חתם סופר על התורה, נשא

1נשא את ראש בני גרשון גם הם יל"ד מה גם הם ולמה לא ישא ראשם כמו בני קהת וגבי בני מררי לא כתיב גם הם ומ"ט הקדים בני קהת לבני גרשון ומ"ט קבע דיבור בפ"ע לבני גרשון ולא סגי בוידבר ה' אל משה נשא בני קהת והרי לא קבע דיבור בפ"ע לבני מררי והענין נ"ל כי עיקר גם הם שנאמר כאן הוא שגם הם אעפ"י שאין עליהם משא כבידה כבני קהת רק יריעות וכלי אריגה מ"מ ימנו גם הם מבן שלשים עד חמשים והנה כ' רמב"ן בפ' בהעלותך דרק בני קהת שמשא בכתף עליהם הם ראוים לפסול בשנים ואגב בני קהת נפסלו גם בני גרשון ומררי בשנים והוא קצת דוחק לפסול ב' משפחות בשנים אגב משפחה אחת ע"כ נלע"ד בשעה שנאמרה פ' זו בהר סיני עדיין לא הקריבו עגלות והי' כל משאם בכתף ובני גרשון שנושאים מעשה אריג בכתיפם לא היו ראוי שיופסלו בשנים אך בני קהת שמשאם בכתף נאמר בדיבור בפ"ע שיפסלו בשנים וימנו עד חמשים וק"ו לבני מררי שמשאם כבידה הרבה יותר ומבני קהת נילף ק"ו לבני מררי ומדנפסלו ב' המשפחות יופסלו בני גרשון גם הם אגב ע"כ נאמר לו דיבור בפ"ע לפקודת בני גרשון שיהיו גם הם נמנים עד בן חמשים שנה חדא אגב תרתי ומ"מ אח"כ שהקריבו נשיאים העגלות לא נשתנה הענין וק"ל:

2נשא את ראש בני גרשון גם הם מה לשון גם הם ומ"ט לא ישא ראשם כמו בני קהת והנה בבני מררי לא כתיב נשיאות ראש כבר כתבתי במק"א כי שלשה בני לוי בהם מרומזים כל אשר אירע לישראל כי קהת הוא על זמן קהלת ישראל בארצם ומקדשם וה' עמהם והיינו קהת לשון קהלה לו יקהת עמים ובניו עמרם שהם ברומו של עולם יצהר כצהר צחר וחברון חברותא ודביקות ועוזיאל תוקפו וגבורתו של אל אמנם גרשון בזמן שמגורשים ובנים גלו מעל שולחן אביהם בעו"ה מלבן עוונותיהם במקום קרבן כשהם שומעים לחכמים שביניהם כדכתיב בכל מקום מוקטר ומוגש לשמי ומנחה טהורה ודרשו חז"ל אלו ת"ח שבבבל שעוסקים בתורה כאלו הקריבו כל הקרבנות והיינו בני גרשון לבני ליבון עונותיהם כמו בהר הלבנון (וכמו שדרשו חז"ל לבנון שמלבין עונותיהם של ישראל) ע"י ששומעים פי חכמים ואמר נשא בני קהת למשפחותם לבית אבותם שימשיך ראש נשמתם לבית אבותם הראשונים ואבות העולם ואמר נשא ראש בני גרשון אעפ"י שהם מגורשים בגלות מ"מ אפי' מחיצה של ברזל אינו מפסקת ונשא גם הם לבית אבותם כמו בני קהת, אך מררי הם דורו של שמד רח"ל אשר מררו חייהם ביסורין קשים ובניו מחלי כל חולי מכה אשר לא כתובה סבלו ושם השני מושי משו מאהליהם ובחוצות הושלכו לעוף השמים בעו"ה ואין ברי' יכולה לעמוד במחיצתם (כמו שאחז"ל דורו של שמד אין ברי' יכולה לעמוד במחיצתם) ומה יאמר אליהם נשא ראשם לבית אבותם הלא אבותם טפלים להם והם גדולים מהם כנלע"ד:

3וישלחו מן המחנה כל צרוע הם הצרי עין אכול ושתה יאמר לך ולבו בל עמך וכל זב הם בעלי המותרות (כי זב בא ממותרות מאכל ומשתה כדתנן במתני' בשבעה דרכים בודקין את הזב) אף כי יתנו לת"ח מנכסיהם אין בהם ברכה כי יתנו גם בשוקי בראי אשר נפשם חפיצה וכל טמא לנפש המטמאים נפשם לבד מרבים לעצמם ומקמצין לאחרים ולא ישאר במחנה אלא הממעיטים לעצמם ומרבים לת"ח ע"ד יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים ב"ב (היינו בני ביתו עצמו יצמצם עמהם) וכשתדקדק בכוונתו של ר' פנחס בן יאיר ריש חולין תמצא דברינו מבוארים באמרו ישראל קדושים הן וכו':

4ויעשו כן בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וצריך ביאור למ"ד שלא חזרו למומן עד אחר מתאוננים איך שייך ויעשו כן וצריך לומר דעל העתיד נאמר והנה רש"י פי' לקמן ויהיו אנשים אשר היו טמאים לנפש וגו' כוונת התרגום שנטמאו בעצמות ויש לומר דקאי למ"ד קודם מתאוננים ודוחק לומר דקרא על העתיד נאמר בדבר שהוא פורעניות לכך פי' התרגום נטמאו בעצמות יוסף שהי' אצלם ועמהם וא"ש איברא דקשיא אי קודם מ"ת הי' להם דין ב"נ א"כ לרשב"י הא קברי גוים אינם מטמאים וצ"ל כמ"ד דבאהל אין מטמאים אבל במגע ובמשא מטמאים מיהו עדיין קשה הא מתים קודם הדיבור אינם מטמאים מיהו עיין בנזיר בתוס' דף נ"ד ע"א:

5איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם פי' שרוצה לתקן חטאת האדם וחסרונותיו שהי' כילי ביותר וכדומה חסרונו בתולדתו ועי"ז מעלה מעל בה' ע"כ אין ברירה לתקן זה כ"א ואשמה הנפש ההיא להאשים נפשו להיות בהיפך פזרן ביותר אף כי גם הזה אשם מ"מ עי"ז יבוא אל האמצעי והתודו את חטאתם אשר חטאו פי' שיודה בזה שמפני החסרון עושה כן כדי שלא ישכח לחזור לאמצעי אחר ההרגל בקצה האחרון וזהו והשיב אשמו בראשו שיחזירנו לראשו אל האמצעי וחמישיתו יוסף עליו הם חמשה כלי המעשה חושים הגשמיים חמשה ונתן לאשר אשם לו פי' שהעוונות וחסרונות יותנו למי שהקרן של האשם שלו הוא הסם שהקב"ה מניח עליו כל עוונות ישראל (כדאיתא במדרש על פסוק ונשא השעיר עליו) ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו שא"א להניח עוונות כאלו אל היצה"ר ע"ד דאחז"ל במדרש שטוען מה כוחי לסבול כל העוונות האלה והקב"ה מניחם על בגדיו היא הצדקה (וילבש צדקה כשריון) כמבואר אצלנו במקום אחר וזהו האשם המושב לה' לכהן שהוא העני ששולחנו מכפר כמזבח והעני (ממילא עי"ז) ככהן מלבד איל הכיפורים אשר יכפר בו עליו מלבד חוזק הכפרה שמתכפר ע"י יסורין של העני המכפר על כל העולם:

6והתוודו עיין ברמב"ן שכתב דפ' זו נתחדשה בשביל גזל הגר שהוא לכהנים דאמר איש או אשה מפני שאין דרך אשה לגזול ואולי לא חייב אותה הכתוב בחומש ואשם עיי"ש כי דחוק הוא ויש לדקדק על לשון המקרא שפתח בלשון רבים איש או אשה והתוודו את חטאת' אשר עשו דמורה על שניהם על האיש ועל האשה וסיים אח"כ את אשמו בראשו דהוא לשון יחיד דמשמע דקאי רק על הבעל וגם סיום פרשה זו מלבד איל הכיפורים אשר יכפר בו עליו לכאורה מיותר הוא הלא כבר נאמר בויקרא שמחויב קרבן אשם ונראה לומר דבמס' ב"מ ק"ד מביא תוס' תוספתא דכתובות דהבעל מחוייב להביא קרבן עשיר על אשתו ופירשו בתוס' דווקא קרבנות חובה כגון על לידתה וזיבה או נזירה וכן אם אכלה חלב או חיללה שבת דלא שייך כאן לומר דכוונתה היא להפסיד ממון בעל אבל וודאי נדרים ונדבות אין צריך הבעל להביא ע"י אשתו ודבר פשוט הוא דאל"כ אם יקניטה תחייבנו ותפסידנו ק' מנה בכל יום עיי"ש בתוס' ולכאורה אפשר לומר דאם אשה באת לב"ד להתוודות שחטאה לפני כמה שנים בשבועת גזל לא צריך הבעל לשלם על ידיה לאותו הנגזל דאולי עשתה זאת בכיון להפסידו ממון אבל באמת לא גזלה ואמת הי' השבועה שנשבעה שלא גזלה אך באמת הדין שמחוייב הבעל לשלם שלא שייך כאן הך חששא שמא הקניטה ולכך תודה לשקר דגם קרבן צריכין להביא ע"י הודאה זו וא"כ היא מביאה חולין לעזרה וגם הנשים מוזהרת על זה ואיך תאכיל האשם לכהן שהוא חולין בעזרה ע"כ באמת הוא הודאתה וצריך הבעל לשלם על הודאת גזילה של אשתו וזהו כוונת המקרא הנ"ל איש או אשה כי יעשו והתוודו אח"כ חטאתם אשר עשו והשיב אשמו בראשו וחמישיתו יוסיף עליו כלומר דהבעל צריך לשלם הן על הודאת עצמו שגזל והן על הודאת אשתו שגזלה היא ולא חיישינן שאולי נתכוונה להפסיד ממון הבעל בתשלומין הלא זה הוא מלבד איל האשם כלומר הלא אף קרבן צריכה להביא בהודאה זו ובוודאי אמת הוא הודאה זו כהנ"ל ודוק:

7ועיין ברמב"ן שעשה כמעט טעם סמיכות כל הפרשיות של ספר זה ואמר שלכך נסמך ברכת כהנים אצל חנוכת המשכן ביום כלות משה להקים כי שם ציוה ד' את הברכה חיים עד העולם ואפשר לומר גם טעם שלכך נכתב ברכה זו אחר פ' סוטה משום דבסוטה ציוה ד' למחוק שמו הקדוש כדי להביא קללה על הסוטה ובועלה לכך אמר (הקב"ה) אח"כ ושמו שמי על בני ישראל ואני אברכם שיגרום שמי ברכה על ישראל היפוך של סוטה דגם זה לעומת זה עשה ד' ודוק:

8איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בה' ואשמה הנפש ההיא רמז דמיירי מגזל גר דהרי כ' תוס' בע"ז בני ישראל נקראים אדם ואו"ה האדם ע"כ זה שכפר בפקודתו של גר ונשבע לשקר הרי זה הגר מחלל ה' ומתחרט על שנדבק באומה זו ע"כ תיאר אותו הגר האדם כמו גוי והיינו איש או אשה מישראל כי יעשו מכל חטאת האדם דייקא למעול מעל בד' היינו חילול ה' ע"כ ואשמה הנפש ההיא כי חילול ה' לא יכופר עד ימות אם לא שחוזר ומקדש ה' והתודה מעצמו בלי הכרח ומחזיר לגר פקדונו וחומשו ומביא קרבן בלי מי שיכריחנו על זה הרי זה חזר וקידש השם ושב ורפא לו:

9*ואיש את קדשיו לו יהי' איש אשר יתן לכהן לו יהי' פירש"י איש אשר יתן מתנותיו לכהן יהי' לו ממון הרבה ע"ש נמצא יש לפרש ואיש את קדשיו לו יהי' שהקדשים הם להנאת עצמו ע"י שיתן לכהן לו יהי' ממון נמצא לעצמו הוא מקדיש קדשיו תרומותיו ומעשרותיו, וכתיב כה תברכו את ב"י אמור להם כ' רבינו בחיי כ"ה כי כ"ד מתנות כהונה יש ומתנה הכ"ה היא ברכת כהנים וקשה אדרבא היא ניתן לישראל אלא יש לומר דהא ע"י שהוא מברך לישראל מתברך הכהן ביותר כדכתיב ואני אברכם ואם אין הישראל מבקש לכהן שיברכהו אלא הכהן מברך מעצמו איננו בכלל ברכה זו אלא כשאר מברך ישראל שמתברך אבל לא בברכה יתירה אבל אם הישראלים מבקשים מהכהנים שיברכו והכהן מברך אז מקוים ואני אברכם כדכתיב אמור להם כד תימרון להון (שממנו למדו חז"ל שצריכים לקרות הכהנים לדוכן ואם אין הש"צ קורא אותם אינם מחויבים מן התורה לברך) נמצא שהיא מתנה לכהן מישראל אעפ"י שהישראל עושה לטובת עצמו שיתברך הוא מה בכך הא כל מתנות כהונה הכי הוא איש את קדשיו לו יהי' כנ"ל:

10*ואיש את קדשיו יש לפרש דאיתא בברכות דף ל"ה ע"ב ארבב"ח אמר"י משום רי"ב אילעא בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות אחרונים דורות ראשונים מכניסין פירותיהן דרך טרקסמין כדי לחייבין במעשר ודורות אחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות וקרפיפות כדי לפוטרן ממעשר והנה בוודאי לא דברו רבותינו מאותן האנשים דעבדי טצדקי לפטור ממעשרות וח"ו לומר על דורות אחרונים שלא הפרישו מעשר לעולם ובפרט שמצוה זו מביא עשירות לבעלים כדכתיב עשר בשביל שתתעשר אך הענין הוא כך דהנה וודאי שהקב"ה אמר בחנוני נא בזאת אפ"ה לא נאה לישראל לומר ששכר המעשר הוא שיזכה לעשירות דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא וכבר ביאר הפלאה זצ"ל הטעם דכל העולם כולו ומלואו איננו מספיק לשלם שכר אפי' שיחה נאה בשביל איזה מצוה ובודאי דורות ראשונים נתנו מעשר בלי שום המתנת שכר שיתעשרו אבל דורות אחרונים הם רוצים להתעשר אך לא נאה זה שאדם יעשה מצוה דאורייתא כדי לקבל שכר בהאי עלמא לכן הכניסו פירותיהן דרך גגות וקרפיפות ואז פטורין מן התורה ואח"כ עישרו ונתנו ללוי בשביל לקיים עשר בשביל שתתעשר דאחר דמדאורייתא תו ליכא מצוה קיל לו יותר לעשות המצוה בשביל שכר בעוה"ז והיינו שאמר הכתוב ואיש את קדשיו לו יהי' פי' שיוכל אדם לעשות בקדשיו אשר ראוי ליתן לכהן וללוי לו יהי' פי' שיהי' לו ע"י שפטור מן התורה דהיינו שיכניס דרך גגין וקרפיפות פירותיו ואח"כ אמר הכתוב ואיש אשר יתן לכהן כלומר אף שהוא פטור מן התורה ואפ"ה יפריש ויתן לכהן אז לו יהי' ממון הרבה דהיינו שייך שפיר ליטול בעוה"ז דזה לא מיקרי שכר מצוה כ"כ כיון דהפריש מן הפטור:

11*המשך זה הפסוק לפ' סוטה של אחריו דאיתא בגמ' שני דברים מביא את האדם לידי עשירות א' אם נותן מעשר וב' שמכבד את אשתו (כדאיתא בבא מציעא פרק הזהב אמר רבא אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו) והנה לכאורה לפי זה כל העולם לא יעשרו פירותיהן רק יכבדו את נשותיהן בבגדים נאים וג"כ באים לידי עשירות אלא עי"ז סוף שכיח שתבוא אשתו לידי סוטה בשביל שמקשטת את עצמה ביותר ע"כ טוב יותר לעשר פירותיו כדי שיתעשר עי"ז מלכבד את אשתו ביותר וזה המשך הפסוק ואיש את קדשיו לו יהיו ודרשו חכז"ל שמעכב את מעשרותיו ואפי"ה רוצה להתעשר ע"י שיכבד את אשתו ביותר הזהיר הכתוב ע"ז שסוף לבוא לידו סוטה בערמה זו:

12ואיש את קדשיו לו יהיו פי' רש"י נסמכה פ' סוטה לכאן לומר כל המעכב מעשרותיו לסוף תשטה אשתו נ"ל הקב"ה נתן לו ט' קבין ויתן קב א' ללוי מעשר והנה עינו רעה ומעכב כל העשרה קבין לעצמו לבסוף תשטה אשה הרוצית בקב ותפלות מט' קבין ופרישות וכ' בתוס' במס' כתובות ס"ג ע"ב שהחשבון מכוון דווקא ולא גוזמא ע"ש:

13*איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל וכו' הסמיכות לפרשה דלעיל פירש"י דאם לא יתן לכהן מתנותיו סוף שיצטרך לו ע"י אשתו סוטה מקשין העולם מסתמא נזהר כל אדם ליתן תרומות ומעשרות שהרי נאמר איש אשר יתן לכהן לו יהי' ממון הרבה וכן במעשרות אמרו עשר בשביל שתתעשר ולמה ימנע אמנם אמרו חז"ל המכבד אשתו ובניו נעשה עשיר וא"כ ע"י אשתו ימנע ממתנותיו ויכבדה לכן מדה כנגד מדה נעשה אשתו סוטה והנה ריש סוטה ר"ל כד פתח בפ' סוטה אמר אין מזווגים לו לאדם אלא לפי מעשיו ופריך הא מלאך מכריז בת פלוני לפלוני ומתרץ כאן בזיווג ראשון וכאן בזיווג שני וידוע פי' האר"י זצ"ל ע"ז אמנם הא דמדייק כד פתח ר"ל בפ' סוטה ולמה דווקא כד פתח ונראה דלכאורה קשה הא דרשינן ונקה האיש מעון דווקא כשהאיש מנוקה מים בודקין וא"כ הוא צדיק והיא רשעה ואיך י"ל דמזווגין עפ"י מעשיו אמנם לפירש"י הנ"ל דמיירי שעיכב תרומות ומעשרות ואין זה בכלל עון שאין המים בודקין א"כ א"ש כד פתח בפ' סוטה דכתיב לעיל מיני' ואיש אשר יתן לכהן לו יהי' עי"ז הבין דשפיר משכחת לה דאין מזווגין לו לאדם אלא לפי מעשיו ואפ"ה המים בודקין וא"ש הפסוק דלא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, ובזה יש ליישב הקרא דהטיבה ה' לטובים וגו' והמטים עקלקלותם יוליכם וגו' שלום על ישראל דהנה שמו של הקב"ה שלום בשביל שלום איש ואשתו אמר ה' שימחה שמו על המים ואמרו חז"ל ברכות בפ' אין עומדים דחנה אמרה אם ראה תראה בעני אמתיך שאמרה אם אין אתה נותן לי בנים אני מסתיר עצמי ואי אתה עושה תורתך פלסתר דאמרה ונקתה ונזרעה זרע אמנם אם הקב"ה נותן לצדיקים בנים ואינם צריכין להסתיר עצמן למען ונקתה ונזרעה זרע ולרשעים אפי' אשתו זינתה הרי כיון שאין הבעל מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו ועי"ז אדם שיודע בעצמו שאיננו מנוקה מעון ואין המים בודקין אשתו לא יוסיף חטא על פשע להניח למחות שמו של הקב"ה ונשאר שמו ב"ה שלם ובכלל הטיבה הוא ברכת בנים כדאיתא במו"ק דף ט' על וטובי לב וע"ז אמר הטיבה ה' לטובים היינו שיהי' להם בנים והמטים עקלקלותם יוליכם עם פועלי האון הרשעה תהי' אשה לרשע וא"כ לא תבוא לידי שתיית מים המרים ולא ימחה שמו של הקב"ה ועי"ז יהי' שלום על ישראל שמו שלום:

14*ועפ"ז יש לפרש קרא בהפטרה באשת מנוח הנה את עקרה ולא ילדת והרית וילדת בן השמרי נא ואל תשתי יין וגו' על פי הנ"ל י"ל אמרו רפ"ק דפסחים הא דנקט קרא מנוח ממשפחת הדני הדני מורה על לשון דין ותיגרא שהי' לה עם בעלה בשביל שלא הי' לה בנים והנה אפ"ה לא היתה רצתה לסתור להכריח השי"ת ליתן לה בנים ע"י מחיית שמו של הקב"ה ועי"ז נתן שכרה שזכתה לבנים אמנם אמרו חז"ל שע"י שרואין סוטה בקלקולה נוזרין עצמן מן היין ונמצא שמזה ג"כ מצמיח דבר טוב ובזה יש לפרש כוונת הקרא הנה את עקרה ולא ילדת בן ולא עשית פעולה היינו לסתור כדי שתלד ועי"ז תזכה והרית וילדת בן אמנם עי"ז לכאורה הפסידה שלא תגרום שיתקדשו אחרים בקבלת נזירות ולכך אמר לה שהולד יהי' נזיר ומפני זה גם היא לא תשתה יין ותגרום ג"כ לנזירות ולפ"ז אפשר דחנה דרצתה להסתיר הי' בדעתה שעי"ז יבוא דבר טוב נזירות אלא אי משום הא לא אריא הרי היתה יכולה לקבל עלי' נזירות אלא שלא רצתה בזה ולפ"ז י"ל דזה פירוש הקרא שאמר אליה עלי עד מתי תשתכרין דעלי דבר עמה עם חנה ברוח הקודש וע"ז אמר הרי דעתך לסתור ולא תחשוב עון בזה יען משום שיהי' עי"ז נזירות הסירי יינך מעליך למה תשתכרין הרי אתה תוכל להיות נזירה ויעלו שנים בידך והנה אשת מנוח אמרה נזיר אלקים יהי' הנער מן הבטן עד יום מותו והמלאך לא אמר כן ויש לפרש הא דאמר לה המלאך שהיא לא תשתה יין ולמה הרי היין נשתנה ונתהפך ולא עדיף מטעם כעיקר דהרי היין נעשה דם וממנה חלב ולא עדיף מטעם ואפי' יש לן קרא בעלמא לטעם כעיקר מגעולי מדין הא נזיר קל מכל איסורין מיהו הקולא היא משום דאין איסורו איסור עולם ויש היתר לאיסורו ובנזירות שמשון תרווייהו ליתא ולא קיל משאר איסורין ולכך מהא דאמר המלאך דהיא לא תשתה הוכיחה דיהי' הולד נזיר מבטן נזיר עולם:

15כאופן אחר ממרן אאמ"ו מהורר אש"ב זצ"ל דהנה הטו"ז ביו"ד סי' צ"ט ס"ק ט' מייתי בשם תשובת מהרי"ק דאף דבכ"מ אומר מותר הוה שוגג מ"מ בסוטה חייבת אף שלא היתה יודעת דיש איסור בדבר דכתיב ומעלה בו מעל ולא כתיב בה' ע"ש ונ"ל הטעם דכיון דמזווגין לו לאדם משמים אשה הראוי לו ולא לאחר וכיון שמעלה בו מעל ומסתתרת עם אחרים עשתה ממילא נגד רצון הקב"ה אף שלא ידעה שהקב"ה צוה בתורתו הקדושה מ"מ מעלה מעל בה' שאמר שהיא אינה ראויה אלא לבעלה כנ"ל והיינו כד פתח ר"ל בפ' סוטה דכתיב ומעלה בו מעל היינו בבעלה ולא כתיב בה' אמר אין מזווגין לו לאדם אלא לפי מעשיו וכמ"ש ואמר כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים למען לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם דהיינו בוודאי האדם בעל בחירה לא ימנעו הקב"ה אם רוצה ליקח אשה אינה הוגנת אלא אם רוצה בהוגנת צדקת הקב"ה מכין לו ומזווג לו כרצונו והיינו כי לא ינוח וכו' בתנאי שלא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם שלא יקחנו בידים וכמ"ש:

16*ואם אין לאיש גואל הנה הפרשה איירי בגזל הגר וצל"ע מאד מאין לרבותינו דגר שנתגייר כקטן שנולד להתיר בעריות ובכמה ענינים גדולים ורמב"ם בפי' משנה במס' דמאי פרק ו' משנה י' נדחק בסברא ע"ש ומהאי קרא דואם אין לאיש גואל אין הכרח דמיירי דווקא בגר די"ל דמיירי בשתוקי עש"ע חו"מ סי' רע"ו ס"ד ושוב ראיתי לשון פירש"י סנהדרין ס"ט ע"א ד"ה ואמר רחמנא וכו' משמע דאיירי דווקא בגר שידע שלמעלה אין לו גואלים ואין צריך לחפש אלא למטה ומיעט איש אבל לא קטן אין צריך לחפש למטה כי אין מוליד אבל אי מיירי בשתוקי א"כ גם למעלה צריך לחפש אולי ימצא לו אב וא"כ מ"ט למעוטי איש ולא קטן ועדיין צע"ג:

17*ומעלה בו מעל יראה לעיל בגזל הגר כתיב ומעלה מעל בה' ופירש"י בויקרא כתיב מעל בה' כיון שלא הפקיד בעדים ואין יודע בו כ"א ה' יתברך לבדו מעל בה' המעיד ביניהם והכא דאיכא עדים לא הוה מעל בה' כ"א ומעלה בו מעל:

18והתודו את חטאתם עיין פירש"י דאשם גזילות נשנה כאן בשביל ב' דברים א' משום גזל הגר והב' בשביל והתודו ללמד דבעינן ווידוי וכ' הרמב"ן בחומש הא דנשנה זה כאן כוון שע"י הדגלים שנשארו הגרים מבחוץ הי' מקילין לטעות דממונם שרי קמ"ל מיהו טעם זה א"ש על גזל הגר אבל על ווידוי עדיין קשה ונראה דתוס' ביבמות פ"ז ובכריתות הקשו על ר"מ דסובר דשנים מחייבין אותו קרבן אע"ג דאינו מודה הא קיי"ל דחטאות ואשמות אין ממשכנים ותי' דזיל בתר טעמא משום דניחא לי' בכפרה אבל הכא דטעה או שכח דאכל חלב ולא ניחא שפיר י"ל דממשכנין ומחייבין אפי' בלי ווידוי אמנם באשם גזילות דידע דגזל ונשבע על שקר פשיטא דאין ממשכנין ולמה צריך לכתוב והתודו רק לפי' הרמב"ן הנ"ל דיטעה דשרי לגזול גר ויסבור דאינו בכלל גזלה ולא אצטרך כפרה והו"א דממשכנין לכך אצטריך והתודו כאן:

19*ועד אין בה והיא לא נתפשה ולכאורה קשה איך אנו יודעין שהיא לא נתפשה הרי אין כאן עידי טומאה ויש מכאן ראי' לר' שמחה המובא באע"ז סימן קע"ה דאשה שנסתרה ובאתה ואמרה דנאנסה אפי' יש לה מיגו דאי בעי שתקה אינה נאמנת כיוון דנסתרה ויש להסביר ג"כ סברתו דהרי אפי' אנוסה אמרינן דסופה ברצון אלא דאינה נאסרה משו"ה דיצרא אלבשא והוי כאונס אבל אם נסתרה עמו היא הלבישה אותו יצר (עיי' פנ"י כתובות נ"א ע"ב) דאש בנעורת ולא ידליק ולכך אסורה וזה כוונת הקרא ונסתרה והיא לא נתפשה:

20*ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש אע"ג דקיי"ל דזה אלי ואנוהו מ"מ הכא בקרבנות של חוטאים לא ישים עליהם שמן ולא לבונה ובכלי חרש ובזה ישבתי על דרך דרוש דברי רש"י ר"פ לולב הגזול שכ' טעם פסול יבש משום דבעי ואנוהו והקשה בתוס' הא בש"ס אמרינן משום דכתיב הדר ופליגי ר"י ורבנן אי מקשינן כל המינים לאתרוג או לא והנה בריטב"א שם נדחק הא הדר הוא שם עצמו של אתרוג ומנ"ל למדרש מיני' תואר שיהי' מהודר דווקא ע"ש ולפע"ד לכאורה קשה באמת אמאי אצטריך הדר במינים אלו תיפוק לי' משום ואנוהו אלא משום דר' יהודה ומחלוקתו בלולב צריך אגוד ולרבנן רק מצוה לאוגדו ואמרינן במדרש שהמינים מרומזים על כתות ישראל והערבה על פושעי ישראל ויאגדו אלו לאלו ויגינו אלו על אלו והוה סד"א הערבה המרמזת על פושעים וכן הדס על אותן שטעמן מר לא יהי' מהודר ונילף מסוטה קמ"ל הקישא דבעינן הדר בכל המינים וכ"ז לר"י ומחלוקתו אבל בשארי מדרשים מבואר ד' מינים מרמזים על הקב"ה ועל האבות ואמהות וא"כ לא סד"א דלא נבעי ואנוהו וע"כ לאותן הדרשות הדר הוא שם העצם של אתרוג אבל להידור לא בעי קרא דהא ואנוהו כתיב וא"ש פירש"י:

21ופרע את ראש האשה הנה שער באשה ערוה לקרות ק"ש כנגדה כמבואר בשו"ע או"ח סי' ע"ה ואיך הזכיר הכהן שמו הקדוש נגד שערות מגולות ואינו דומה למחיקת השם לעשות שלום בין איש לאשתו כי זהו מעיקר בדיקת הסוטה אבל פריעת ראשה אינו מעכב כ"כ לענין הבדיקה אע"כ מוכח מזה כל שהוא הכשר מצוה לית בי' משום והי' מחניך קדוש ומיני' לתופס בערלה בשעת מילה אינו מעכב להזכרת השם בברכת המילה:

22מים המרים ואחז"ל שמטיל בהם דבר מר וכן פירש"י וצריך טעם למה הי' זה והנה מורי בהפלאה זצ"ל כ' שלכן קמח בלא שמן ומים בכלי חרש דחיישינן שמא תטמא עצמה במת כדי שתטמא המנחה וממילא לא תועיל ההשקאה לכן לוקחים קמח שלא נלתת ולא הוכשר ובלי שמן המכשיר, והנה במ"כ לא צריכין לזה שהרי הציץ מרצה על עולין אם נטמאו עוד כ' שתטמא המים קדושים ע"כ כלי חרס שאינו מטמא מגבו והכהן משקה בפיה ואין בית הסתרים מטמא עיי"ש וצ"ע שהרי מטמאה בפיה (מבחוץ כאשר תיגע בשפתיה קודם שתבאונה המים בפנים) שאינו בית הסתרים לענין טומאה וכמו שהקשה מג"א סי' תר"ג עכנלע"ד משו"ה נתן דבר מר בהמים שלא יהיו ראוים לשתות לכלב ואינו מקבל טומאת אוכלים כדאיתא בבכורות כ"ג ע"ב:

23הנקי אמרינן בגמרא והא לא הוי תנאי כפול ומשני חנקי כתיב פי' אם לא שטית הנקי חנקי ואת כי שטית והקשו בתוס' הא הוי לאו קודם להן ועוד הקשו בתוס' שאצל ההן הוה מעשה קודם לתנאי ותרצו דמוכרח לומר לאו קודם דהא פותחין בזכות תחלה ע"כ וי"ל דמוכרח לומר אצל ההן המעשה קודם דהא קללת חכם אפי' על תנאי באה ואפי' בחנם באה דדיבורו לא הוה בשום אופן לבטלה והכהן בל"ס חכם הי' דקרא כתיב ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים והנה מדה טובה מרובה פשיטא דאפי' על תנאי ובחנם באה וא"כ כיון שצריך להתחיל בזכות א"כ מאי מהני עוד התנאי אלא כיון שבתוך כדי דיבור של הברכה הנקי אמר הקללה מעשה הקללה ממילא אמרן יחד בבת אחת ברכה וקללה ושניהם על תנאי מוכרח התנאי דווקא לקיים אם לא הנקי ואם לא חנקי ומיושב קושיית התוס (דאלו אמר גבי חנקי התנאי קודם אז לא הי' המעשה דחנקי תוך כדי דיבור של הנקי דהתנאי ואת כי שטית הי' מפסיק) ואתי שפיר דיוק למה לא אמר הקרא בפירוש הנקי וחנקי כמו כל תנאי כפול המוזכרים בקרא ובגמרא אלא לאשמועינן שמעשה הברכה ומעשה הקללה צריך לממרינהו בבת אחת (מש"מ):

24וכל משרת ענבים לא ישתה וגו' לר"ע הפירוש בנזיר ששרה פתו ביין ולרבנן ששרה ענבים במים לטע"כ ופריך הש"ס פסחים דף מ"ד לר"ע טעם כעיקר מנ"ל והקשה שם המהרש"א מקו' זו מוכח דטע"כ מסתבר טפי לאסור מהיתר מצטרף לאיסור וא"כ קשיא על רש"י בחולין דף צ"ט דקאמר לר"י טעם כעיקר לא דרשי ומשרת להיתר מצטרף לאיסור ונראה דלכאורה אין ראיות מהרש"א מוכרחת לעולם המל"א מסתבר טפי ואפ"ה ראוי לן לדרוש יותר משרת ענבים על ששרה במים משום דכתיב לא ישתה ואי בפת הול"ל לא יאכל מיהו אין זה קושיא לעולם קאי על פתו והא דנקט לא ישתה ללמדינו דשיעור שתי' בעינן דווקא ברביעית אמנם לר"ע לשיטתו דס"ל אפי' בשתיית יין בכזית ליכא למימר האי טעמא ולכך פריך לדידי' שפיר דלדידי' ע"כ אית לי' טע"כ ממקום אחר דאל"כ הוי לי' לאוקמי הקרא על שרה ענבים וכ"ז לר"ע לשיטתו אבל ר"י איכא למימר דס"ל דהשיעור ברביעית ולכך א"ש דמוקמי לי' להיתר מצטרף לאיסור:

25שמעתי בנזיר לא כתיב לבנו ולבתו כמו גבי כהן ובגמרא דרשינן הני ליתורא דהא דהאב מדיר בנו בנזיר רבי יוחנן סבר הלכה היא בנזיר קודם י"ג שנה ומדאורייתא מהני א"כ לא אפשר להיות לו בן ובת לכן לא קאמר קרא רק אותן קרובין אשר באפשרות להיות לכל נזיר (מש"מ):

26וכפר מאשר חטא על הנפש אר"א הקפר וכי מה חטא זה אלא על שציער עצמו מן היין י"ל בוודאי ראוי לכל קדוש ה' לפרוש עצמו משבעים שערי היתר ואין טוב אלא הפרישות אך מי שאינו יכול לשער בנפשו כך שיוכל להיות פרוש ע"כ נדרים סייג לפרישות ואוסר עצמו בנדר ונודר בנזיר והחילוק זה שפירש בלא נדר ויש לו פת בסלו אם ירצה ישתה אלא שפורש עצמו מ"מ אותו קדוש הוא מבלי צער שהרי בכל שעה יש לו פת בסלו אבל מי שאינו יכול לעמוד על עצמו וצריך לנדור לעשות סייג להפרישות ההוא אותו אין לו פת בסלו והוא ציער עצמו מן היין שהי' לו להיות פרוש בלי צער בלי שינדור (לכן צריך כפרה על שהוצרך להזיר נזיר):

27מאשר חטא על הנפש אמרו חכז"ל כל היושב בתענית נקרא חוטא (תענית דף ט') למדו מנזיר שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה ואידך (מ"ד דסבר נקרא קדוש) ההוא בנזיר טמא הוא דכתיב יש לדקדק דעדיין קשה למה קאמר נקרא קדוש הלא ילפינן כך מפסוק זה שנקרא חטא על שציער עצמו מן היין ומאי נפקא מינה באיזה נזיר כתיב י"ל דהנה כל המקבל ועושה דבר לשם שמים והוא בהדרגה באותו מדריגה הראוי' לו לא חשיד קוב"ה דעביד דינא בלא דינא שיכשל עי"ז באיזה מכשול עון או הרהורים רעים גאוה וכיוצא אבל אם יש פניות ומחשבות זרות ואין כל כוונתו כולו לשם שמים אזי בנקל יוכל להכשל והנה מי שעושה שלא לשם שמים צריך כפרה על שציער עצמו מכל דבר ודבר בחנם אבל אם עושה לשם שמים אדרבא קדוש יאמר לו ומקבל שכר וזה כל היושב בתענית נקרא חוטא ואידך אמר נקרא קדוש וההוא קרא וכפר מאשר חטא על הנפש בנזיר טמא הוא דכתיב דנטמא בפתע פתאום דבהכי מיירי קרא ולמה נכשל בזה אלא דכוונתו היתה שלא לשם שמים ממילא צריך כפרה שציער עצמו מן היין אבל בנזיר לשם שמים טהור וקדוש יאמר לו (מש"מ):

28עוד י"ל דהאדם מקרי הולך ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה (פסוק הוא בזכרי') וברמב"ם הלכות תענית איתא דתכלית התענית הוא רק לעורר הלבבות לתשובה דאז לבו מוכנע ומופרש ע"י התענית וזה היושב בתענית ואינו עושה תשובה ומצער עצמו בחנם נקרא חוטא אבל בלאו"ה שהוא בתעניתו בבחינת הולך נקרא קדוש ומקבל שכר (מש"מ):

29ואחר ישתה הנזיר יין פי' הקב"ה מבטיחו אחר שהזיר עצמו לשם ד' כפי ששיער בנפשו שצריך לפרישות אז אח"כ ישתה יין ולא יזיק כמשאחז"ל כל המתיישב ביינו יש בו מדעת קונו ויש בו מדעת ע' זקנים כדאיתא במס' סנהדרין:

30כה תברכו את בני ישראל רמז מוסר אחז"ל מסכת סוטה כה תברכו בלה"ק אמור להם אעפ"י שאין מקרא יוצא מידי פשוטו מ"מ רמוז בו מה שאנו אומרים כי הכהנים הם מורי התורה כדכתיב ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים שהחכם יושב ודורש והעם שומעים מתברכים בכל הברכות שבעולם עד שאפי' עוונותיהם נמחלים כידוע והדורש צריך שיהי' אהוב לעם ושלום בינו ובינם אמנם אם דורש לשם ה' ה' יתן חינו ושלומו ויהי' דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללבות השומעים ויתברכו כולם כנ"ל וע"כ אמר לאהרן ולבניו מורי התורה כה תברכו את ב"י בכל הברכות שבעולם אמור להם דברי תוכחה ולהורות לעם ד' דרכי ד' ומבטיח לכהן הדורש יברכך ד' ויתן לך חן ונשיאות פנים הכל מוסב על הכהן הדורש שהקב"ה יתן חינו בעיני השומעים ועי"ז ושמו את שמי היינו תורתי על ב"י והמה ישמעו ויאזינו ועי"ז ואני אברכם לישראל בכל הברכות שבעולם וע"כ הקדים לומר כה תברכו בלה"ק שאם ידרוש הדורש בלשון עם זר וילביש דברי התורה במלבוש שק ואפר אפי' יהיו דברים טובים ונאמרים לשם שמים מ"מ התורה שהיא חגורה שק אינה נכנסת בלב השומעים והיינו דכתיב כי תורה יבקשו מפיהו כי מלאך ד' צבאות הוא שאינם מכירים בלשון ארמי אז תורה יבקשו מפיהו והיינו כה תברכו בלה"ק דווקא וקאי אחכם הדורש כנ"ל והנה בפ' במה אשה שאמר מדה"ד זקנים שלא מיחו ואמר הקב"ה גלוי וכו' וטען מדה"ד לפניך גלוי לפניהם מי גלוי אומר אני אלו היו ישראל מדברים בלה"ק על אדמתם א"כ כשגלו לא היו שוכחים את הלשון בזמן מועט כדכתיב חצים מדבר אשדודית ועיין תוס' מגילה דף י"ב ע"ב ד"ה ממוכן וכו' אך נ"ל כבר ממאות שנים מששלטו מלכי אשור וארמיים על ישראל בחרו ההמוניים בלשונם ושכחו לשה"ק כבר ואז כשהיו הזקנים מורים ודרשו בלשונם ברבים לא נכנסו הדברים בלבותם אלא שגלוי וידוע לפני הקב"ה שאם היו דורשים בלשה"ק נמי לא היו שומעים ומ"מ ראוים לעונש לפניהם מי גלוי והי' להם לעשות שלהם ולדרוש בלה"ק והיינו דכתיב בישעי' כי בלעגי שפה ובלשון אחרת ידבר אל העם הזה כי יאמרו הניחו לעיף ולא אבו שמוע כיון שהי' בלשון אחרת לא נכנסו הדברים בלבם אך מ"מ מפשטיות לשון הש"ס משמע שמלאכי השרת הרעימו על שלא הוכיחו כלל ולפי הנ"ל הוכיחו בלשון אחרת וי"ל כי מלאכי השרת אינם מבינים לשון ארמי ולא ידעו שהוכיחו כלל כי לא הבינו הדרוש ההוא והקב"ה לא הי' יכול להשיב הרי דרשו בלע"ז דאכתי קשה ידרשו בלה"ק ויכנס בלבם ע"כ השיב גלוי וידוע לפני שלא יקבלו כנ"ל וע"כ אמר כאן כה תברכו בלה"ק:

31כה תברכו את בני ישראל יברכך וגו' ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם הנה ברכת כהנים הוא כלול מכל טוב העוה"ז יברכך בעושר וממון המשומר מכל פגע ויען רוב העשירים מעונים משכיניהם ע"כ אמר ויחונך שיאשרו אותך וישמחו בעושרך וכבודך ויען בכל זאת רוב בני אדם אינם מסתפקים במה שיש להם ורבות מחשבות ורעיונות על משכבן סליקו ויפן כה וכה להרבות עושר וכבוד וכל ימיו מכאובים ע"כ וישם לך שלום בעצמך ומחשבתך שתהי' שבע רצון הנה אין אחרי ברכות האלה כלום בעוה"ז והוא קללה נמרצה המדומה ברכה כי האדם הלז כשיבלה ימיו כך סוף סוף ימאס בחייו ומה לו בכל זה ישכים ויאכל ויתכבד ויתיפה לפני בני אדם ולא נברא לילה אלא לשינה ומחר יהי' כיום הזה וכן לעולם ואם יגדלו בניו ויראה שיניח יתריו לעולליו הלא יזכר ומה בסופם של אלו יהיו כמוני ובמותם יניחו גם יתרם לעולליהם שיהיו סופם כמותם ומה תכלית וקץ לדברי רוח הללו הלא טוב ממנו הנפל אשר לא ראה אור אך באמונת אומן כי יש תכלית האמת אשר כל הנזכר הוא הכנה לזה האושר ולזה הנועם א"א להשיג אלא ע"י עבודת ה' ותורתו ובעזרתו לבדו ואין אדם שולט שם ולזה אני מגדל בנים ובני בנים ישבו עולם לפני האלקים וע"ז מתפללים וחיי עולם נטע בתוכנו הוא יפתח לבינו בתורתו למען לא ניגע לריק בחיי העולם אשר נטע בתוכנו ולא נלד בנים ובני בנים לבהלה ח"ו ע"כ אמר להכהנים מורי התורה כה תברכו אתם בברכה משולשת בברכת חיי העולם אך עדיין אינם ברכות אלא ושמו את שמי על בני ישראל ללמדם דעת ודרך תבונות יודיעם ואז ואני אברכם ממקור הברכות העליונות ישבו עולם לפני האלקים:

32יברכך ה' וישמרך ודרשו חז"ל יברכך בבנים וישמרך בבנות שצריכין שמירה ויש לפרש במדרש הזה קרא במגילת רות שאמר בועז לקוצרים ה' עמכם והם השיבו יברכך ה' ויש לפרש עפ"י מ"ש הבית שמואל כשיש תערובות אנשים ונשים אין לומר השמחה במעונו ובועז שראה הנערה בין הקוצרים אמר ה' עמכם ולמה יש תערובות שהרי בכה"ג אין השכינה שורה ולכן השיבו לו אתה שחשדת אותנו והחושד בכשרים לוקה בגופו לכך אמרו יברכך ה' בבנים ולא בבנות דצריכים שמירה וכן מצינו באמת בשופטים דנהי דהי' לו הרבה בנים ובנות לא נשאר לו לבועז אלא בן אחד עובד וממנו נשתלשלה מלכות בית דוד:

33ישא ה' פניו אליך וגו' איתא בברכות דף כ' אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מדוע אתה נושא פנים לישראל א"ל הקב"ה איך לא אשא להם פנים בתורה כתיב ואכלת ושבעת והם מדקדקים על עצמם בכזית וכביצה ונראה לבאר האדם המקבל הכל באהבה הוא אות וסימן שמכיר כי טוב ה' וכל מה דעביד לטב עביד וגם הרע יש לו תכלית טוב וגם זה הוא אות דמכיר את עצמו דבוודאי הוא חוטא וזה לו לכפרה או לכה"פ מכיר עצמו שהוא קל לחטוא ואם יהי' לו טוב מרובה אפשר שיחטא ולכך הוא משליך יהבו על ד' ורק כאשר הוא טוב בעיני ד' יעשה וכיון שהוא פחות בעיני עצמו גם השי"ת אינו מדקדק עמו וכמו שדרשו על אחות לנו קטנה מה קטן אין מדקדקין על מעשיו והיינו דקאמר שעל שהם מדקדקין לברך ה' אפי' על כזית שהוא דבר מועט ומכיר ד' ומכיר עצמו וחולשתו לכך ד' נושא פנים ובזה יש להסביר למה כתיב בשבועות שוא לא ינקה דהנה הכרח הנ"ל הוא אם הוא נזהר להוציא שם שמים לבטלה ועכ"ח כיון שמברך עכ"ח משמח במעט אבל אם אינו מדקדק ומוציא שם שמים לבטלה אינו מוכרח מברכתו שהוא מקבל באהבה וממילא אין הקב"ה יכול לישא פניו ולכך כתיב לא ינקה:

34והנה בסוף ברכת כהנים מסיים ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם ויש לפרש ברכת כהנים הוא עניני עוה"ז וכבר ביארו המפרשים למה ביאר שכר עוה"ז והרמב"ן כתב דזה יותר פלא שעניני הטבע משועבדים לתורה ולמצותו שאם בחוקות ה' ילכו ונתתי גשמיכם ואינך אבל שכר עוה"ב הנצחיי יותר מובן ובאמת איתא ברמב"ם ה' תשובה אין זה שכר טובת העוה"ז אלא הכנה וסיוע שאם יעבדו את ד' מעוני יסייע ד' שיהיו יכולין לעבוד ד' בהרווחה ויסייעו להם גם עניני עוה"ז ובזה מובן שבפ' ראה אמר את הברכה אשר תשמעו ואצל הקללה אמר אם לא תשמעו דביאר דהברכה יהי' מועלת ותכלית ההוא אשר תשמעו משא"כ הקללה היא לעונש ולכך הי' ברכת כהנים ג"כ בברכת עניני עוה"ז ולכך היא בהגבהת עשר אצבעות למעלה דהיינו השפע אבל עיקר השכר עין לא ראתה ולשון את מצינו שדרשו רז"ל על הטפל וזה שאמר ושמו את שמי דהיינו הטפל לשמי ישימו הם אבל הברכות אמיתיות אני אברכם:

35ושמו את שמי איתא בבעה"ט ושמו שמי על בנ"י ואני אברכם וסמיך לי' ויהי ביום כלות משה זה בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך עכ"ל והוא תמוה מה כוונתו ויש לפרש איתא במתניתין סוטה דהכהנים הי' מברכים בשם המפורש שנא' ושמו את שמי אבל זה דווקא במקדש אבל לא בגבולים שנא' בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא וכו' וזה יש לרמז בסמוכים של ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם מתי ישומו שמי היינו שם המפורש על בנ"י ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן היינו אחת גמר המשכן היינו בהמ"ק אז שמה יברכו בשם המפורש וזה יש לומר הוא כוונת הבעה"ט (מש"מ):

36ושמו שמי על בני ישראל ואני אברכם נראה לפרש דהנה ידוע שכל המצות כולן נכללים בהנך עשרה הדברות חוץ משלשה מצות שנצטוו קודם מתן תורה פרי ורבי' מילה וגיד הנשה נמצא שבכל דבר ודבר נכלל ששים מצות דהיינו שש מאות ועשרה מצות של הלוחות הם כמו כלי שמקבל מה שבתוכו לכן נחשב כל דיבור לששים ואחד והנך שלשה מצות של קודם מתן תורה הרי תרי"ג והנה ידוע דגמטרי' של בני ישראל עולה לחשבון תר"ג ואף תצרף לחשבון זה שמו של הקב"ה דהיינו אות יוד משמו הקדוש עולה לחשבון תרי"ג ועל זה אמרה תורה ושמו שמי על בני ישראל ואח"כ ואני אברכם דכבר בארנו שכל דבור ודבור מעשרה דיברות שמכוונים ג"כ נגד אות יוד של שמו הקדוש הוא כלי המחזיק בתוכו ששים מצות והדיבור עצמו שהוא הכלי הרי ששים ואחד ומצינו שלא מצא הקב"ה כלי המחזיק ברכה לישראל אלא השלום והיינו התורה שנאמר ד' עוז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום וע"ד מרמז תיבות של ואנ"י בלא ויו החיבר גמטרי' ס"א שהוא כלי המחזיק ברכה שבכל דבור ודבור לכן כשתשים שמי הקדוש דהיינו אות היוד על בני ישראל שישלים עוד החשבון של תרי"ג ואח"כ ואני אברכם:

37ויהי ביום כלת משה פירש"י כלת חסר ככלה שנכנסה לחופה ובמנחם עזרי' הביא מדרש להיפך גבי והאיש משה ענו לא רצה משה לכתוב בוי"ו וכ' וי"ו זעירא והוסיף כאן הוי"ו ומרמז ככלה הנכנסת לחופה וי"ל הנה ההפלאה כתב דבזה שכפה עליהם ההר נעשה חופה דא"כ למה שיבר משה הלוחות דמוטב שידונו כפנוי' הא אין תנאי מועיל בנשואין רק בקידושין ועכ"ח החופה היתה במשכן מיהו על חטא העגל מצינו עוד תירוץ דטען משה רבינו לא יהי' לך לי ציויתה ולא להם ולפי המדרש הנ"ל שמשה רצה לכתוב עני הרי אמרו פסל לך שהפסולת שלך ומשם נתעשר משה וצ"ל לפי המדרש דמשה לא דרש לך דפסל לך וא"כ גם לך דלא יהי' לך לא דרש וא"כ אין תירוץ על מעשה העגל אלא שבירת הלוחות דתידון כפנוי' ועכ"ח דכפיית ההר לא הי' חופה אלא המשכן ולכך כ' כאן הוי"ו לפי המ"ע ללמד שכאן נכנסה לחופה ויש שפיר לזה המשך לוי"ו דעניו:

38*להקים את המשכן התפלה עכשיו במקום עבודה אכתוב פה רמזים אלו א'שרי י'ושבי ב'יתך ע'וד ר"ת י"ב שבטים וע' נפש שירדו למצרים ואלקים השוכן עליהם וגם מרומז בו ד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשיי' ונגד ד' עולמות יש ד' צירופי הוי' ב"ה של ע"ב וס"ג ומ"ה וב"ן נגד אצילות שם ע"ב שהוא עולם עליון בריאה שהיא עולם היכלות שם ס"ג ונגד עולם יצירה שהיא עולם המלאכים הוא שם מ"ה ונגד עולם עשיי' שהוא עולם התחתון הוא שם ב"ן ועל פי זה הוסדר התפלה עד ברוך שאמר הוא נגד עולם עשיי' ושם ב"ן ולכך יש אומרים ברוך שאמר אחר הודו ו'אני ב'חסדך ב'טחתי י'גל ל'בי ב'ישועתיך ר"ת ב"ן ומשם צריך להעלות עצמו לעולם המלאכים היינו מברוך שאמר עד ישתבח הוא נגד עולם יצירה ושם מ"ה ומשם עד שמו"ע צריך להעלות עצמו לעולם הבריאה נגד עולם היכלות עולם הבריאה ושם של ס"ג ומשם משמו"ע יעלה עצמו לעולם אצילות ושמו"ע היא נגד עולם אצילות ושם ע"ב לכן יאמר בכל פעם שמע ישראל קבלת עול מלכות שמים מזה הטעם וגם בסוף השירה יאמר ובתורתך כתיב לאמור שמע ישראל וכו' ושמו"ע כולל הכל ושוב חוזר ממעלה למטה כמו שאמרו חז"ל כעבד הנוטל פרס מרבו וחוזר:

39וימשחם ויקדש אותם ויקריבו הנשיאים יען כי התעצלו בנדבת המשכן ואבני השהם הנשיאם העננים הביאו עם המן רק שמן המשחה הביאו וכשראו שכל גמר עבודת וקדושת כל המעשים נגמרו ע"י וימשחם ויקדשם ע"י שמן המשחה ע"כ לשמחה זאת ויקריבו נשיאם את קרבנם:

40*שניהם מלאים סולת בלולה בשמן למנחה לא פירש"י רמז ע"ז גם כי התחיל מאדה"ר ודור המבול ודלג מזה למתן תורה ופר א' זה אברהם ולא זכר דור הפלגה ששם הפיל פור ונפלו ישראל לגורלו יעקב חבל נחלתו כפירש"י פ' האזינו והי' גורל אחד לד' אלו ישראל וגורל אחד לעזאזל אלו או"ה בחלקם של שרים וס"ם בראשם ע"כ שניהם מלאים סולת בלולה בשמן למנחה הנה ר"ת ש'ניהם מ'לאים ס'ולת ש"ם (היינו לשם שישראל נבחרו ועלה גורלם לשם) ס"ם הוא הגורל הנ"ל ב'לולה ב'שמן ל'מנחה ר"ת בב"ל כי שם בלל ד' שפת כל הארץ בדור ההפלגה ושם נבחר אאע"ה:

41כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת מייתי רמב"ן מדרש דנחשון הקריב על רמז מלכי בית דוד עשרה זהב עשרה דורות מפרץ עד דוד וכל מעשיהם כקטרת ע"ש ואומר אני הלא י"א סממנים הי' בקטרת ואחד מהם חלבנה וא"כ נהי דר ומז כאן עשרה דורות צדיקים כקטרת מ"מ א"א שלא ירמז גם החלבנה והיינו עכן בן זרחי כי עשרה זהב ר"ל עשרה פעמים אותיות זהב כזה עשרה פעמים זי"ן הוא ע' עשרה פעמים ה' הוא נו"ן עשרה פעמים ב' הוא כ' אותיות עכן וגמטריא ק"מ כמו ר"ת מלאה קטרת:

42ביום השני הקריב יש לפרש דלמה מפרש רש"י דווקא ביום השני כל הרמזים וכוונת הקרבנות והנה ברש"י איתא דלכן הקריב יששכר מיד אחר שבט יהודא מפני שהיו בני תורה ועוד שהשיאן עצה לזה ע"כ ושני טעמים אחד יען כי הי' בן תורה הי' יכול ליתן להם עצה לזה לכן מפרש רש"י כן על יששכר שהי' בן תורה וידע ליתן להם עצה כזו להקריב קרבנות אלו ויש לומר עוד דאולי בלי כוונה הי' נחשון מתנדב כך רק מה שעלה בדעתו אבל כיוון שהקריב השני ג"כ כך ממש הכל מכוון כקרבן נחשון מוכח דבכוונה ובהשכל ודעת עשה כך ונכון (מש"מ):

43זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו מאת נשיאי ישראל קערת כסף שנים עשר לומר שביום המשח אעפ"י שלא הקריבו ביום זה מ"מ יען נתנו לבבם להקריב כ"א ביומו הו"ל כאילו הקריבו כל שנים עשר ביום אחד ומזה למד המלאך לומר לדניאל מיום אשר נתת לבבך להבין ולהתענות לפני ה"א נשמעו דבריך:

44*יברכך כתיב למען ירבו ימיכם וימי בניכם וגו' כימי השמים על הארץ יש לפרש הנה יש מפרשים כימי השמים כמה דגביהי שמיא מארעא וידוע דבמרגלים ענש הקב"ה יום לשנה לפי זה מידה טובה שהיא מרובה חמש מאות פעמים מגיע בעד יום חמש מאות שנה כגבוה שמים מהארץ שאמרו חז"ל שהוא ת"ק שנה והנה שית אלפי שני קיימי עלמא כדאיתא פ"ק דע"ז ובמס' ר"ה פרק אחרון והנה אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא אמנם עשרת ימי תשובה ויום אחד לפני ר"ה דהיינו ער"ה שהוא ג"כ יום תשובה וסליחה כדאיתא במדרש הובא בטור או"ח הל' ר"ה וגם אם מוסיף יום אחד אחר יוה"כ שהוא כמו אסרו חג ליוהכ"פ ושייך ליוהכ"פ אי הוי י"ב ימים ב' ימים יותר על עשרת ימי תשובה וי"ב פעמים ת"ק הווי שית אלפי כשיעור קיום העולם והיינו כמו דמרחיקנא שמיא מארעא מתחילת הבריאה עד סופה ובזה אפשר לפרש הקרא בתהילים ימים על ימי מלך תוסיף שנותיו כמו דור ודור דעשרת ימי תשובה נקראו ימי מלך שהקב"ה דן ואומרים בהם המלך הקדוש ואם תוסיף עליהם ימים דהיינו תרתי אז הווי שנותיו כמו דור ודור כמו כל ימי עולם והיינו נמי דהבטיח לן למען ירבו ימיכם וגו' כימי השמים על הארץ היינו כמאן דגביהי שמיא מארעא:

45ועי"ל למען ירבו ימיכם וימי בניכם לפי מה דאמרינן פ"ק דע"ז בואו ונחזיק טובה לאבותינו שאלמלא לא חטאו וחיו עוד בעולם אנו כמי שלא באנו לעולם לגבי חשיבותייהו דאבותינו מעולם וא"כ לכאורה לעתיד כשיקומו אבותינו לא נהי' חשובים אמנם הא יבוא אליהו והשיב לב אבות על בנים וממילא לא יהי' חילוק כי יהי' הבנים במדריגת אבותם וחשובים כמוהם וא"ש למען ירבו ימיכם וימי בניכם ולא יהי' נחשבים הבנים כאילו לא באנו לעולם:

46הפטרת נשא

47*הנה את עקרה ולא ילדת הכפיל לומר ולא ילדת שלא יאמר הבעל אי אפשי באשה נדרנית וכ' בחלקת מחוקק סימן קט"ו סעק"ו בשם תה"ד שסברא לומר שאפי' אשה שאינה בת בנים יכול הבעל לטעון א"א שתהי' נדרנית שמא יארע נס ותילד ועון נדרי' מעכב ע"כ הקדים לה המלאך הנה עקרה עתה ולא ילדת לעולם ע"י שום נס אם לא תדור נדר זה נמצא לא יוכל הבעל לטעון א"א באשה נדרנית:

48והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים צע"ג מה לשון והוא יחל כאילו הוא החל ונמשכה התחלתו משך זמן עד שכלו כל פלשתים וז"א אחריו הרימו ראש והחריבו משכן שילה ונשבה ארון ד' בעו"ה אח"כ חזרו והרימו ראש והמיתו מלך הראשון שאול ויהונתן והפילו רוב ישראל בחרב בעו"ה אך דוד המע"ה הוא החל וכילה ומה ענין הוא יחל להושיע אמנם כבר כתבתי קצת מזה יעקב ע"ה ראה נחש הנושך ויפול רוכבו אחור אעפ"י שפשוטו כפירש"י שהפיל הבית על הפלשתים ורבים אשר המית במותו מ"מ לא לחנם סיים רוח הקדש לישועתך קויתי ד' כי שמשון הי' כנחש הנושך אילה שרחמה צר ותלד כידוע (גמרא בבא בתרא) והאילה היא מלכות בית דוד ואתה דע לך כי ערפה ורות היו נשואות לשרי יהודה מחלון וכליון והם שני עמודי הבית יכין ובועז יכין היא הקדושה שנקלטה קצת בערפה שהיתה הכנה למלכות בית דוד ובועז היא רות ב"ו ע"ז וגבורה ובהיפך עורף ערפה כשפירשה מעם חמותה יצאה ממנה עיקר קדושה שקלטה ויצא ממנו ס"ה גמטריא אדני ונשאר הרפה (כדכתיב בשמואל ב' פרשה כ"א יולדו להרפה ואיתא במדרש דהיינו ערפה היינו הרפה והיא נבעלה לשמשון בבית האסורים) ונבעלה לשמשון בבית האסורים וילדה גלית וכל ילידי הרפ"ה שנפלו ביד דהע"ה ומגלית צמיחת מלכות בית דוד ע"י בעילת שמשון את הרפ"ה שהי' בה קצת מותרת קדושה משרי יהודה מחלון בעלה (ושאבה ממנה שמשון) לרע לה והיינו לישועתך קיויתי ד' שתצמח מלכות בית דוד אחר נשיכת הנחש הלז והיינו והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים שממנו תצמח קרן דוד המלך עליו השלום:

49אם תעצרני לא אוכל בלחמיך אם תעשה עולה לד' תעשינה וצריך ביאור למה נתן עצה זו ונראה בגמרא אמרו מנוח ע"ה הי' שנאמר וילך מנוח אחר אשתו אע"ג שבאמת כך הוא ראוי לפי שכל אנושי בטבעי העולם שהאשה צריכה שמירה יותר מאיש וראוי שתלך לפניו אלא שיש לחוש להרהור עבירה ושמירת עצמו מעבירה הוא חיוב יותר משמירת אשתו ולכך אמרו מנוח ע"ה הי' ואמרינן בעלמא דקרבן עולה בא על הרהור עבירה ולכך אמר המלאך לו שיעלה עולה לד':

50כל הנשמה תהלל י' וכופלים אותו כי על כל נשימה תהלל יה שהחיינו בהנשימה הזאת ועל מה אני מהללו שזיכני שעל כל הנשימה אני מהלל כי לולא כן למה אהלל על הנשימה ולמה לי הנשימה והחיות להבל וריק אבל אני מהלל על כל הנשימה שזיכני להלל על הנשימה:

51בפרקי אבות תנן שמואל הקטן אומר בנפול אויבך אל תשמח ומקשינן מקרא מלא הוא ומה חידש שמואל הקטן ונ"ל כי בקראינו הפסוק משמע אפי' בנפול אויבך אל תשמח מכש"כ מי שאינו אויבך אבל שמואל הקטן אמרו בניגון הטעמים המובן ממנו לדייק בנפול אויבך הוא הא דאל תשמח על דרך נקמה אבל מי שאינו אויבך תשמח ותאמר בריך רחמנא דשקל למטרפסי' בהאי עלמא כדי שיהי' מוכן לעוה"ב ור"ע שחק כשראה ר"א מצטער ואמר סבור הייתי שקיבל רבי עולמו ח"ו והוא ע"ד הנ"ל:

52אם תעצרני לא אוכל בלחמך ואם תעשינה עולה לה' תעשינה יש לפרש ע"פ מה דאיתא בספרים שהמלאכים (הנקראים אישים) נהנים מריח ניחוח של הקרבנות לכן כתיב "אשה" לה' והנה כל זה אם מקריבים קרבן לשם שמים והוא עולה לריח ניחוח לה' מזה נהנים המלאכים אבל אם הכוונה אין לשמים ואיננו קרבן או מכש"כ קרבן פסול ופגול (ויעוין ברמב"ן על פסוק זובח לאלקים יחרם בלתי לה' לבדו היינו אם מקריב קרבן למלאך שנקרא לאלהים) מזה אין להם הנאה אדרבה וזה אמר המלאך אם תעצרני היינו לעשות לי גדי עזים אם כן אין זה קרבן אז לא אוכל בלחמיך כי מזה אין לי שום הנאה רק אם תעשה עולה לה' דווקא תעלינה ואז מקרבן כזה הנני אוכל ונהנה לטוב (מש"מ):