חתם סופר על התורה, בהר

1וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר פירש"י מה ענין שמיטה אצל הר סיני וכו' יש להמליץ דהנה כתיב ממחרת השבת השביעית כבר כתבנו בפ' אמור מה שיש ליישב בלשון הקרא דקרי לי' שבת והנה שבת מורה על שבת בראשית שבת וינפש ושמיטה מורה על העתיד שית אלפי שני הווה עלמא וחד חרוב כדאיתא ברמב"ן ובזכות שמירת שבת בראשית בכל שבוע זוכה לשמור שבת של שמיטה המרמז לע"ל כי בזכות שבת בראשית יצו ה' את הברכה בשנה השישית לשלש שנים ויכול לקיים מצות שמיטה שבת שלע"ל והיינו ושמרו ב"י את השבת בראשית לעשות את השבת לדורותם היא שבת של שמיטה הרומז לדורותם והנה ז' פעמים שמיטה הוא ז' שבתות וחמשים יובל הגדול סוף כל ימות עולם כמ"ש רמב"ן ולזה רומזים שבעה שבועות תספר לך כל שבוע רומז לז' אלפים שנים ויום החמשים יום מתן תורה הוא יובל הגדול שבו רמז הר סיני ע"כ במשוך היובל הגדול המה יעלו בהר ה' וע"כ כל יום ז' של שבעה שבועות שבין פסח לעצרת הוא שבת כמו שבת של שמיטה והיינו עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום וא"ש ונכון בעזה"י ואמנם הקושיא כיון דהר סיני רומז ליובל מה ענין שמיטה אצל יובל היינו מה ענין שמיטה אצל הר סיני:

2כי תבואו אל הארץ ושבתה הארץ שבת לד' ר"ל שהארץ עצמה תשבות ולא תוציא צמחה וכחה כי ה' יתן משפע השמים כמו המן שירד מן השמים ככה יהי' מן הארץ אך מ"מ שש שנים תזרע ותזמור והיוצא מן הארץ תהי' משמים ממעל ובשנה השביעית שבת שבתון בכפל יהי' שבת לארץ כי שש שנים הי' שבת שלא נתנה כחה אבל עכ"פ זריעה וזמירה לא נשבת ובשנה השביעית גם מזה תושבת והוה שבת שבתון ובזה יובן בתוכחה כתיב שמיכם כנחושה וארצכם כברזל ופרש"י השמים מזיעים ולא הארץ ובתוכחה של משנה תורה כתיב בהיפך והיינו טעמי' משום שבבית ראשון כל זמן ששמרו שמיטה ויובל והיו צינורי השמים פתוחים להשפיע ויבשה הארץ לגמרי לכן כאשר חטאו ועצר את השמים מ"מ עדיין היו מזיעים קצת כנחושה ולא נסתמו הצינורות מכל וכל אבל הארץ כבר יבשה משנים רבות ע"כ בקללה היתה כברזל משא"כ בבית שני אפי' כשעושין רצונו של מקום לא נתברכו בשלימות רק הארץ הוציאה יבולה כדרך כל העולם ולא השמים ע"כ כשחטאו היו השמים כברזל דבלאה"נ לא נפתחו צנורותיה והארץ רק כנחושה כנ"ל:

3ושבתה הארץ שבת לד' פירש"י כמו שבת בראשית ובדרוש אמרתי כמו גוי אסור לשבות וחייב מיתה על השביתה כך שבת הארץ ארץ עמים אסורה בשביתה ושביעית בחו"ל אסור מן התורה רק שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואלו תעשה וישבות וזה לשון הש"ס פ"ק דחגיגה הלכה למשה מסיני עמון ומואב מעשרין מעשר בשביעית ואין כאן מקום להאריך בזה:

4שש שנים תזרע שדך וגו' פירש"י אם אתה שובת בשביעית תזרע ותאסוף שש שנים זא"ז ואם לא צריך אתה לשבות ד' פעמים בז' שנים נרה וזרעה נרה וזרעה וכן כולם והענין כי מי שאינו בוטח ומאמין נח לו יותר לזרוע בכל שנה חצי שדהו ולבור חצי' כדי שעכ"פ בכל שנה יהי' לו אוסף ולא כמו הבוטח בהשי"ת שזורע שש שנים זא"ז ולבור שנה אחת בכל שדותיו אין חריש ואין קציר והנה הארץ משתוקקת להוציא כחה לעבדי ד' ונפש הדוממת והצומחת יתעלה בנפש אדם צדיק ולעומת זה מצטערת בבוא כחה אל קרב אנשים רשעים עע"ז וההפכים א' והנה בשמרם שמיטה זכתה הארץ להוציא פירותי' לעבדי ד' ששה שנים זא"ז ועוד בשנה השישית נתברך לשלש השנים ויאכלו ענוים וישבעו ויגדל תענוג הארץ אך ע"י שלא שמרו שמיטה הפסידה הארץ שנשארה בורה ד' שנים בז' שנים ונהי שנענשו ישראל על זה כדכתיב ואתכם אזרה בגוים מ"מ להארץ יהי' העונש כפול שתוציא פירותי' לאו"ה ע"כ הובטחה ושממו עלי' אויבכם אז תירץ הארץ כי כמו ששמחה להוציא פירותי' לעבדי ד' תתרצה שזכתה להעציר כחה מבלי תת למורדי אור או"ה:

5והיתה שבת הארץ לכם לאכלה יש לפרש דהנה כתיב מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתינו זה כולו מיותר ועכ"פ ולא נאסוף מיותר ורש"י נדחק אספיחים קאי ע"ש יל"ד בתחלה אמר שש שנים תזרע ואספת את תבו אתה הנה מה שאמר שש שנים כבר פירש"י בשם ספרי שש שנים תזרע זאח"ז ולא תצטרך להוביר שנה ולזרוע שנה ולחזור ולהוביר כי שש שנים זא"ז תזרע והנה לכאורה לפ"ז הרי תבואת כל שנה כפולה מהרגיל בכל מדינה שנחה שנה וזורע שנה והארץ מספק לכל בני מדינה ומדינה וכן הי' א"י בימי הכנענים ואמוריים ומשבאו ישראל נתברכה הארץ ולא נחו כלל שש שנים זאח"ז ונמצא הוציאה הארץ בשש שנים כדי שביעה לשנים עשר שנים ומה ידאגו מה נאכל בשנה השביעית ונבוא אל המכוון בעזה"י רק אקדים מה שכתב רמב"ן פ' מקץ גבי עצת יוסף והי' לפקדון לארץ לשבע שני השבע כי מדרך כשיש שובע בעולם רבו אוכלי' מזלזלין בתבואה ובפת ומוציאים למדינה אחרת ואינם משמרים התבואה לדאוג על שנת יוקר ע"כ הצריך לפקוד פקידים להיות התבואה שמורה לשני הרעב ולפ"ז י"ל היינו דקאמר קרא שש שנים זא"ז תזרע שדך ואספת תבואה ותשמור ולא תזלזל כדי שבשנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ ויהי' לכם לאכול אך כל זה בהבוטחים בה' וזורעים שנה אחר שנה ואוספים התבואה להיות שמור לשנת השמיטה, אך יש אשר לא יבטח וחושש פן יחריב ארצו בזריעות הרבה זאח"ז ליכחש שדהו ולא ירצה בזה ושוב כשתבוא שנה הז' יאמר מה נאכל הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתינו בשש השנים שעברו לעומת אותן האנשים אמר הקב"ה וציויתי את ברכתי לכם בשנה השישית וכו' כמו שנפל לכם מן כפול בששה, זה נ"ל פי' הפסוק והנה לפ"ז ב' דיעות הם הנה דעת שמאי הזקן והלל כי שמאי אמר מחד בשבתא לשבתא (ביצה י"ג ע"א) ה"נ אותן הזורעים שש שנים ואוספים על שנה הז' ואינך הוו כהלל דאינו זוכר השבת כ"א בבואו ועל שמאי אמרו חכז"ל נמצא כל ימיו אכל לכבוד שבת כן אלו האנשים אוכלין כל ז' שנה על שנת השמיטה והיינו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה בשש שנים יהי' אוכלים לשבת הארץ:

6והיו לך ימי שבע שבתות השנה תשע וארבעים שנה כי הנה שס"ד ימים אית לי' לשטן רשות לשטוני משא"כ ביוה"כ (כדאיתא ביומא) והנה בכל שנה סופרים מ"ט יום מיציאת מצרים עד יום קדוש מתן תורתינו הוא יום הבכורים כל אלו הימים הם מימים של שס"ד דאית לי' רשות ע"כ ביום הבכורים מכניסין השאור שבעיסה למקום קדוש היינו שני לחם חמץ אך ביובל כבר עברו מ"ט שנים שבהם מ"ט יום הכפורים דלא הוה בי' רשות לשטוני ושולחין לו ביוהכ"פ שעיר מחוץ למחנה לעזאזל ולא יבוא אל תוך המחנה ביום הכיפורים החמשים יצורפו מעתה חמשים יום דלא הווי בי' מגע בהם כלל והוא קודש קדשים וזה והיו לך ימי שבע שבתות וגו' כמהופך יהי' לך שבע שבתות שנים למ"ט יום דהיינו מכל שנה יום אחד והנה נקרא שבועות בכורים ויוה"כ נקרא כפורים ואין ביניהם אלא דזה ב' בכורים וזה פ' כפורים והנה צורת פ' הוא כ' ואות ויו תלוי בתוכו שהוא כ"ו גמטריא שם הוי' ב"ה ותוכו של פ' הוא צורת ב' היינו הלבן שבתוכו (מצורת פ' שאנו כותבין בס"ת) וידוע כי העוה"ז נברא בבי"ת להורות כי יש עולם שני ע"כ צורת פ' כ"ו שגמטריא הוי' ב"ה מקיף העולם שהוא יתברך מקום של עולם ואין העולם מקומו ובשבועות אעפ"י שהוא יום קדוש מ"מ כיוון שהוא משס"ד יום הנ"ל ע"כ הוא בבחינת ב' העוה"ז משא"כ יוה"כ שאין בו שליטה כלל הוא בחינת פ' הוי' ית"ש וזכר לדבר פרך כ' תוס' פע"פ שמשו"ה נאסרו בשבת ל"ט מלאכות כי פרך בא"ת ב"ש אותיות וג"ל שהוא גמט ריא ל"ט והנה נהפך ונעשה מפרך ברך יום השבת ויקדשהו כי הי' בני ישראל בפרך כי אפילו הנשמה בעבדותו של הקב"ה הי' בגלות ונהפך לברך שאפי' לחירות העוה"ז זכו לפי שעה אך חירות הנשמה הי' חירות עולם שהוא שער נו"ן שבבינה הנקרא חירות עולם והיינו המכה בעברתו כל בכורי מצרים שאפי' במיתתם לא נזדקקו (נתמזקי) [נתמתקו] אלא מתו בעברתו שהוא גיהנם שאול תחתית ובאותה רגע ויוצא עמו ישראל מתוכם לחירות עולם שער העליון שבבינה:

7והעברת שופר תרועה בכל ארצכם פירש"י עפ"י דברי חז"ל והוא מהספרי שופר של יוהכ"פ דוחה שבת בכל ארצכם אבל של ר"ה בב"ד לבד והוא רמוז בר"ת ש'ופר ת'רועה ב'כל ר"ת שבת וכל יוה"כ הוא שבת אלא רמב"ן הקשה הא שופר הוא חכמה ואינו מלאכה ולא נאסר אלא משום שמא יעבירנו ע"ש ולא יישב דברי חז"ל ודרשת יתור הקרא ולפעד"נ לפי מה שכ' רמב"ן בפ' אמור דשבות דאורייתא הוא שלא לעשות עובדא דחול ליקח ולמכור וכדומה ע"ש מילתא בטעמא ויען כי שופר יוה"כ הוא משחרר כל העבדים ומחזיר כל השדות לבעליהן ומלתא רבא עביד והי' ראוי' לאסור מן התורה ביום השביתה וכעין שאחז"ל לענין קניית עירוב בין השמשות למקני שביתא בשבתא לא אעפ"י שקנין ההוא נעשה מאליו בידי שמים מ"מ אמרינן כן וה"נ דכוותי' וכאן שהוא ברבים ולכל ישראל הו"א לאיסור בשבת קמ"ל והטעם להיתר כי כבר נפטרים עבדים מעבודתם בר"ה וכן השדות אלא שאינם חוזרים עד יוה"כ וא"כ השופר הזה לא עביד דבר שלם כי כבר נעשה בר"ה ויען כי בר"ה אינו ניכר בכניסת הלילה עד שיקבלו ב"ד עדות החודש וזה לא נודע לבריות עד שישמע קול שופר והוא עשה הקנין הגמור ע"כ כשחל ר"ה של יובל בשבת לא יתקע ובו אלא בב"ד (וקאי דרשת הספרי רק על ר"ה של יובל ולא בשאר ר"ה סתם שחל בשבת):

8*וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך לא תונו איש את אחיו במספר שנים אחר היובל וגו' יש לדקדק אומרו לא תונו איש את אחיו והל"ל איש את עמיתו כמו שאמר ברישא דקרא או קנה מיד עמיתך ועוד במספר שנים אחר היובל והי' לו לומר במספר שנים קודם היובל שעתיד להיות, קודם ניישב מה שהקשה הרמב"ן על משאחז"ל אין אונאה לקרקעות דכתיב מיד עמיתך והא עיקר פרשה במוכר קרקע היוצאת ביובל איירי ולפע"ד לפי מ"ש הרמב"ם כר"מ דענבים העומדים לבצור כבצור דמי וקיי"ל בגט סוף פ' השולח דהמוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג ה"ל קנין הפירות ולאו כקנין הגוף דמי וה"ל כאילו מכר רק הפירות שעתידים להתגדל ואותן ה"ל כבצורין כבר ודיניהם כמטלטלין ושייך בהו אונאה וק"ל:

9במספר שנים אחר היובל ולא מספר שנים של יובל הבא שלא יאמר יש עד היובל עוד כך וכך שנים ושני תבואות של כל השנים של שדה זו שוה כך וכך תתן לי כך וכך דדלמא יהי' שדפון או אופן אחר או יתבטל היובל ביני לביני ע"י סבה שלא יהי' כל יושבי' עליה ויוחלט להלוקח נמצא נתאנה א' מהם אבל יאמר כך זרע חומר תבואה עד חמשים שנה שוה ואכלתי ממנו כך שנים ינוכה זה ואתן לך המותר והיינו מספר שנים אחר היובל ולא לפני היובל:

10כי ימוך אחיך ומכר וגו' הנה כ' רמב"ן דעיקר קרא בפשיטות במוכר קרקעו ושלא יהי' בו אונאת ממון במספר שני היובל אך כ' "מיד" לרמז כי במטלטלין הנקנין מיד ליד יש בהם דין אונאה מיוחד כשיעור חז"ל שתות ויתר על שתות ע"ש ויל"ד מ"ט הזכיר רמז מטלטלין גבי או קנה מיד עמיתך ולא רמז מיד גבי תמכרו ממכר והנה כתיב עוד ולא תונו איש את עמיתו וקאי על אונאת דברים שלא יאמרו לבעלי תשובה זכור מעשיך הראשונים וכ' מרדכי בב"ב גבי בני רוכל ומביא ב"ח ח"מ ר"ס רכ"ח דבאונאת ממון כתיב לא תונו איש את אחיו אסור להונות אפי' רשע דבאונאת דברים כתיב איש את עמיתו עם שאתך בתורה ובמצות אינו אסור להונות אלא מי שאתו בתורה ע"כ לא יאמר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים אבל טרם ששב מותר להונותו בדברים והנה מה ענין אונאת דברים לפ' זו עוד יל"ד לקמן קאמר או דודו או בן דודו יגאלנו או השיגה ידו והוא זו ואצ"ל זו השתא לקרובו צריך הקונה להחזירו בגרעון כסף ק"ו השיגה ידו של עצמו ונראה לענ"ד הנה פירש"י בסוף הסדר שכל הפרשה על הסדר נאמרה וזה שלא שמר שמיטה וכבר מכר ביתו ולא חזר בו לסוף מוכר שדהו ולזה המוכר הזהירה תורה כי תמכרו ממכר תמכרנה תחלה לעמיתיך כפירש"י היינו לעם שאתך בתורה ובמצות תמכרהו קודם למי שאינו אתך במצות אך סיפא או קנה שהזהיר להקונה שיקנה מעמיתך תחלה וק' הא המוכר הזה איננו עמיתך ואלו הי' עמיתך לא בא למכור שדהו ע"כ כ' כאן מיד עמיתך דמיירי ג"כ מדבר הנמכר מיד ליד דהיינו מטלטלין שדרך תגרים למכור ובו הזהיר מיד עמיתך תקנה תחלה הנה מיירי קרא מצדיקים ואינם צדיקים ועל שניהם אל תונו איש את אחיו ולא כ' עמיתך אפי' באחיו שאינו עמיתך ואינו צדיק מ"מ הזהיר באונאת ממון כנ"ל:

11והנה כשמחשב עמו ומנכה לו השנים שכבר אכל פירותיו יש לחלק אם דודו או בן דודו יגאל וזה המוכר לא השיגה ידו כי עדיין עומד ברשעו ולא שב אין מנכין להקונה דמי השביעית שיאמר לא אכלתי הפירות ואי משום שצוה ה' את הברכה בששית ועשת לשלש השנים מן השמים זכו לי ואלו היתה השדה אצל המוכר הרשע הזה לא היתה מתברכת בששית ודידי הוא אך אם השיגה ידי עצמו וע"כ שעשה תשובה וע"ז כתיב לא תונו איש את עמיתו באונאת דברים שלא יאמר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים ע"כ מנכה לו גם השביעית ומפסיד הקונה ואפ"ה צריך להחזיר לו שדה במעט כסף שהרי מנכה לו מה שנתברכה בשנה הששית וא"כ הוה לא זו אף זו לא אלא מבעיא דודו או בן דודו יגאלנו שאינם מנכים לו השביעית שאפי' השיגה ידו של עצמו וכבר הזהרתיך על אונאת דברים שלא יאמר זכור מעשיך הראשונים וממילא ינכה לך גם השביעית מ"מ יגאלנה:

12ועד"ז י"ל קצת במגילת רות דהגואל אמר בתחלה אני אגאל ושוב כשאמר לו אשת המת קנית להקים שם המת על נחלתו חזר ואמר לא אוכל לגאול פן אשחית את נחלתי ובפשטות משמע משום שלא הי' אותו השדה במצר שדותיו והק' מפורסמת א"כ בתחלה מאי קסבר ודרשת חז"ל ידוע ולפי הנ"ל מתחילה הי' סבור שיקרא השדה על שם הצדיק אלימלך א"כ ינכה להקונה כל השביעיות ויוחזר לו בזול ע"כ לא הי' מקפיד בהשחתת נחלה אבל אחר שאמר לו להקים שם מחלון וכליון על נחלתם ואינהו הוו אינשי דלא מעלו כולי האי ויצטרך להשלים כל השביעיות ע"כ אמר פן אשחית את נחלתי גאל לך אתה:

13ואם אין לאיש גואל והשיגה ידו י"ל כתיב לבלתי ידח ממנו נדח אם אין לאיש קרובים לגאול אותו אזי השם ברחמיו יעזרהו שתשיג ידו ויגאל הוא את עצמו ולכן לא כתיב אם השיגה ידו אלא לשון הבטחה דאם אין לאיש גואל אז יהא בטוח והשיגה ידו שישיג ידו לגאול (מש"מ):

14וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך ורמב"ן מייתי נוסח אונקלוס דיר ויתותב וחי עמך ע"ש י"ל דיש לתלות משו"ה מטה ידו הואיל והוא עמך כי נגד צדקתך נראה הוא כרשע ופגע בו מדה"ד כמאמר הצרפית לאליהו באת אלי להזכיר עוני ולהמית את בני ע"כ כיון שאתה גורם והחזקת בו כמו שעשה אלי' להחיות בנה ושלא תאמר מה לי ולך לך מעלי ודור במקום אחר ע"כ הזהיר ידור ויתיב וחי עמך כי עי"כ ילמוד ממעשיך להטיב גם הוא מעשיו ויחי':

15והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי י"ל ע"י שאין רשות למכור שדהו לצמיתות נראה כאלו אינו שלו ממש יען שאינו יכול לעשות עם השדה כרצונו למכרו לצמיתות ורק כגר הוא בשדהו אבל באמת עי"ז עצמו נשאר לו תמיד שדהו ירושת אבותיו דור אחר דור כל ימות עולם והוה תושב עי"ז תושב ממש לעולם וזה והארץ לא תמכר לצמיתות (ואם מכר לא מהני מכירתו) כי היינו עי"ז שלא תמכר לצמיתות גרים ותושבים שניהם יחד גר ותושב בשדהו אתם עמדי וק"ל (מש"מ):

16ומטה ידו עמך והחזקת בו אל תקח מאתו נשך וגו' ובנמכר לנכרי כתיב וכי תשיג יד גר ותושב עמך וכי ימוך אחיך עמו כי אעפ"י דכל הפרשה מיירי באינו עושה רצונו מ"מ הך דפ' ריבית עדיין איננו רשע גמור רק מטה ידו עמך הואיל שהוא עמך דר בין צדיקים גמורים עי"ז נפקד עליו עונו ומטה ידו ע"ד שאמרה צרפית לאלי' באת אלי להזכיר עוני ולהמית בני ולזה אסור להלותו ברבית ולקמן מיירי ברשע שהגר תושב נחשב לו צדיק נגדו ע"כ השיגה ידו עמך שכנגדך הוא צדיק כדעת ר' אברהם גר בתוס' פ' יו"ד יוחסין ע"כ זהו מומר ומותר אתה להלוותו ברבית לכמה פוסקים אמנם מ"מ אחרי נמכר גאולה תהי' לו:

17והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה לעולם בהם תעבודו וכ' הראשונים ז"ל הטעם משום לא תחנם ועיין מג"א סי' ק"ץ ולפי פשטות צ"ע הא מותר ליתן מתנת חנם לעבד כנעניים כמבואר בסוף פ"ק דגיטין דמרחם אבן חורין אעבד נמי מרחם ע"ש והנלע"ד ע"ד דרוש אגדה הנה אחז"ל (שבת דף ל"א ע"ב) כל הזהיר במצות ציצית זוכה ומשמשים לו ב' אלפים ושמונה מאות עבדים דכתיב והחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים בכנף איש יהודי ע"ש נמצא לפ"ז צריכין להיות באו"ה כל כך נפשות יותר מבישראל וכשאמר הקב"ה בברכותן של ישראל ופניתי אליכם והפריתי אתכם והרביתי אתכם ע"כ צריך להפרות ולהרבות כל אומה ואומה יותר עוד כדי להמציא לכל אחד מישראל ארבעים משמשים מכל אומה ואומה אך הלא מתחילה בצמיחתן של ישראל עדיין לא רבו הזהירן במצות ציצית מאד ודי להם במשמשי או"ה אז ומן אז והלאה הלא המשמשים הללו המה עבדים ושפחות כנעניות של ישראל ומקיימי תורה ומצות כי ע"כ מחויב במצות כאשה ויפרו וירבו גם המה והמה ישמשו לבני ישראל אחריהם ואין צורך להפרות ולהרבות או"ה אך אם אדם משחרר עבדו ואינו מנחילו לבניו אחריו נמצא לבסוף יחסרו משמשים לבניו אחריו ויצטרך להפרות ולהרבות או"ה ועובר בשחרורו על לא תחנם:

18ובאחיכם בית ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך ובספרא לרבות מלך ונשיא בעמו כפירש"י והיינו איש באחיו ר"ל איש הוא הנשיא כמו איש ירושלם וגם אחכז"ל בפ' איזהו נשך דמקרא נדרש לפניו והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לעולם בהם תעבודו ובאחיכם ונ"ל דקשיא להו דקרא לא הוי דבר והפוכו לעולם בהם תעבודו ובאחיכם לא תרדה בו בפרך הכי הול"ל לעולם בהם תעבודו ובאחיכם לא תעבדו לעולם כי יצא חפשי בשש ויובל או הול"ל בהם תרדה בפרך ובאחיכם לא תרדה בפרך אע"כ הכי קאמר קרא ואקדים דכשהנשיא זוכה אז מגדל בניו שימלאו מקומו בחכמה ויראת חטא ואז המלכות והנשיאות בירושה לו לעולם ואי לא"ה הרי בן מלך הדיוט הוא ע"כ והתנחלתם אותם את הכנעניים תנחלו אותם לרשת אחוזה לבניכם אחריכם ולעולם בהם תעבודו וכן תזכו באחיכם איש באחיו היינו הנשיא בעמו יזכה להנחילם לבניו אחריו ולעולם בהם יעבוד אך לא ירדה בהם בפרך:

19לא תעשו לכם אלילים וכו' את שבתותי תשמורו פירש"י כלפי זה הנמכר לנכרי שלא תאמר הואיל ורבי עע"ז וכו' יל"ד למה אמר לשון רבים לא תעשו הו"ל לא תעשה כלפי זה הנמכר לנכרי דלעיל מיני' עכנלע"ד דאמר לכל ישראל אם אתם מניחים אותו ולא תפדוהו ולבסוף עע"ז הרי כאלו אתם עשיתם אלילם דכל מי שיכול למחות ואינו מוחה נקרא החוטא כמו בפרתו של ראב"ע דאחז"ל אעפ"י שלא היתה שלו רק של שכנתו ומתוך שלא מיחה נקראת על שמו אמנם אם תפדוהו כל שבת שהוא משמר וכל מצוה שהעבד עושה נקראת על שם הפודים אותו והיינו את שבתותי תשמורו כשהוא משמרו כאלו אתם משמרין ע"ד זכות הרבים תלוי בו במזכה אחרים:

20ואולך אתכם קוממיות ואם לא תשמעו וכו' ולא תעשו במדרש רבה פליאה איתא ראה אנכי וגו' הלכה אדם מישראל מהו שיהא מותר לו לקרות התוכחה בקריאות הרבה, כך שנו חכמים אין מפסיקין בקללות אלא א' קורא את כולם למדונו רבותינו למה אין מפסיקין בקללות אר"ח בר גמדא לפי שכתוב מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו אל תעשה התוכחה קוצין קוצין, האם אמנם שאמרינן בענין ברכה וקללה וענין הר גריזים והר עבל מ"מ אין שייכות לדברי המדרש בכאן לשאול אם מפסיקין בקללות כ"א לקמן בפ' כי תבוא, לתרץ נדקדק תחלה במקראי קודש האלו א) אנכי נותן מיותר פשיטא ומי נתן כל התורה הלא ה' ב) לפניכם מיותר ג) את הברכה אשר תשמעו ופירש"י ע"מ שתשמעו מ"ש בברכות ע"מ ובקללות לא נאמר אשר להורות ע"מ, וי"ל כך דלכאורה משמע דהקללות ניתנו על תנאי אם ישמרו לעשות לא יתקיימו נמצא אם יקיימו ישראל כל התורה כאשר חפץ ה' נכתבה פרשת הקללות לבטלה ובאמת לא יפול ארצה דבר מכל התורה אפי' אות א' וקוצו של יוד אחד, אבל האמת כל הקללות ברכות הן וכתיב ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה ובמדרש הנעלם אי' להדיא איך שאליהו ביאר לרשב"י ע"ה איך יתפרשו הכתובים בהיפך לברכה וא"כ נהפוך הוא שהקללות יתקיימו לעולם אם אין עושין רצונו ח"ו פשיטא שיקבלו כל האמור בענין ואם יהי' עושין רצונו של מקום יתקיימו הקללות בהיפך באופן שיתפרשו לברכות ועיין בברכות פ' הרואה איך שבר הדיא מפשר חלמין פתר לרבא כמה פסוקי תוכחה לברכות גדולות ועיין מס' מ"ק דף ט' ע"א וע"ב ממש כה"ג גבי ר' יהודה בן גרים:

21ובזה א"ש נמי מה דקשה לכאורה איך נתן הקב"ה קללות הא קיי"ל אין דבר רע יורד משמים ומפי עליון לא תצא הרעות והטוב והא"ש דהקללות אינן קללות באמת כ"א לפי המובן אבל באמת ברכות הן וזה פי' הפסוק ראה אנכי נותן פי' מה שאנכי הנותן תראה ותבין שלפניכם בלבד הוא ברכה וקללה לפי הבנתכם אבל באמת הברכה אשר תשמעו הברכה על תנאי נאמרה שאם לא תשמעו לא תתברכו אבל הקללות בלא תנאי כי יש בהם משמעות ברכות הרבה ואף אם תשמעו יתקיימו בכוונת ברכה:

22ובזה מיושב מדרש תמוה פ' זו וז"ל ד"א ראה אנכי אמר ר"א משאמר הקב"ה דבר זו בסיני באותה שעה מפי עליון לא תצא הרעות והטוב עכ"ל ולפי הנ"ל יובן היטב ואין צורך להאריך:

23עוד תבין בדברים אלו מדרש לעיל מיני' וז"ל רבנן אמרי אמר הקב"ה לא לרעתם נתתי להם ברכות וקללות אלא להודיען איזה הדרך הטובה שיבחרו אותה כדי שיטלו שכר מנין ממה שקרינן בענין ראה אנכי נותן לפניכם וכו' ויובן בו ותמצא דברינו הנ"ל מבוארים, והא"ש במדרש שהתחלנו דלכאורה פשיטא לן שלא יפסיק הקללות כמ"ש במדרש עצמו לקמן כיון שצריך לברך ברכת התורה ואין כבודו של הקב"ה להתברך על הקללות דכתיב עמו אנכי בצרה ע"ש במדרש אבל השתא דכתיב ראה אנכי נותן לפניכם מוכח שגם הקללות לברכות יחשבו מדכתיב אנכי נותן ומדכתיב לפניכם כנ"ל א"כ שאל אם מותר להפסיק כיון שעכ"פ המובן הפשוט קללה הוא ומשני מדכתיב ולא תקוץ בתוכחתו ודו"ק:

24בהפטרה

25יש לדקדק אחר תיתו הספר לברוך ואומר אהה ה' אלקים וגו' וקשה מ"ט המתין עד אחר נתינת הספרים לברוך ועוד מאי קושיא הלא כבר אמר לו השי"ת עוד יקנו בתים וא"כ היפלא מה' כי ניחם על הרעה וישובו הכשרים ואפי' חרב חדה מונחת על צוארו אל ימנע עצמו מן הרחמים אך בגיטין דף ס"ד מבואר דאין דרך להשליש ביד שליש אם הם שניהם זע"ז בבית אחד מה לו ולשליש אם אין ביניהם דבר והכא כתיב שכבר שקל לו כל שווי השדה ולא נשאר ביניהם שום תנאי וירמי' וחננאל הי' במעמד אחד וא"כ לאיזה צורך ציוה ה' לתת השטר ביד שליש ברוך בן נרי' אלא תוס' כתבו שם אם הבעל דבר נחוץ לדרכו אז מוסר לשליש והוא נוסע והולך לו והכא רמז הקב"ה בקנין השדה עוד יקנו בתים ובמסירה לשליש שמחמת רעש המלחמה יהיו נחוצים לברוח ולמסור ביד שליש וא"כ זהו סתירה אם יברחו מאימת כשדים אמאי יקנו שדות ע"כ אחר תיתו הספר לברוך אז אמר אהה ד' והשיב לו הקב"ה שרמז הקנין הוא לאחר שבעים שנה שיגאלו מגלותם: