ברית משה, מצות לא עשה קעד:א
ברית משה · Brit Moshe, Negative Commandments 174:1
Open in the reader →1ובאחיכם (א) בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך כו', דע דבפ' בהר פרשה כ"ה כתיב שני פעמים לא תרדה בו בפרך בפסוק מ"ג ובפסוק מ"ו ורבינו ז"ל נקט לאזהרה את הפסוק מ"ו ועל הפסוק מ"ג צ"ל שנכפל מחמת חומר העניין כמו שמצינו בהרבה לאוין כמ"ש הרמב"ם ז"ל בסה"מ שורש ט' גם ברמזיו ובקיצור הסמ"ג שלו נקט רבינו את הפסוק מ"ו אבל מהרמב"ם בסה"מ מל"ת רנ"ט וגם מרמזיו דריש הרמב"ם דמדע לא נראה דעל איזה פסוק כיוון וכן בחיבורו הל' עבדים פ"א הל"ו לא מגלה דעתו בזה וגם החינוך ואלה המצות ומצה"ש לא גילו דעתייהו בזה במצוה שמ"ו אלא את דעת החינוך יש להוכיח ממ"ש במצ' שמ"ז דהפסוק מ"ו ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך נתינת טעם הוא למצות עשה לעולם בהם תעבודו דסמוך ליה וכיון דסובר דהפסוק מ"ו לא הוי אזהרה אלא נתינת טעם למה דסמוך ליה א"כ ע"כ צ"ל דבמצ' שמ"ו כיוון החינוך על הפסוק מ"ג הנ"ל וא"כ ממילא מוכח דגם בדעת הרמב"ם צ"ל דסובר כן כיון שדרכו להלוך בעקבותיו ובפרט לפמ"ש המעיי"ח דף קי"ד ע"א אות ל"ח שגם הרמב"ם סובר כהחינוך דהפסוק מ"ו לא הוי אזהרה אלא נתינת טעם והוכיח את זה כיון דהרמב"ם לא כתב בלאו דלא תרדה בו בפרך שנכפלה אזהרתה כדרכו לכתוב עי"ש א"כ לפי דבריו בודאי מוכח שגם הרמב"ם על הפסוק מ"ג כיוון לאזהרה במל"ת זו וא"כ קשה על רבינו דמדוע לא נקט גם הוא את הפסוק מ"ג לאזהרה במל"ת זו נהי דל"ס כהחינוך דהפסוק מ"ו נתינת טעם הוא אעפ"כ הי' לו למינקט את הפסוק מ"ג לאזהרה כיון שנכתב בראשונה וגם המעיי"ח כתב שאינו יודע טעמו של רבינו בזה עי"ש וגם על היראים סי' רפ"ד והזוהר הרקיע מל"ת רמ"ג אות צ"ו קשה קושי' זו כיון שגם הם כתבו בפי' כרבינו. ונ"ל בס"ד ליישבם דרש"י ז"ל פ' בהר כתב וז"ל איש באחיו להביא נשיא בעמיו ומלך במשרתיו שלא לרדותן בפרך עכ"ל וכתב המזרחי ז"ל בכוונת רש"י וז"ל דאי באדון עם עבדיו קמיירי הרי כבר אמור למעלה לא תרדה בו בפרך עכ"ל נראה דרש"י סובר דהפסוק מ"ג אזהרה לאדון והפסוק מ"ו אזהרה לנשיא ומלך ולמד את זה מיתורא דאיש באחיו, אבל לכאורה ק"ל על רש"י דבספרא פ' בהר פרק ז' פרשתא ו' איתא וז"ל ובאחיכם בני ישראל איש באחיו אין לי אלא איש באשה אשה באיש מנין ת"ל איש באחיו מכל מקום ומפרש הקרבן אהרן ז"ל וז"ל אין לי אלא איש באיש כלומר אלו אמר ובאחיכם בני ישראל לא תרדה בו בפרך ולא אמר איש באחיו דנראה יתר היינו אומרים שאין לי באזהרה זו אלא איש באיש שכן אמר לא תרדה בו ת"ל איש באחיו דשם אחוה משותף לאיש ולאשה עכ"ל אבל לכאורה צריך להבין את הספרא הלא השוה הכתוב אשה לאיש לפל עונשין שבתורה וא"כ ממילא הוה ידעינן דגם אשה מוזהרת במל"ת זו אעכצ"ל דכוונתו דמחמת השוה הכתוב אשה לאיש לא הוה ידעינן אלא אשה באשה דומיא דאיש באיש אבל איש באשה ואשה באיש מנין ת"ל איש באחיו וא"כ ק"ל על רש"י היכי למד מאיש באחיו נשיא ומלך הלא איצטריך לדרשא דספרא וזה אצלי קושיא גדולה ולא ראיתי מי שהרגיש בזה, וכדי ליישב את זה עכצ"ל כיון דטעמא דמל"ת זו שלא לעבוד בעבד עברי בפרך משום דאסור לצערו ומחוייב לאהוב אותו כיון דישראל הוא כמ"ש החינוך מצ' שמ"ד ועיר מקלט מצ' ש"מ נמצא לפי"ז לר' שמעון ב"מ דף קט"ו ע"א דדרש טעמא דקרא באמת גם בלאו דרשא דספרא ידעינן דאין חילוק בין איש לאיש ואשה לאשה לבין איש לאשה ואשה לאיש ולא צריך דרשה לזה אלא לר' יהודה דלא דריש טעמא דקרא וא"כ י"ל כיון דסתם ספרא ר' יהודא כדאיתא בסנהדרין דף פ"ו ע"א ע"כ דריש את הנ"ל מאיש באחיו אבל רש"י י"ל דאזיל אליבא דר"ש דלא איצטריך איש באחיו לדרשא דספרא ע"כ כתב רש"י שפיר דאיצטריך לנשיא ומלך כמובן, וא"כ י"ל כיון דרבינו והיראים והזוה"ר פסקו כר' יהודא דלא דריש טעמא דקרא כמו שכתבו בפי' כן רבינו במל"ת קפ"ח והיראים סי' רע"ו והזוה"ר מל"ת ש"ג אות קכ"א וא"כ ילפי מאיש באחיו את הדרשה דספרא ע"כ נקטו את הפסוק מ"ו לאזהרה במל"ת זו כיון דידעינן מיניה אזהרה גם לאיש באשה ואשה באיש אבל הרמב"ם לפמ"ש הב"י אה"ע סי' ע"ז והלח"מ הל' מלוה ולוה פ"ג הל"א דפסק כר"ש דדריש טעמא דקרא א"כ לא צריך איש באחיו לדרשא דספרא אעכצ"ל גם אליבא דהרמב"ם כמ"ש רש"י דאיצטריך על נשיא ומלך [כיון דלא נכלל עמיו של נשיא ומשרתיו של מלך בכלל עבדים וא"כ לא שייך בהם הטעם הנ"ל וע"כ איצטריך הדרשא דאיש באחיו על זה כמובן] ע"כ נקט הרמב"ם לאזהרה לאדון שלא לעבוד בעבד עברי בפרך את הפסוק מ"ג וכיון דסובר כהחינוך ג"כ דעיקר הקרא דפסוק מ"ו נתינת טעם הוא כהנ"ל בשם המעיי"ח ע"כ לא מנה הרמב"ם את הפסוק מ"ו לאזהרה לנשיא ומלך למל"ת בפ"ע ודו"ק: