בועז על משנה יבמות ז

1ועי' ש"ס [ס"ט ב'] דאמרינן דאם אעפ"כ אכלה אחר מ' יום ונמצאת מעוברת, הר"ז מקולקלת למפרע עד ארבעים יום, ופרש"י שתשלם על כל תרומה שאכלה למפרע קרן וחומש. וק' מדאמרינן [כריתות ד"ז א'] בת כהן שנשאת לישראל ואכלה תרומה פטורה מן החומש, ופירש רש"י התם אי משום שכשימות בעלה תחזור לבית אביה, ואפילו יש לה גם בנים מישראל, והרי למיתת ב' לא חיישינן כריש יומא, עכ"פ שמא אח"כ תנשא לכהן, וא"כ במעוברת מישראל נמי נימא הכי ואמאי תשלם חומש. ואי"ל דהכא שאני דליכא טעמא דהתם שתנשא לכהן דהרי כל הג' חדשים משנבעלה אסורה לכהן משום הבחנה, ליתא דהרי ב"ש [אה"ע סי' י"ג] כתב דהבחנה היינו רק מדרבנן. ואף לעצי ארזים שכתב דמרמב"ם וסמ"ג משמע שהוא דאורייתא עכ"פ קשה הרי הכא שאין לה בנים אחרים כשימות זה העובר תשוב לבית אביה. אלא נ"ל דמעוברת שאני דרבייה קרא [יבמות ס"ז ב'] כנעוריה פרט למעוברת, דק' למה צריך קרא, הרי קיי"ל עובר ירך אמו [כתמורה ד"ל ע"ב], וא"כ מי גרע אשה זו מעבד של שני שותפים א' כהן וא' ישראל [ירושלמי סוף תרומה] וכ"כ עבד ששייך לאחין ולעובר [לעיל מ"ג] שאסור בתרומה, וא"כ הרי אשה זו העובר שבמעיה הוא חלק מגופה שאסור בתרומה ותתסר כולה. ולמה לי קרא. אלא על כרחך דמהנך ליכא למילף רק איסור. אבל דנחייבה בחומש לא, דממ"נ אי בשהאכילו רבו פטור מחומש [כפ"ז דתרימה מ"ג], ואי בשאכל העבד מעצמו הרי אין כלום, אבל מנ"ל באלמנה מעוברת מכהן שתתחייבה בחומש, ע"כ דלהכי קאמר קרא בנעוריה, דכל שא"א שתשוב לאביה כנעוריה הרי היא כזרה גמורה לתשלומי חומש: