למים השקה. להנצל מכל טומאה דרבנן. וכיון דכל השקה שלהן מדרבנן. הם אמרו והם אמרו דלהני בהו צירוף כלי שג"כ הוא מדרבנן. ודו"ק:

14וקשה הרי גם קלוח טהור שבא על השרץ. אם קלט אדם מהקלוח ההוא באויר, טהור [כרמב"ם רפ"ז מאוכלין]. אנא נ"ל דכיון דהא דמשקין מטמאין משקין רק מדרבנן הוא [כפסחים י"ח א'] דמדאורייתא אין משקין טמאין מטמאין לשום דבר. וכ"כ הא דמשקין שנוגעין אפילו בשום תולדות הטומאה יהיו ראשון. ג"כ רק מדרבנן הוא (כשבת י"ד ב'). לפיכך לא החמירו בהו כולה האי לומר גבייהו ניצוק חיבור. ועמ"ש בענין זה בפ"ד (מקואות פ"ג מ"ב סי' ט'):