ברית משה, מצות עשה צג:ב
ברית משה · Brit Moshe, Positive Commandments 93:2
Open in the reader →1ומ"ש רבינו בסוף מ"ע זו אמר רב המלוה מעותיו שלא בעדים עובר על לפ"ע כו' בגמ' שלפנינו בסוף איזהו נשך איתא א"ר יודא אמר רב וכן אי' ברי"ף והרא"ש ז"ל שם אבל מרבינו ז"ל נראה דגירסתו דרב בעצמו אמר את זה, ומ"ש רבינו וגורם קללה לעצמו זה הוא מימרא דר"ל שם והרי"ף והרא"ש השמיטו הא דר"ל אבל רבינו הלך בעקבותיו של הרמב"ם ז"ל הלכות מלוה פ"ב הל"ז שהביא ג"כ תרווייהו ועי' בפלפולא חריפתא שם מ"ש בזה, אבל לכאורה ק"ל על רבינו דבע"ז דף ט"ו ע"א איתא דרב הונא זבין פרה לעכו"ם משום אימור לשחיטה זבנה וכדמסיק רב אשי שם דבלפני עור כל היכא דאיכא למיתלי לקולא תלינן עי' רש"י שם וא"כ היכי קאמר דהמלוה שלא בעדים עובר משום לפ"ע וטעמו שיעלה על לבו של לוה לכפור במזיד כמ"ש רש"י והמהר"ם שיף שם וכן אי' בסמ"ע סימן ע' הלא כל היכא דאיכא למיתלי תלינן וא"כ גם כאן י"ל דמשום חזקה דאין אדם מעיז לא יכפור ואפי' תימא דשמא יכפור הלא כל היכא דאיכא למיתלי תלינן והיאך אמר רב דעובר משום לפ"ע אעכצ"ל דרב ל"ס כל היכא דאיכא למיתלי תלינן וכן באמת אי' בירו' שביעית פרק ה' הל' ג' דעל מה דאיתא במשנה שם ב"ש אומרים לא ימכור לו פרה חורשת בשביעית וב"ה מתירין מפני שיכול לשוחטה ופלוגתתם אי אמרינן דהיכא דאיכא למיתלי תלינן ב"ש סברו דלא תלינן וב"ה סברו דתלינן כמו שאי' בגמ' ע"ז דף הנ"ל ופריך בירושלמי על זה מהא דתניא המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר מקח טעות הוא ושמואל אמר יכול לומר לשחיטה מכרתיו לימא רב כב"ש דלא תלינן ושמואל כב"ה דתלינן ומשני הירו' וז"ל ואפי' יסבור כב"ה לית אורחא משאתה תלתין יומין פירש הפ"מ וז"ל כלומר אע"פ דבמתניתין אמרי ב"ה דמצינן למיתלי שזה לשחיטה הוא שלקחה מ"מ וכי אין דרך להשהותה בביתו שלשים יום או איזה זמן מועט ולא ישחטנה מיד והלכך במתניתין מותר למוכרה לו דהא מיהת שפיר תלינן שעתיד הוא לשוחטה ולא לחרוש עמה אבל התם נהי דאמרת דמצי למימר ליה לשחיטה מכרתיו לך הא מיהת כיון דמדרך שלא לשחוט מיד אחר הקניה אלא משהא אותו בביתו כמה ימים וא"כ הגע עצמך וכי לאו מקח טעות הוא שהרי באותן הימים שזה משהא אותו בתוך ביתו יכול הוא לנגוח ויפסידנו דבר קטלא הוא והשתא מילתיה דרב אף לב"ה דמתני' היא דאזלא עכ"ל אבל במראה הפנים שם כתב דמה דמשני הירושלמי דרב כב"ה דיחויא בעלמא הוא אבל באמת סובר הירושלמי דרב כב"ש דלא תלינן והביא כמה ראיות ע"ז עי"ש וא"כ לפי"ז על רב גופא באמת ל"ק קושייתינו הנ"ל כיון דסובר כב"ש דלא תלינן ע"כ שפיר קא' דכשלוה שלא בעדים עובר משום לפ"ע. אבל עדיין ק"ל על רב הונא שהי' תלמידו של רב א"כ היכי זבין פרה לעכו"ם הלא לרב עובר משום לפ"ע כיון דל"ס היכא דאיכא למיתלי תלינן כמו שהקשה הגמ' שבת דף קכ"ח ע"א והא רב הונא תלמיד דרב הוה וכן איתא בביצה דף מ' ע"א ובסנהדרין דף ו' ע"ב עי"ש ואי"ל דאין זה רב הונא תלמיד דרב וכמ"ש התוס' חולין דף י"ג ע"א ד"ה בעא דתרי רב הונא הוו דזה אא"ל כיון דרב חסדא מפלפל בע"ז שם על רב הונא א"כ ע"כ דתלמידו דרב הי' שהרי בשבת שם מפלפל רב חסדא ג"כ על רב הונא ועל רב הונא זה הקשה הגמ' דתלמידו דרב הוה וא"כ קשה קושייתינו, בשלמ' לפי גירס' שלפנינו דלא רב בעצמו אמר בב"מ שם אלא רב יהודא אמר משמיה שפיר י"ל דאמוראי נינהו אליבא דרב ורב הונא באמת סובר דרב ל"ס דכשלוה שלא בעדים עובר משום לפ"ע וכעין זה כתב המרש"א בביצה דף ל"ג ע"א בד"ה גמ' אין סומכין בתירוצו השני עי"ש אבל לפי גירסת רבינו דרב בעצמו אמר בב"מ שם א"כ ממילא תו ליכא למימר אמוראי נינהו כמ"ש התוספות כתובות דף ט"ו ע"ב ד"ה מאן דמתני בשם ר"ח דלא מסתבר דשום אמורא יחלוק אההיא דאבל ליוחסין לא דרב גופיה קאמר לה בלא אמורא עי"ש וא"כ קשה קושייתינו הנ"ל על רב הונא בתוקפה:
2וע"כ נ"ל בס"ד דרב באמת סובר כרב הונא דהיכא דאיכא למיתלי תלינן וגם בירושלמי הפשט באמת כן דרב סובר כב"ה ודלא כמ"ש המראה הפנים דמה דמשני הירושלמי דחיישינן לשהויי זה דחייה בעלמא דזה באמת ליתא כיון דמגמ' ע"ז דף כ' ע"ב מוכח בפי' כהירושלמי דאיתא התם איבעיא להו בהמה על מנת לשחוט מהו כו' אבל בהמה כיון דברשותיה דנכרי קיימא משהי לה או דילמא לא שנא ופשיט הגמרא דלר' יהודא מותר למכור כשהתנה בפי' ע"מ לשחוט ולר"מ אסור אלמא דבסתם לכ"ע אסור דחיישינן לשהויי ומה שהקשה המראה הפנים על רב הונא כבר הקשה את זה התו' בע"ז שם ד"ה בהמה ומתרץ יפה עי"ש וא"כ לפי"ז באמת מוכח מהירושלמי דרב סובר כב"ה דהיכא דאיכא למיתלי תלינן וא"כ על רב הונא באמת ל"ק מידי אלא על רב גופא עדיין קשה קושייתנו הנ"ל דהיכי קאמר בב"מ דעובר משום לפ"ע, אבל לפמ"ש הלח"מ בהלכות מלוה שם דמ"ש רש"י דטעמא דרב משום שיעלה על רוחו לכפור אין כוונתו דבמזיד יעשה כן דאטו ברשיעי עסקינן אלא חיישינן שישכח שהלוהו וע"כ עולה על רוחו לכפור וכ"כ התומים סי' ע' א"כ ממילא ל"ק מידי כיון דהחשש הוא שמא ישכח ובזה לא שייך למימר דהיכא דאיכא למיתלי תלינן כמובן, ומה מאד יש ליישב בזה את מנהג העולם שנהגו להלוות שלא בעדים שעמד על זה הפלפולא חריפתא בב"מ שם די"ל דרבינו והרמב"ם והטור ש"ע חושן משפט סימן ע' סברו דהחשש היא שמא ישכח וע"כ הביאו שפיר להלכה את הא דרב דאסור להלוות שלא בעדים אבל העולם י"ל דסמכו עמ"ש הב"ח והפרישה והסמ"ע שם וגם המר"ם שיף בב"מ שם דלפ"ע לא שייך אלא היכא דחיישינן שיכפור במזיד אבל לא כשיכפור בשוגג וכיון דבמזיד באמת איכא למיתלי דלא יכפור כהנ"ל ע"כ נהגו העולם היתר בדבר אלא על הב"ח והסמ"ע והמר"ם שיף נשאר קושייתינו על רב גופא וזה באמת צ"ע גדול אצלי: