בועז על משנה יומא ב

1ומה שהקשו לדבריו מירושלמי דקאמר וניחש שמא לאוהבו או לקרובו. ר"ל שמא הממונה יטול המצנפת באופן שיזכה אוהבו או קרובו. ואי נימא ככסף משנה שהממונה לא ידע המניין שהסכימו. הרי אין בידו טובו. נ"ל דירושלמי קאי אמאי דקאמר מקמי הכי. אין אומרין ממי [נתחיל] במקדש. ור"ל שלא לבזות שאר הכהני'. ועל זה מקשה הירושלמי. וניחש שמא לאוהבו יסיר המצנפת. כדי לכבדו שיתחיל ממנו המנין. ומשני שעמדו מכובלין. ר"ל שעמדו קשורים ותכופים וסמוכים יחד. ולא הכיר למי יגביה המצנפת:

2דמדהיה הפייס בלשכת הגזית. שהוא חדר מקורה. אינו רק חומרא בעלמא לעמוד שם בגלוי ראש. ולהכי לצורך מותר [כמג"א ב' סק"ו] אמנם מ"ש תוי"ט הכא. דלרמב"ם שכ' [בפ"ד מתמידין] נוטל מצנפתו ומחזירו. ר"ל לאלתר. לא זכיתי להבין דאם מחזירו לאלתר. א"כ לא הי' נטילת המצנפת סימן רק ממי יתחילו למנות. וא"כ ל"ל נטילת המצנפת כלל. הי' לו להממונה להורות באצבע. או לומר בפה ממי יתחילו למנות. אע"כ דנטילת המצנפת היה לסימן שמא יארע קלקול בשעת המנין. ויצטרכו להתחיל למנות מחדש. וכשיסתפקו ממי התחיל המנין. יראו כולן הסימן שבראשו שאין בו מצנפת. ואי כרתוי"ט שמחזירו מיד בראשו. ק' שמא ישכחו גם זאת. ממי נפל המצנפת. ומה סימן הי' להן אז. וכן משמע בירוש' הכא. שהסימן הי' ממי התחילו למנות. דקאמר מגביה מצנפתו של א'. והן יודעין שממנו הי' הפייס מתחיל. עכ"ל. מדקאמר הירושלמי "היה" ולא קאמר "יהיה", משמע דהסימן היה שמא יארע קלקול במנין. וידעו ממי "היה" הפייס מתחיל. וכן משמע נמי מתוס' כאן [דכ"ה א' ד"ה והא]. שכתבו דלהכי לא הפיסו בעזרה. מדגנאי לעמוד שם בגלוי ראש. עכ"ל. משמע מדבריהן. שכל זמן הפייס עומד בגלוי ראש. דאל"כ אין כאן גנאי ברגע קטנה שגלו ראשו. ואי נימא דלרמב"ם לא היה עומד בגלוי ראש בזמן הפייס. ואפ"ה לא יחלוק על הירושלמי הנ"ל דקאמר היה. נ"ל טפי. דמ"ש הרמב"ם נוטל מצנפתו ומחזירו. ר"ל שמהפך ומחזר אחורי המצנפת של כהן למול פניו. כדי שיהיה להן לסימן עד אחר הפייס. וכדאמרי' במ"ק [דכ"ו ב'] מחזירו לאחוריו. יע"ש. אמנם לכאורה נ"ע לע"ד. למה הוצרכו לכל הטורח הזה. ולא עשו קלפי וגורלות. וכמו שהטילו חלשים על המנות במקדש [כשבת פכ"ג מ"ב]. ונ"ל משום דכל גורל אפשר בב' אופנים או שיכתבו שמות האנשים על הפתקאות שבקלפי. ואדם א' יוציא פתקא פתקא מהקלפי. וכל העולה ראשון יזכה ראשון וכן שני וכו'. אמנם גורל כזה טריחא מלתא טובא במקדש. שיהיו צריכים לכתוב בכל יום שמות אחרים. שבכל יום מתחדש בית אב אחר. לכן בחרו לעשות גורל באופן אחר. דהיינו שסידרו כל המנות בדרך א' ב' וכו'. והניחו בקלפי פתקאות שכתוב עליהן א' ב' כפי סדר החלקים. ויטול כל אחד מהכהנים פתקא א' ויזכה כל א' בחלק שרשום כפי הפתקא שהעלה. והא תינח במנות. שנחלקו כפי מספר הכהנים שהיו שם. גם כל החלקים כמעט היו שוין. שלא יהי' כעין קוביא. א"כ אין נ"מ מי יעלה פתקאו תחלה. אבל בעבודת התמיד. שלא זכו בו רק י"ג כהנים [כמ"ג]. ואפ"ה היה צריך להניח פתקאות בקלפי כפי מנין הכהנים ורק על י"ג מהן יהיה כתוב מי שוחט מי זורק וכו'. ושאר הפתקאות יהיו חלקין. א"כ יהיה שוב קטטה בין הכהנים. מי יטול הפתקא ראשון. בעוד שודאי כל הי"ג פתקאות המזכין מונחין שם. להכי בחרו טפי לפייס בתמיד ע"י מנין כנ"ל. ולפע"ד זהו פי' הירושלמי. דקאמר על מתניתן. תנא אין אומרין ממי [נתחיל] במקדש. ר"ל להכי בחרו לפייס ע"י מניין. כדי שלא יצטרכו לשאל ממי נתחיל. ודו"ק: