ברית משה, מצות עשה סד:ב

1ושנינו (ב) עוד השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור מלכסות כו', כן איתא במשנה שם וד"ה היא דאפי' ר"מ דמחייב בטרפה מודה בזה וכ"כ רש"י ז"ל שם דף י"ז ע"א ד"ה פטור מלכסות וז"ל דכתיב אשר יאכל ושפך וכסה בראוי לאכילה הכתוב מדבר ואפי' מאן דמחייב כיסוי בשוחט ונמצאת טרפה הכא מודה דשחיטה מיהא בעינן דגמר בפ' כיסוי הדם שפיכה שפיכה משחוטי חוץ והתם שחיטה כתיב עכ"ל והגאון ר"ע איגר ז"ל בתוספותיו על המשניות במשנה שם כתב בד"ה הנוחר והמעקר וז"ל אף דבכיסוי לא כתיב שחיטה רק שפיכה [ור' שמעון דפוטר בטרפה היינו דאשר יאכל כתיב כדאמרינן בסוגיא אבל ר"מ דמחייב טרפה ואשר יאכל למעט עוף טמא א"כ גם נוחר חייב] היינו דילפינן שפיכה שפיכה משחוטי חוץ דכתיב דם שפך מה התם בעי שחיטה ולא נחירה ה"נ בכיסוי רש"י לעיל דף י"ז ע"א וק"ל דא"כ למאי צריך למעט עוף טמא הא בטמא כל שחיטה הוי נחירה וצ"ע עכ"ל ודוד זוג' שתחי' הרב הגה"צ מו"ה ישראל אפרים פישל ז"ל בעה"מ ס' אפסי ארץ עה"ת אבד"ק נאנאש יע"א כתב לי עוד בימי חורפי קושיא גדולה על הגאון הנ"ל וזה אשר השבתי לו מה דבדק לן כקה"ד גאונו בקושיא על הגאון רע"א שהקשה בתוספותיו על המשניות חולין פ"ו מ"ב דל"ל קרא דאשר יאכל למעט עוף טמא מכיסוי הלא כל שחיטה בטמא נחירה היא ונחירה פטור מגז"ש דשפיכה שפיכה משחוטי חוץ כמ"ש רש"י שם דף י"ז והקשה כהד"ג הלא משנה מפורשת ריש העור והרוטב דשחיטה משוי לה לבהמה טמאה אוכל וא"כ עכצ"ל דשחיטה בטמא לא הוי נחירה דאל"כ לא הוה משוי אוכל דנחירה בבהמה טמאה באמת לא משוי אוכל כדאמרינן שם דף קכ"א ע"ב נחרה אין בה טומאה של כלום וממילא צריך קרא אשר יאכל למעט עוף טמא:

2ונ"ל בס"ד ליישב דהגאון רע"א הכי הקשה נהי דשחיטה בטמא משוי אוכל אבל נבילה מיהא הוי כדאי' במשנה ריש העו"ה אבל לא טומאת נבילות עד שתמות אלמא כשתמות הו"ל נבילה וא"כ הקשה הגאון הנ"ל שפיר כיון דרש"י בסוגיא דנחירה כתב דטעמא דשוחט ונתנבלה בידו ונוחר ומעקר פטור מלכסות משום דגמרינן שפיכה שפיכה משחוטי חוץ אלמא דשוחט ונתנבלה בידו ג"כ מטעם זה פטור וכיון דגבי טמא כל שחיטה הו"ל נחירה כלו' נבילה א"כ ל"ל קרא למעט מכיסוי ואי"ל כיון דבעודה מפרכסת לא הוי נבילה ומטמאה טומאת אוכלין ע"כ צריך קרא למעט מכיסוי בעודה מפרכסת דזה באמת ל"ל כיון דהשוחט ונתנבלה בידו ג"כ בעודה מפרכסת לא הוי נבילה ומטמאה טומאת אוכלין ואפ"ה פטור מלכסות א"כ ממילא בטמא ג"כ ל"צ קרא ע"ז, וגם אי"ל דע"כ יש חילוק בין טמא לשוחט ונתנבלה בידו דבשוחט ונתנבלה בידו עכ"פ נבילה מחיים הוי כדאיתא שם דף ל"ב ע"ב ומשו"ה פטור מלכסות אבל בטמא ועודה מפרכסת דלא הוי נבילה לא הוה ידעינן דפטור מלכסות אי לאו קרא דאשר יאכל, אבל גם זה ל"ל כיון דלכאורה ק"ל על כל שחיטה דהוי נבילה כיון דכשהתחיל לשחוט את הושט משוי ליה נקובה ונקובת הושט הו"ל נבילה וכמ"ש התו' שם דף ח' ע"א ד"ה והא איכא צדדין אעכצ"ל דמשו"ה לא הוי נבילה כיון דדרך שחיטה בכך והא תינח בבהמה כשרה אבל בבהמה טמאה דלית לה שחיטה באמת השחיטה עצמה הוי נבילה משום נקובת הושט וגם מלישנא דמתניתין ריש העו"ה מוכח כן מדקאמרה אבל לא טומאת נבילות משמע דטומאת נבילות לא מטמאה אבל נבילה הוי אלא כששחט ישראל אז מועיל מחשבתו לשוייה אוכל כמ"ש רש"י שם וכיון דשחיטה בטמא ושוחט ונתנבלה בידו שווין הם ע"כ שפיר הקשה הגאון הנ"ל, וגם אין להקשות על לשונו דהיאך כתב הלא כל שחיטה בטמא נחירה היא כיון דבאמת נחירה לא הוי כהנ"ל דע"ז י"ל כיון דהא דשחיטה בטמא מועיל ומשוי אוכל לא אמרינן אלא דוקא כששחט ישראל לנכרי אבל כששחט ישראל לישראל באמת לא הוי שחיטה אלא נחירה כדאיתא בהעו"ה שם וכיון דכששחט ישראל לישראל באמת נחירה היא וכששחט ישראל לנכרי עכ"פ נבילה הוי ונחירה ג"כ נבילה ע"כ נקט שפיר נחירה כמובן:

3ובאופן ב' נ"ל בס"ד ליישב את קושי' כהד"ג עם קושי' הגאון הנ"ל בחדא מחתא דלכאורה לא זכיתי להבין דהיכי כתב כהד"ג בפשיטות דשחיטה בטמא מועיל לענין טומאת אוכלין כדאי' במשנה דהעו"ה ומחמת זה הקשה על הגאון הנ"ל הלא במשנה שם ליתא שהשחיטה בעוף טמא מועיל לענין טומאת אוכלין אלא המשנה דיברה שם מבהמה טמאה וא"כ בעוף טמא באמת י"ל דשחיטה אינו מועיל יותר מנחירה, והסברא לחלק בין בהמה טמאה לעוף טמא נ"ל בס"ד דבמשנה טהרות פ"א מ"ג אי' נבילת העוף הטמא צריכה מחשבה והכשר ובעוקצים פ"ג מ"ג איתא דנבילת בהמה טמאה צריכה מחשבה ולא הכשר וטעמא כיון דבהמה טמאה סופה לטמא טומאה חמורה וע"כ ל"צ הכשר אבל עוף טמא שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך הכשר כדאי' בחולין דף קכ"א, וזה דבר פשוט אצלי דהכשר אינו מועיל מחיים כדאיתא בפסחים דף כ' ובחולין דף ל"ו כגון שהיה לו פרה של זבחי שלמים והעבירה בנחל שחטה ועדיין משקה טופח עליה וגם זה נ"ל דבעודה מפרכסת ג"כ אינו מועיל ההכשר כיון דאמרינן דמפרכסת הרי היא כחי' לכל דבר אע"ג דלענין טומאת אוכלין מפרכסת אינה כחי' ומטמא טומאת אוכלין כדאי' בריש העו"ה אבל לענין הכשר נ"ל דלא מועיל בעודה מפרכסת דבשלמא לענין טומאת אוכלין שפיר י"ל דמטמאה אע"ג דמפרכסת הרי היא כחי' כיון דמפרכסת מותר לישראל לאכול ע"כ הו"ל אוכל [ומה שבן פקיעה לרבנן חולין דף ע"ה ע"א אינו מטמא טומאת אוכלין מזה אכתוב לקמן בס"ד] אבל לענין הכשר כיון דמפרכסת הרי היא כחי' באמת אינו מועיל כיון דלא מועיל ההכשר מחיים, ואי"ל כיון דאת זה דהכשר אינו מועיל במחובר למד הגמ' שם דף קי"ח ע"ב מטומאת אוכלין כשם שאין מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו כך אין מקבלין הכשר אלא עד שיתלשו וא"כ נאמר דנלמד משם גם א"ז דכשם שמפרכסת מטמאה טומאת אוכלין כך מועיל ההכשר בעודה מפרכסת, דזה באמת ל"ל כיון דעל זה גופא דמפרכסת מטמאה טומאת אוכלין באמת קשה קושי' גדולה ממה דאיתא שם דף ע"ה וחכמי' אומרים אינו מטמא טומאת אוכלין מפני שהוא חי וכל שהוא חי אינו מטמא טומאת אוכלין וגם הלב ארי' בהעו"ה שם כבר עמד ע"ז ומחמת קושיא זו העלה דמה דאיתא במתניתין דמפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אינו אלא מדרבנן ונהי דיש מקום לעי' עליו מהרמב"ם הל' טומאת אוכלין פ"ב הל"ו מדכ' סתם נראה דסובר הרמב"ם דמטמא מדאורייתא יעי"ש אבל עכ"פ יש שיטה דגם לענין טומאת אוכלין אינו אלא מדרבנן וא"כ די לנו לומר דבעודה מפרכסת מטמאה טומאת אוכלין מה שאיתא במשנה בפי' אבל לא שנוסיף דבעודה מפרכסת מועיל הכשר, וגם נ"ל בס"ד דלפי דרכינו באמת ל"ק קושי' הלב ארי' די"ל דמה דאמרו חכמים שבן פקיעה אינו מטמא טומאת אוכלין באמת הטעם הוא כיון דצריך הכשר והכשר מחיים אינו מועיל אבל המתני' דהעו"ה דאיירי בבהמה טמאה דל"צ הכשר ע"כ גם בעודה מפרכסת מטמאה טומאת אוכלין וגם בדגים שם דף ע"ה י"ל דטעמא דב"ה דאינם טמאים עד שימותו משום דצריך הכשר והכשר מחיים אינו מועיל ודו"ק. ועוד נ"ל בס"ד ראי' לדברינו ממשנה ריש העו"ה גופא מדלא נקטה את הא דהשוחט ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין בעוף טמא אלא בבהמה טמאה עכצ"ל דטעמא דמתני' כיון דבעוף טמא א"א לחלק בין שחיטה לנחירה כיון דשחיטה ג"כ אינו מועיל יותר מנחירה דע"י שחיטה ג"כ אינו מטמא בעודו מפרכס כיון דצריך הכשר והכשר אינו מועיל בעודו מפרכס וכיון דאינו מטמא ע"י שחיטה אלא לאחר פירכו' כשמת לגמרי ואז ע"י נחירה ג"כ מטמא כיון דמעשה נחירה באמת ג"כ מחשבה טובה היא אלא בעודה מפרכס אינו מועיל אבל לאחר פירכוס כשמת לגמרי באמת מועיל וכן מוכח מרש"י שם דף קכ"א ע"ב ד"ה שחט בה אחד שכ' וז"ל וכן בנחרה ועודה מפרכסת עכ"ל אלמא דגם בנחירה סובר רש"י דדוקא בעודה מפרכסת אינה מטמאה אבל לאחר פירכוס מטמאה וכיון דאין שום חילוק בין שחיטה לנחירה ע"כ לא נקטה המתני' עוף טמא וא"כ ממילא מיושב קושי' כהד"ג ודו"ק:

4אבל ראיתי סתירה לדברינו מתוס' ריש חולין ד"ה שמא יגע בבשר שכ' וז"ל אע"ג דדם קדשים אינו מכשיר כו' או שהעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עליה כו' אלמא דהתו' מוקי את הסוגי' שם שהכשיר הבהמה במים ושם בד"ה ובמוקדשין כתב התו' דשמא יגע בעודה מפרכסת דלענין טומאת אוכלין מפרכסת הרי היא כחי יעי"ש נראה מהתוס' דבעודה מפרכסת מועיל ההכשר. אבל אחר עיון קצת ראיתי דאדרבא מתוס' שם יש ראי' לדברינו כיון דהתוס' שם ד"ה ובמוקדשין כתב על הקושיא דמפרכסת הרי היא כחי' שני תירוצים חדא שמא יגע אחר פירכוס ועוד לענין טומאת אוכלין מפרכסת אינה כחי' ובד"ה שמא יגע בבשר כתב התוס' על הקושיא דדם קדשים אינו מכשיר ג"כ שני תירוצים חדא דחיבת הקודש מכשיר ועוד שהעבירה בנהר כו' וא"כ י"ל דהני ב' תירוצים תליא בהני ב' תירוצים דלעיל דלפי תירוץ הב' שכ' התו' לעיל דלענין אוכלין מפרכסת הרי היא כחי' וא"כ החשש הוא שיגע בעודה מפרכסת לפי תירוץ זה כתב התוס' דחיבת הקודש מכשיר דל"ל למי תירוץ זה שהעבירה בנהר כיון דבעודה מפרכסת אינו מועיל ההכשר ולפי תירוץ הא' שכ' התו' לעיל שהחשש הוא שיגע אחר הפירכוס לפי תירוץ זה כתב התוספ' דאיירי שהעבירה בנהר וא"כ אדרבא מדתירץ התוס' בד"ה שמא שני תירוצים איכא ראי' לדברינו ודו"ק:

5אבל לכאו' ראיתי סתירה גדולה לדברינו מדף קכ"א ע"א שם ממה דא"ר אסי שונין ישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה צריכין מחשבה והכשר מים ממקום אחר פרש"י ד"ה שונין וז"ל יש תנאים ששונים שישראל בטמאה צריך מחשבה להאכילה לעכו"ם ואי לא חישב לא הויא אוכל עד שתמות וכן עכו"ם בטהורה עכ"ל אלמא דהכשר מועיל בעודה מפרכסת, אולם אחר רואי ראיתי דגם משם היכא סתירה לדברינו דהגמ' הביא שם פלוגתא דר' יוחנן וחזקי' חזקי' סובר אינה לאברים ור' יוחנן סובר ישנה לאברים נמצא לחזקי' מפרכסת יצא מכלל חי לגמרי וא"כ לדידי' באמת שפיר מועיל ההכשר בעודה מפרכסת וא"כ י"ל דהתנאים דשונים דצריך הכשר באמת סברו כחזקי' וע"כ מועיל לדידהו ההכשר אבל ר' יוחנן דסובר דישנה לאברים וא"כ סובר דמפרכסת הרי היא כחי לדידי' באמת אינו מועיל ההכשר וא"כ י"ל כיון דהמתני' דהעו"ה שם נקטה בהמה טמאה דוקא ולא עוף טמא עכצ"ל דסברה כר' יוחנן כמובן, ומה מאד מיושב בזה בס"ד קושי' הכ"מ הל' טומאת אוכלין פ"ג הל"ד שהקשה על הרמב"ם דמדוע לא פסק כהך דשונין דצריך הכשר די"ל דהרמב"ם פסק כהמתניתין דהעו"ה וכר' יוחנן ודו"ק. וגם מהתוס' שם דף פ"א ע"ב ד"ה הואיל שהקשה ב' קושי' לר' שמעון חדא דאמאי לא יקבלו טומאה כל הקדשים מחיים ועוד שעיר המשתלח אמאי לא יקבל טומאה מחיים כיון דעומד לידחות לצוק כדחוי דמי ולכאורה מה הקשה התוס' הלא מחיים אינו מועיל ההכשר אעכ"מ דהתוס' סובר דמועיל אבל באמת גם משם ליכא סתירה לדברינו כיון דעל הקושיא הא' של התוספת י"ל דחיבת הקודש מכשיר ועל הקושיא הב' משעיר המשתלח כיון דסופו לטמא טומאה חמורה באמת ל"צ הכשר כמובן:

6וכיון שבררנו בס"ד שדברינו הנ"ל כנים הם ממילא מיושב קושי' כהד"ג אבל גם גוף הקושיא של הגאון רע"א ג"כ מיושב שהרמב"ם הלכות אבות הטומאות פ"ב הל"א כתב וז"ל בהמה או חיה טמאה שנשחטה אינה מטמאה משום נבילה כל זמן שהיא מפרכסת עד שיתיז את ראשה והרי היא כאוכלין טמאין נחרה והרי היא מפרכסת אין בה אפי' טומאת אוכלין כל זמן שהיא מפרכסת עכ"ל אלמא דבחיה ג"כ מועיל השחיטה לענין טומאת אוכלין כמו בבהמה וא"כ צ"ל דמה דנקטה המתניתין ריש העו"ה בהמה לאו דוקא אלא ה"ה חיה דחיה בכלל בהמה וטעמא דבחיה מועיל השחיטה באמת י"ל כיון דחיה ג"כ סופה לטמא טומאה חמורה ול"צ הכשר וע"כ מטמאה בעודה מפרכסת וא"כ ממילא ל"ק קושי' הגאון הנ"ל דל"ל אשר יאכל כיון די"ל דצריך למעט חיה טמאה כקושיית כהד"ג כיון דבחיה טמאה באמת מועיל השחיטה אלא על הגאון י"ל דלא הקשה אלא על לשון הגמ' שם דף פ"ה ע"א דקא' דצריך אשר יאכל למעוטי עוף טמא וע"ז באמת הקשה שפיר כיון דעל עוף טמא ל"צ קרא ואי באמת הקשה הגאון הנ"ל על הקרא גופא אז ל"ק מידי כיון די"ל כמו שתירצנו ודו"ק:

7אולם מהרמב"ם הלכ' טומאת אוכלין פ"ב הל"ו ראיתי סתירה גדולה לדברינו שכ' וז"ל כל האוכלין שהן מבעלי חיים אינן מקבלין טומאה עד שימותו שחט בהמה חיה ועוף אע"פ שעדיין הן מפרכסין מקבלין טומאה עכ"ל ומדכ' דבהמה חיה ועוף מקבלין טומאת אוכלין בעודן מפרכסין עכצ"ל דסובר דבמפרכסת מועיל ההכשר כיון דבהמה חיה ועוף צריכין הכשר כמ"ש בהלכה ז' שם נהי די"ל דנכשרו בדמן אפ"ה עכצ"ל דהכשר מועיל במפרכסת כיון דהא דדם מכשיר משום דאיתקש למים וא"כ עכ"מ דהכשר מים ג"כ מועיל. אכן באתי היום אל העיון וראיתי שגם מהרמב"ם ליכא סתירה לדברינו כיון דיש לחלק בין הכשר מים להכשר דם די"ל בשלמא הכשר דם כיון דמעשה שחיטה ג"כ גורם ההכשר דהא דדם מכשיר אינו אלא בדם שחיטה אבל דם חללים אינו מכשיר כמ"ש התוס' חולין דף ל"ה ע"ב ד"ה דם וכן פסקו הרשב"א שם והר"ש והרא"ש פ"ו דמכשירין וגם מהרמב"ם הל' טומאת אוכלין פ"ו נר' דס"כ מדל"כ דדם חללים של בהמה מטמא וגם רש"י בחולין שם באמת להל' מודה דדם חללים אינו מכשיר ומ"ש רש"י דדם חללים של בהמה מכשיר ל"כ אלא לר' שמעון כ"כ הלב ארי' שם ואמת אתו דאל"כ קשה על רש"י כל הקושיות של התוס' שם, וכיון דדם חללים אינו מכשיר אלא דם שחיטה א"כ השחיטה ג"כ גורם לההכשר ע"כ שפיר מועיל ההכשר של דם שחיטה אפי' בעודה מפרכסת אבל הכשר מים באמת י"ל דאינו מועיל במפרכסת וא"כ י"ל דהרמב"ם באמת איירי בהכשר דם אבל המתני' דהעו"ה לא יכל' למינקט עוף טמא כיון דבעוף טמא צריך הכשר מים דהכשר דם לא מועיל בטמא כדאי' שם דף קכ"א ע"א והכשר מים באמת אינו מועיל במפרכסת וממילא ל"ק קושי' כהד"ג כיון די"ל כמו שכתבנו ודו"ק:

8ובאופן ב' נ"ל בס"ד ליישב את קושי' הגאון רע"א בהקדים לברר דמדוע לא הקשה על הגמ' גופא דהיכי קאמר הגמ' דף פ"ה ע"א שם דלר"מ צריך אשר יאכל למעט עוף טמא הלא במתניתין שם איתא הנוחר והמעקר פטור מלכסות ור"מ ג"כ מודה לזה וא"כ ל"ל אשר יאכל הלא כל שחיטה נחירה היא כלו' נבילה כן הי' יכול להקשות על הגמ' גופא ומדוע הקשה על רש"י דדף י"ז שם דוקא, ונ"ל דעל הגמרא באמת ל"ק מידי דבדף כ"ז ע"ב שם איתא א"ר יהודא משום ר' יצחק בן פנחס אין שחיטה לעוף מה"ת שנא' ושפך בשפיכה בעלמא סגי ופריך הגמ' ממתני' דהנוחר והמעקר פטור מלכסות ומשני דמתני' איירי בחיה ומתוס' שם ד"ה בשפיכה נראה דר' מאיר מצי סובר דאין שחיטה לעוף מה"ת יע"ש בראש יוסף אבל המלא הרועים אות ע' כלל עוף אי טעון שחיטה מה"ת כתב דר"מ סובר דיש שחיטה לעוף מה"ת והביא ראי' ממשנה זבחים דף ס"ט ע"ב דקאמר ר"מ מלק ונמצאת טרפה אינו מטמא בבית הבליעה ק"ו מנבילת בהמה ומה נבילת בהמה שמטמאה במגע ובמשא שחיטתה מטהרת טריפתה נבילת העוף שאינו מטמא במגע ובמשא אינו דין שתהא שחיטתה מטהרת טומאתה ואי טמא דאין שחיטה לעוף מה"ת אין ראי' מבהמה דשחיטה שלה מה"ת לכך מטהרת טריפתה משא"כ בעוף אע"כ דסובר דיש שחיטה לעוף מה"ת ואי"ל דנהי דאין שחיטה לעוף מה"ת מ"מ נחירה מיהא בעי בסימני' ולכך יליף שפיר מבהמה דא"כ לא הי' לו לר"מ למילף אח"כ מליקה במה מצינו רק ליערבינהו ולילף מליקה ונחירה משחיטה דכמו בבהמה דבר שמכשירה לאכילה מטהרת טריפתה מטומאתה ה"ה בעוף דבר שמכשרתו לאכילה דהיינו נחירה ומליקה יטהר טריפתו מטומאתו אעכ"מ דר"מ סובר דיש שחיטה לעוף מה"ת כ"כ המהרו"ע, אבל ל"נ דבשביל קושי' זו עדיין לא מוכח לומר כן אלא אדרבא משם נ"ל להביא ראי' להיפך דלכאו' אפי' כשנ' כהמהרו"ע עדיין קשה דל"ל לר"מ למילף מליקה במה מצינו ליערבינהו ולילף עוף ומליקה בחדא מחתא מק"ו ולומר הכי ומה נבילת בהמה דבר שמכשרתה לאכילה מטהרת טריפתה נבילת העוף דהיינו בחולין שחיטה ובקדשים מליקה שאינו מטמא במגע ובמשא אינו דין שתהא דבר שמכשרתו לאכילה מטהרת טריפתו מטומאתו ואי"ל דעל הק"ו הוה יכל"ל דיו הלא על מה מצינו ג"כ י"ל דיו כמ"ש השושנת העמקים כלל א', ועוד ק"ל דל"ל לר"מ ק"ו כלל כיון דלפי מסקנת הגמרא שם ר"מ קרא אשכח ודרש זאת תורת הבהמה והעוף בשלמא על הקרא ל"ק כיון די"ל דמלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא אבל על הק"ו קשה דל"ל:

9וע"כ נ"ל בס"ד דר"מ באמת סובר דאין שחיטה לעוף מה"ת ולא קאמר ר"מ את הק"ו לדידי' כיון דלדידי' באמת ל"צ הק"ו כיון דקרא אשכח ודריש כמ"ש ר"י בר' אבין שם אלא לדבריו דר' יהודא דסובר דיש שחיטה לעוף מה"ת קאמר ר"מ דק"ו הוא [דאת זה דר' יהודא ס"כ נ"ל להוכיח מבריי' דחולין דף כ"ז ע"ב דילפינן דיש שחיטה לעוף מה"ת מזאת תורת הבהמה והעוף והך ברייתא סתם ספרא היא וסתם ספרא ר' יהודא כדאיתא בסנהדרין דף פ"ו] וא"כ ממילא ל"ק קושייתינו דמדוע לא קאמר ר"מ את ההיקש דזאת תורת הבהמה במתני' שם כיון דלדבריו דר' יהודא קאמר ור"י יליף מההיקש להיפך דיש שחיטה לעוף מה"ת וע"כ לא יכול ר"מ להשיב מההיקש כלום כיון די"ל דר' יהודא באמת ל"ס כתירוצו של התוס' שם ד"ה וכי באיזו יע"ש ותבין וע"כ לא קאמר ר"מ אלא את הק"ו וממילא לפי"ז שפיר י"ל דר"מ באמת סובר דאין שחיטה לעוף מה"ת ול"ק קושיית המהרו"ע כיון די"ל דר"מ לדבריו דר' יהודא קאמר כמובן. אלא אכתי קשה קושייתינו הנ"ל דמדוע לא יליף ר"מ הכל מהק"ו ע"כ נ"ל לומר דלעולם ר"מ סובר דאין שחיטה לעוף מה"ת ול"ק קושיית המהרו"ע כיון די"ל דמתחילה למד ר"מ מהק"ו דברים שצריכין שחיטה מה"ת כיון דמהק"ו לא יכול למילף אלא דומיא דק"ו דהיינו דברים שצריכין שחיטה מה"ת ואח"כ למד במה מצינו דברים שאינן צריכין שחיטה דהיינו עופות בחולין ומליקת קדשים ומה דקא' מליקתו לאו דוקא אלא ה"ה גם נחירה בעוף חולין ולא נקט מליקה אלא כיון דעיקר פלוגתתם במליקה היא ומה דקא' נבילת העוף שאינו מטמא במגע ובמשא אינו דין שתהא שחיטתה מטהרת טריפתה מטימאתה נ"ל שכיוון בזה על עופות קדשים דהיינו צפורי מצורע שצריכין שחיטה מה"ת אפי' למ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת כמ"ש המהרו"ע שם וא"כ ל"ק קושי' המהרו"ע כמובן, וגם מתוס' זבחים שם ד"ה וכי נ"ל להוכיח דר"מ סובר דאין שחיטה לעוף מה"ת דמדהקשה שני קושיות חדא דאיצטריך היקישא דזאת תורת הבהמה לכדדרשינן בחולין מה בהמה בשחיטה אף עוף בשחיטה ועוד איצטריך לדרשה דר' אליעזר דמה מליקת עוף מן הצואר אף שחיטת בהמה מן הצואר ולכאורה היכי עירבו התוספות הני שני לימודים מזאת תורת הבהמה הלא ר"א עכצ"ל דסובר דאין שחיטה לעוף מה"ת כמ"ש רש"י בחולין דף כ"ז ע"ב ד"ה אין שחיטה לעוף מה"ת אעכצ"ל בכוונת התוספ' דהכי הקשה חדא הלא איצטריך היקישא ללמוד דיש שחיטה לעוף מה"ת ועוד אפי' כשנאמר דר"מ סובר דאין שחיטה לעוף מה"ת איצטריך היקושא לכדר"א וא"כ יש ראי' גם מהתו' זה די"ל דר"מ סובר דאין שחיטה לעוף מה"ת כמובן, נמצא לפי הקדמה זו לא נתברר אליבא דר"מ דהיכי סובר אי יש שחיטה לעוף מה"ת או לא וא"כ י"ל דמשו"ה לא הקשה הגאון רע"א הנ"ל על הגמרא גופא כיון די"ל דר"מ סובר דאין שחיטה לעוף מה"ת וא"כ בכל העופות השחיטה נחירה היא וע"כ צריך אשר יאכל למעט עוף טמא אבל על רש"י דקאמר בדף י"ז שם דלר"מ גמרינן שפיכה שפיכה משחוטי חוץ דצריך להיות בכיסוי שחיטה דוקא א"כ עכצ"ל לרש"י דר"מ סובר דיש שחיטה לעוף מה"ת ע"כ הקשה הגאון הנ"ל על רש"י דוקא ודו"ק:

10אבל לכאו' ק"ל על רש"י דלפי דבריו דגמרינן שפיכה שפיכה משחוטי חוץ דצריך בכיסוי שחיטה דוקא א"כ מה הקשה הגמ' שם על ר"ע דסובר דבשר נחירה הי' מותר במדבר ממתני' דהנוחר ומעקר דאמאי פטור מלכסות דילמא לענין כיסוי מודה ר"ע דגם במדבר היה צריך שחיטה דוקא כיון דגמרינן שפיכה שפיכה משחוטי חוץ דבקדשים באמת מודה ר"ע דבעינן שחיטה דוקא כמ"ש הגמ' שם קדשים שאני ואח"כ חפשתי ומצאתי שכבר קדמני בקושיא זו השושנת העמקים סי' ט"ז והניח בתימא, ועוד ק"ל על רש"י דבדף כ"ז ע"ב שם על מד"ק ר' יצחק דאין שחיטה לעוף מה"ת פריך הגמ' ג"כ ממתניתין דהנוחר ומעקר פטור מלכסות ולפי דבריו מה הקשה הגמ' דילמא לעולם גם המתני' סוברת דאין שחיטה לעוף מה"ת אלא לענין כיסוי בעינן שחיטה דוקא משום דגמרינן שפיכה שפיכה משחוטי חוץ וגם זה לכאורה קושיא גדולה על רש"י. וע"כ נ"ל בס"ד ליישב כך דעל הקושיא הא' נ"ל דמד"ק הגמ' דף י"ז שם קדשים שאני דגם לר"ע קדשים צריך שחיטה א"ז ל"ק הגמ' אלא בהה"א דאכתי לא ידעינן מהא דנחירתן זהו שחיטתן אבל לפי מה דמשני הגמ' נחירתן זהו שחיטתן באמת י"ל דגם בקדשים סובר ר"ע דלא הי' צריך שחיטה במדבר ומה דאי' בקרא ושחט את בן הבקר י"ל כיון דנחירתן זהו שחיטתן כמו דמשני הגמ' על הקרא הצאן ובקר ישחט להם ואע"ג דלפי"ז נסתר תירוצו של התוס' שם ד"ה ר"ע וא"כ ע"כ מוכרחינן לומר דבקדשים מודה ר"ע מחמת קושיית התוספת אבל באמת זה ליתא כיון דאפי' לפי תירוצו של התוס' ג"כ צ"ל דהגמ' הוה ידע דפליגי כיון דהתוס' בלא"ה הניח את קושיתו בתימא שעכצ"ל דהגמ' הוה ידע דפליגי וא"כ ממילא שפיר י"ל כמו שכתבנו דבתר דידעינן מהא דנחירתן זהו שחיטתן באמת גם בקדשים סגי בנחירה וע"כ פריך הגמ' אח"כ על ר"ע שפיר מהמתני' דהשוחט ומעקר דאי"ל דגמרינן שפיכה שפיכה כיון דבקדשים ג"כ הי' מותר הנחירה כמובן. ועל הקושיא הב' נ"ל דהגמרא הכי פריך אי אמרינן דאין שחיטה לעוף מה"ת הנוחר והמעקר אמאי פטור מלכסות ואי"ל משום דגמרינן שפיכה שפיכה משחוטי חוץ כיון דכשאמרינן כן אז קשה קושיית הגאון רע"א הנ"ל דל"ל אשר יאכל למעט עוף טמא מכיסוי כיון דליכא למימר כתירוצינו הנ"ל דר"מ סובר אין שחיטה לעוף מה"ת אעכצ"ל מדכתב רחמנא אשר יאכל למעט עוף טמא מכיסוי דאי אמרינן אין שחיטה לעוף מה"ת אז באמת גם לענין כיסוי אין צריך שחיטה כיון דקרא אשר יאכל גלי לן דלא גמרינן בגז"ש דשפיכה שפיכה וא"כ פריך הגמרא שפיר, ורש"י דקאמר דילפינן בגז"ש דשפיכה שפיכה באמת צ"ל דלא קאמר אלא על חיה כיון דחיה צריך שחיטה מה"ת והוה אמרינן לר"מ דסובר שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה השוחט ונתנבלה בידו ג"כ חייב לכסות ע"כ קאמר רש"י דלא אמרינן כן אלא גמרינן שפיכה שפיכה, וגם נ"ל בס"ד ליישב בזה דקדוק גדול ברש"י שכ' בדף י"ז שם ד"ה והמעקר וז"ל ובחיה קאי דטעונה כיסוי כגון צבי ואיל אמאי כתב רש"י דהמתני' דוקא על חיה קאי וגם השושנת העמקים סי' הנ"ל עמד ע"ז אבל לפמ"ש יפה כתב רש"י כיון דרש"י רצה להביא אח"כ את הגז"ש דשפיכה שפיכה ע"כ הקדים דהמתני' דהנוחר והמעקר בחיה קאי כמובן, וא"כ ממילא ל"ק על רש"י גם קושיית הגאון רע"א הנ"ל כיון דעל עוף טמא באמת לא קא' רש"י דגמרינן בגז"ש דשפיכה שפיכה ע"כ צריך אשר יאכל למעט עוף טמא, וגם מיושב בזה בס"ד מדק"ל דאמאי קאמר הגמ' דף פ"ה שם דלר"מ אשר יאכל למעוטי עוף טמא אתי אמאי ל"ק דלמעוטי חיה טמאה אתי אבל בהנ"ל מיושב שפיו דלמעוטי חיה טמאה באמת ל"צ קרא כקושיית הגאון הנ"ל ודו"ק:

11ובאופן ג' נ"ל בס"ד ליישב את קושיית הגאון הנ"ל די"ל דר"מ סובר כר"ע דבמדבר הי' מותר הנחירה וא"כ צריך אשר יאכל למעט עוף טמא מכיסוי במדבר כיון דבמדבר ג"כ נצטוינו על הכיסוי כמ"ש רש"י בסוגי' דנחירה כמובן, וכיון דלפי הנ"ל צ"ל דר' מאיר סובר כר"ע ממילא מיושב קושי' התפארת יהונתן שהקשה על הרמב"ם דסובר דבמדבר הי' הנחירה מותר ובשר תאוה אסור א"כ צ"ל דפסק כר"ע וכר' ישמעאל הלא הגמ' שם קאמר דפליגי וא"כ היאך פסק כתרווייהו אבל בהנ"ל דר"מ סובר כר"ע ל"ק מידי כיון דהתוס' ריש חולין ד"ה אבל כתב דר"מ סובר כר' ישמעאל דבמדבר היה בשר תאוה אסור וא"כ צ"ל דר"מ סובר כתרווייהו כיון דבאמת השני דינים אינם סותרים זה את זה כמו שהקשה התוספת בסוגיא דנחירה אלא על קושיית התו' צ"ל כהנ"ל דהגמ' ידע דפליגי ומשו"ה קאמר הגמרא במאי קמיפלגי אבל ר"מ באמת י"ל דסובר כתרווייהו וא"כ פסק הרמב"ם כר"מ ודו"ק: