חתם סופר על התורה, שלח

1בענין שילוח מרגלים יש לדקדק בהם הרבה טעם שילוחם מעיקרא מאי קסבר גם לא מצינו שציוה משה שיראו ערות הארץ מהיכן היא נוחה לכבוש שזהו עיקר כוונת מרגלים בכל מקום וכן לא מצינו דבר מזה בתשובתם גם ארץ זבת חלב ודבש היא אינו ענין לדבתם רעה ורש"י פי' מה שפירש והוא אמת בלי ספק מאמר חז"ל במס' סוטה מ"מ אפשר לפי דרכינו אין הטוב ניכר אלא בהעדרו והקב"ה ציוה שיתורו הארץ ויראו כמה עז העם וגבורתם בני ענק וחומתם הגבוהות חומה דלתיים ובריח עיר יריחו יוכיח ובכל זה יראו כי יפלו לפניהם ולא יהי' להם תקומה לפניהם וחמשה ינוסו רבבה ואי לא ירגלו תחלה לא ידעו ולא יבינו גודל הנס הנפלא נפילת ל"א מלכים כי אפשר שיהי' זה בטבע ת"ר אלף רגלי ינצחו מלחמות גדולות אבל ע"י מרגלים יכירו וידעו ומשה סמך על רב בטחונם בה' ולא ירך לבבם בכל זה לכן אמר עלו זה בנגב ששם מושב העמלקי והכנעני כדלקמן בקרא וכל זה להגדיל הנס והנה בלי ספק לא היתה ארץ מבורכת כ"כ טרם בוא ישראל שמה ואח"כ נתברך ע"כ אמר שיביאו מפרי הארץ להראותם שאין הפירות משונים כ"כ הרבה משארי מדינות (אעפ"י שהיו משונים וגדולים) מ"מ בבוא ישראל שמה יכירו כי באתה הברכה לרגלם ואפשר שלכן היתה אז באמת ארץ אוכלת יושביה כל זה מטעם הנ"ל שאם יבואו שמה יכירו כי נתהפך הכל לטוב ישבחו ויודו אבל המרגלים הכל לרעה בהיפוך ואמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו והנה זבת חלב ודבש היא מה שיהי' כבר היא ואין כל חדש ומדהא ליתא כולא נמי ליתא וא"כ מה נזכה אפס כי עז העם וע"ד הזה יש ליישב הרבה מן הפרשה ולפע"ד זה היתה כוונת המעפילים דלכאורה קשה כיון שהודו על חטאם מה אמרו הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו מה נתינת טעם יש לזה ועוד איך הוסיפו חטא על פשע לעבור פי ה' ומשה עבדו וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה ונראה דלפי הנ"ל לא חטאו כ"א בהסרת בטחונם מה' כי הכל הי' אמת כי עז העם אלא שהי' להם לבטוח בה' ולא בטחו בישועתו וא"כ התשובה על זה היא ממש באותו מקום לעלות אל מקום הכנעני והעמלקי מבלי פחד ויראה מפניהם ומה שציוה ד' לא תעלו ולא תלחמו היא על דרך שובו בנים שובבים חוץ מאחר שנצטוו שלא ישובו שלא תתקבל תשובתם ואנן קיי"ל כל מה שיאמר לך בעה"ב עשה חוץ מצא (כדאיתא בשל"ה שאעפ"כ שאם הפציר אחר בתשובה היתה מקובלת ורמז לזה כל מה שאומר לך בעה"ב זה הקב"ה עשה חוץ אם אומר לך צא ממחיצתי אעפ"כ התאמץ בתשובה ותקובל) וא"כ שפיר שעלו ההרה ואותן שמתו שם הו"ל מת מתוך תשובתו ואין לך תשובה גדולה מזו ובזה מיושב דאמרינן בשבת דף צ"ז ע"א דר"ע ס"ל מקושש זה צלפחד ואמר לו ר"י בן בתירא אתה מוציא לעז על אותו צדיק אלא מויעפילו הוה ולכאורה קשה עדיין הרי הוא מוציא לעז שהי' מויעפילו ולפי הנ"ל א"ש שמת מתוך תשובה והיינו בחטאו מת והבן ודוק:

2שלח לך אנשים שלח במילוי כזה ש'ין ל'מד ח'ית מספר תתנ"ב כמו ונושנתם שהוא רמז לחורבן בהמ"ק אחר ונושנתם (כדאיתא להדיא בגמרא גיטין פ' המגרש) שזה הי' ע"י חטא מרגלים, כתיב והם תכו לרגליך תכו גמטריא עגל מרגלים שהם גרמו שתכו לרגל בעו"ה:

3שלח לך אני איני מצוה אותך אם תרצה שלח ובפ' דברים כתיב שאמרו נשלחה אנשים לפנינו וייטב בעיני הדבר יראה לפע"ד שליחת מרגלים ראוי עפ"י נימוסי המלחמה ולא לסמוך לגמרי על הנס ולהנהיג קצת עפ"י הטבע וכל זה כ' רמב"ן וכעין שלוחים לרגל יעזר וכעין שלוחי יהושע לרגל יריחו אך השילוח הוא מן המלך המנהיג ואין להעם בזה ענין כי הם יפנו ויסעו לכל אשר יחפוץ המלך הנשיא אך הוא שלח מרגלים ואליו ישיבו דבר ואין להעם בזה שום עצה אך ישראל באו כדרכם נשלחה אנשים לפנינו וייטב בעיני משה גוף שילוח מרגלים ומה שלא כבדו מרע"ה זה לא נחשב בעיניו כי איש משה עניו מאד וא"ל הקב"ה אני איני מצוך בשילוח מרגלים כלל כי אני אין צריך מרגלים אך אם תרצה להתנהג קצת בטבע הראוי לך שלח אתה כמלך ולא הם ולך ישיבו דבר ולא להם וישלח אותם משה על שם עצמו ולא על שם ישראל אמנם וילכו ויבואו וגו' אל כל העדה ויראום את פרי הארץ וזהו ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה הכוונה אמר כלב תחלה ויהס כלב כל העם אל משה אמר מה לכם בענין זה אין אנו משיבים אלא למשה שולחינו ותו אמר עלה נעלה והעם אשר עמו חלקו עליו בשני דברים א' אמרו לא נעלה כי חזק הוא ממנו וב' ויוציאו דבת הארץ אל כל ישראל דייקא ולא למשה לבדו:

4שלח לך אנשים ברש"י לך לדעתך אני איני מצוה אותך אני אמרתי להם שהוא ארץ זבת חלב ודבש אתן מכשול ויכשלו בה וגם לקמן פירש"י הקב"ה קיצר להם הדרך הרי משמע שהיו מוכרחים לחטוא כי כן גזר עליהם חלילה ולקמן נמי פירש"י כי נתכפרו בזה גם חטא עגל ע"כ כתיב תשאו עונותיכם ב' העונות ונ"ל מהעגל שנגזר ואשמידם ואכלם ולבסוף אמר וביום פקדי ראה חכמתו בחסדו כי טוב שיכפר על עון העגל בגלות במדבר והדור הזה ימותו ויתמו ושערה חכמתו כי בזמן מ' שנה מכוון סגי להתם חטא ולכלות פשע והי' טוב מאד אם מיד ולאלתר אחר העגל הי' גוזר עליהם כך ולא להטמין שנאה וביום פקדי ופקדתי אך מה יעשה לברית בין הבתרים דור רביעי ישובו הנה והנה ימותו דור רביעי במדבר ולא יבואו שמה והנה אמרו חז"ל במס' נדה גבי חלה כתיב בבואכם יכול בביאת מרגלים ת"ל בבואכם בביאת כולכם ולא בביאת מקצתכם נמצינו למידין לולא מיעוט בבואכם הווי ביאת קצת מרגלים נמי ביאה נמצא מששלחו מרגלים ועוד הרי מהם יהושע וכלב שזכו לנחלתם ע"י ביאה זו א"כ כבר נתקיים ודור רביעי ישובו הנה כפירש"י פ' לך לך דכלב הי' מדור רביעי ליורדי מצרים בן חצרון בן פרץ בן יהודה א"כ מעתה אם יארע שום מכשול כל דהוא או ע"י אחרים או ע"י מרגלים יהי' מקום להתם חטא עגל ע"י גזירת במדבר הזה יתמו וע"י גלות מ' שנה שגזרו חכמתו שבשיעור הזה די וע"כ קצר עליהם הדרך עד מ' יום וגם לא עזרם הקב"ה בדרכי הטובה כשארי צדיקים לעזרם ממלחמת יצה"ר והכא הניחם לעצמם ויהושע וכלב עמדו בנסיונם ואלה שלא עמדו בנסיונם הי' לטובת ישראל שעי"ז נפטרו מפקודת עגל ואמר עוד אני איני משלחם כי ע"י שליחותי א"א שתבוא תקלה ומחויב הוא יתברך לשמרם ממכשול והוא יתברך רצה שיהי' בבחירת עצמם מטעם הנ"ל:

5ואומר עוד ישראל אמרו בפ' דברים נשלחה אנשים לפנינו כ' רמב"ן שהם אמרו ויחפרו לנו את הארץ לא ויתורו כמסופקים אם היא ארץ חלב ודבש אלא ויחפרו את הדרך אשר נעלה באיזה דרך נוחה לכבוש והיא עצה טובה וכן עשה יהושע לשלוח מרגלים ולכן הוטב בעיני משה ע"ש וצריך ביאור ולפענ"ד לא הי' להם לשלוח לחפור איזה דרך יעלו ויכנסו כי אל כל מקום אשר ילך הענן על פיו יסעו ויחנו אך כאשר שמעו אלדד ומדד מתנבאים משה מת יהושע מכניס והמה ידעו כי במיתת משה נסתלק הענן ע"כ נגשו כולם ואמרו נשלחה אנשים ויחפרו ומשה מרוב ענוותנותו וסבלנותו הוטב הדבר בעיניו אך הי' רע בעיני ה' יתברך כי לא הי' להם לחלוט נבואה והי' להם ללבוש שק ואפר ולהתפלל שלא ימות משה ע"כ אמר הקב"ה אני איני משלח כלל כי עדיין לא נגמר גז"ד עד אחר מי מריבה גם אז עדיין התפלל תקט"ו תפילות אך אם תרצה שלח אבל לא לחפור את הארץ שלא תעשה פועל דמיוני לנבואת אלדד ומידד אלא ויתורו הארץ כמברר אם טוב אם לא ואמנם ע"י השליחות פקרו המרגלים ואמרו הוא עצמו מסופק בדבר (ששלח לתור ולא לחפור) ואיך נבטח אנחנו:

6ונראה עוד במה שנראה שעיקר דבה וחטאם הי' במה שאמרו ארץ אוכלת יושבי' היא וגם צע"ג אחר שלא האמינו בכל האותות והמופתים שראו עד עתה וחשבו שהכל תחבולות ממרע"ה ולא מאת ה' א"כ איך מיד למחר התאבלו והאמינו ועל מה ולמה אבל נ"ל ח"ו הם האמינו בכל האותות כי מאת ה' היו אך אחר מ"ת הי' חירות ממה"מ ונתרפאו כל החולים והאמינו כי גם חירות מאו"ה ולא חשו לגבורתם וגם חומות בצורות אך אחר מתאוננים כשחזר מה"מ למקומו חששו כיון שבחטאם פסק חירות ממה"מ שמא פסק גם חירות מאו"ה ופחדו מגבורות ענקים וחומות גבוהים ואשר בכל זאת השתיקם כלב אמרו דיבה אוכלת יושבי' היא בטבעה ומיהו לשעבר היינו חירות ממלאך המות ואך עתה מה נעשה אולי אין רצון ד' כיון שחזר מאה"מ למקומו אמנם אחר שראו ע"י תלונתם נראה כבוד ד' חזרו והאמינו בד' ובטחו בישועתו וכל חטאם הי' התלונה ונסותם את ה' כי הי' להם לומר רבינו משה בקש מה' מענה אם עדיין מסכים שנלך ונסע אחר חטא מתלוננים ולא הי' להם להחליט ע"י התלונה אבל מיד אח"ז האמינו ובטחו:

7שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לב"י לכאורה היא מיותר שהרי פירש"י וכן כתיב בפ' דברים שישראל נתעוררו תחלה נשלחה אנשים לפנינו וייטב בעיני משה ושאל להקב"ה ונתן לו רשות שלח לך א"כ אין צורך לבאר אל ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל הלא בזה אנו עוסקים ועוד כמה דקדוקים בפ' ויבוארו אי"ה הנה רמב"ן כתב לשלוח מרגלים היא עצה טובה כמו ששלח יהושע בן נון ומשה עצמו לרגל יעזר והיינו לידע הדרך שיבואו תחלה ונוח ללחום משם ולמצוא שם מקום ומזונות לאנשי מלחמה אבל לא כמברר מקח אם טוב יקחנו ואם לאו יעזבנו ועיין רמב"ן בזה ואומר אני גם זה צריך דווקא אם בחרב וחנית ינצח אך אי לא צריך מנהג העולם כלל לא צריכים מרגלים ומבואר להדיא בקרא שאם לא הי' החטא גורם לא הי' יודעים חרב וחנית כדכתיב בספר שופטים אשר לפנים לא ידעום ומשום כך מיד כשנסעו מהר ה' ע"מ לכנוס מיד לא"י לא בקשו מרגלים כ"א חשבו שלא יצטרכו חרב ומלחמה כי בשעת מתן תורה נעשו חירות ממה"מ וחירות מאו"ה וממלכיות אך במתאוננים חזר מה"מ למקומו וכל מומין למקומן כמבואר בילקוט וחשבו הם שגם חירות מאו"ה חזר למקומו ויצטרכו למרגלים ומרגלים הם על ב' אופנים א' כמ"ש רמב"ן הובא לעיל וא' כמסופק ומברר המקח והנה זה האחרון היא מחשבה רעה מאד כאשר הי' באמת אך הראשונה לראות איזה מקום יכנסו לכיבוש ארץ לא לבד שהוא עצה טובה וראוי עוד זאת שמח מרע"ה בזה שמחה גדולה מגודל האמונה אחר שחשבו לכבוש בחרב וחנית במתי מעט נגד ל"א מלכים ובהם ענקים וערים בצורות אלא שבוטחים בה' וכדי האמונה ע"כ וייטב בעיני הדבר אך הקב"ה ידע רוע מחשבותם ע"ד השני כמסופק בדברים אם יהיו גוברים וערים בצורות לא יעלו ולא ילחמו ולא יבטחו בה' והנה הקב"ה אינו דלטור ח"ו להגיד למרע"ה רוע מחשבותם ועוד גם בזה טעו כי באמת עדיין היו רצונו ית"ש שיכבשו בלי חרב וחנית רק כמו שכבשו יריחו בשופר והאמורי באבני אלגביש ולא היו צריכים מרגלים כלל אך להיות כי חשב מרע"ה שעי"ז יתפרסם טוב אמונתם ובטחונם שהם חושבים שבחרב ומלחמה יכבשו ואפ"ה מוסרים נפשם ע"כ לא גלה להם זה והניחם בסברתם שיכבשו ע"י מלחמה והנה שאל את השי"ת והשיב לו אני איני מצוה אותך שהרי אני נותן לב"י ע"י ניסים ולא יצטרכו מלחמה ע"כ איני מצוה אותך אך לדעתך שאתה סובר שכוונתם עוצם בטחונם בהי"ת שלח אם תרצה:

8איתא בתנא דבי אליהו הובא בילקוט פ' זו מעיד אני עלי שמים וארץ שלא הי' בדעתו של הקב"ה להמית עשרה נשיאי ישראל אלא שרצו אחר משה ואהרן עד שנכנסו תחת כנפי השכינה והכוונה שלכאורה יתחמץ לבב אנוש כי מאתו ית"ש היתה זאת ח"ו לשלוח שלוחים ויצא מזה קלקול והנה בזאת יבחן כי השליח הנשלח מאתו ית"ש לא יבקש מעצמו מעלה לעצמו אך הגורל צווח כמו בשבעים זקנים אך הם הנשיאים שנשלחו האם אמת כי חפץ ה' בם אך לא חפץ ה' המיתם ח"ו כי מאתו לא תצא רעה אלא שהם לא המתינו עד אשר בחרם ה' אלא שרצו אחרי משה ואהרן לאמר שלחונו כי נשיאים אנחנו בחר בהם משה עד שנכנסו ג"כ תחת כנפי השכינה שגם הוא ית"ש יבחר בהם מ"מ תחלת שליחותם הי' ע"י בני ישראל ועי"ז קרה מה שקרה:

9בילקוט פ' זו ר' אחי' פתח כחומץ לשניים כן העצל לשולחיו וכו' יעו"ש לפע"ד משל חומץ לשינים דווקא וגם המדרש השמיט עשן לעינים משמע דווקא חומץ יש לו שיווי למרגלים וטעם שם עצל וטעם לשולחיו הלא גם לעצמו הוא עצל החובק ידיו ועי"ז אוכל את בשרו אבל הענין כי איתא שם במדרש שלח לך הלכה מהו שיפרוש בים הגדול בספינה ג' ימים קודם לשבת ופשט דאסור לפרוש כ"א לשלוחי מצוה ומסיים שאין חביב לפני הקב"ה אלא שליח מצוה שמוסר נפשו על שליחותו וכן היו שלוחי יהושע שנאמר וישלח שנים אנשים מרגלים חרש לאמר אבל מרגלים ששלח משה רשעים היו שנאמר שלח לך אנשים ובמקום אחר פירשתי המשך דרושים של המדרש בקיצור עפ"י פלוגתת הפוסקים פ"ק דשבת מבואר דבים הגדול ליכא משום תחומין דאין תחומין למעלה מעשרה אך איכא משום יחוגו וינועו כשכור וליכא עונג שבת אבל אחר ג' ימים כבר פרח פחדי' עיין בהרי"ף בזה והנה לכאורה קשה משלוחי יהושע שהי' ג' ימים קודם לשבת שהרי משה מת בז' אדר שחל בשבת (ולדעת הראש בערבי פסחים שהי' חל בע"ש ניחא) והמה נשתלחו ביו"ד ניסן כמבואר בפירש"י ביהושע ובש"ס פ"ב דקדושין צא וחשוב שהי' ביום ד' ואיך שלחם הרי הי' להם פחד בשבת בלי ספק וכן מרגלי משה שנשתלחו בכ"ט סיון כמבואר סוף מס' תענית ואותו השנה הי' ע"פ בשבת כידוע א"כ אירע כ"ט בסיון ביום ד' ומבואר במג"א ביום ד' אסור להפליג בספינה אע"כ שמטעם פחד אין חשש אלא משום תחומין וא"כ ממילא מותר בים הגדול דאין תחומין למעלה מיו"ד והא"ש המשך המדרש דמתחיל בפ' שלוח מרגלים אי מותר להפליג בים הגדול שלשה ימים קודם השבת ומסיק דלעולם אסור ומשום פחד ואין להקשות משלוחי משה ויהושע דשלוחי מצוה שאני כך כתבתי כבר בקונטרס לוית חן ועתה אוסיף דלכאורה משמע דשלוחי משה לאו שלוחי מצוה היו דא"כ איך נכשלו הלא מצוה בעידן דעסיק בה מגינא ומצלת וי"ל דעל זה בא כמתרץ דנהי' דמשה שלחם כשלוחי מצוה ולכן הותר להם לילך בתוך ג' ימים של שבת מ"מ הם לא מסרו נפשם בשליחותם לכן נענשו שבחזירתם חטאו ולא הגינה המצוה עליהם והוא דמשה גם הוא דאג שלא תהי' הליכתם משבעה עשר בתמוז ואילך כי ידע שהם ימי שליטת הס"ם כנראה מעשיית העגל ומאז התחילו מ' יום של כעס ולכן שלחם בכ"ט סיון שאם ילכו ביום ובלילה תהי' חזירתם בי"ו תמוז עשרים יום אלא שהם לא מסרו נפשם בשליחותם ונתחבאו ביום בין הכרמים ולא הלכו רק בלילה אעפ"י שבהליכתם היו צדיקים גמורים מ"מ במה שנתחבאו ביום ולא מסרו נפשם גרם להם שהיתה ההליכה לתור עשרים יום והחזרה התחיל בי"ז תמוז ג"כ עשרים יום עד ט' באב ונעשו רשעים בחזירתם בימי סכנה כאלו משא"כ שלוחי יהושע מסרו נפשם והלכו לעין כל ביום כמוכרי קדירות וחזי מה עלתה שבאמת נתפרסם הדבר למלך יריחו אלא שהקב"ה עשה להם נס וכיון שמסרו נפשם הצליחו ושבו לשלום לכן מייתי המדרש גבי שלוחי יהושע הך קרא דשני אנשים מרגלים חרש להורות על מסרם נפשם להלוך בעליל כמוכרי חרשים ומייתי גבי מרגלים דמשה ראי' דרשעים היו מדכתיב שלח "לך" ופי' במדרש מפני שידע הקב"ה מחשבתן ע"כ תלאן במשה שלח לך משא"כ כשהיו צדיקים כמ"ש אספה "לי" שבעים איש והנה אי הי' באמת מקום לפחוד מפני חמת הכנעניים הי' יותר ראוי עצלותם של מרגלים של משה מזריזותן של מרגלי יהושע שלא לסכן עצמם וכלל ישראל כשיכירו בהם ויהרגום ויצאו למלחמה לקראת ישראל אך באשר הי' להם לבטוח בה' כי אין כאן מקום פחד ואימה מפניהם כלל ושליחות המרגלים הי' רק לראות מאיזה מקום נוח לכבוש יותר כמ"ש הרמב"ן א"כ נמשלו בזה לחומץ לשינים דמסיק במס' שבת דהיכי דאיכא מכה מסי והיכי דליכא מכה מרפי (פי' דמרפי ומחליש וכואב הבשר) ה"נ אי הי' מקום לפחוד הי' עצלותם טוב אך כיון דליכא מכה מרפי הי' עצלות העצלים כחומץ לשניים ואין להאריך יותר בכאן ודו"ק:

10כל נשיא בהם כתב בס' פענח רזא מרע"ה לא בחר המרגלים אלא הנשיאים שבהם כל אחד בחר משבטו מי שרצה בו נמצא המרגלים לא היו הנשיאם וכן צ"ל עפ"י ש"ס פ' הנחנקים דזמרי בן סלוא היינו שלומיאל בן צורישדי בעצמו וא"כ הי' חי אמאי לא נזכר בשילוח מרגלים אע"כ הנשיאים לא היו המרגלים כמדרש אגדה ולא מתו הנשיאים הראשונים בתבערה כפירש"י שמתו על שחטאו בויחזו אלקים ויאכלו וישתו:

11*וישלח אותם משה עפ"י ה' כולם אנשים ראשי בני ישראל המה ואלה שמותם וגו' יש לפרש אם אדם עושה איזה מעשה ועושה רק לשם ה' וכש"כ אם הולך בשליחות וכוונתו רק לשם ה' בוודאי לא יארע לו דבר רע כנאמר שומר מצוה לא ידע דבר רע ואלו היו אנשים אלו הולכים לשם ה' לא היו נכשלים אבל הם לא הלכו אלא מגובה לבם וסברו שבא"י לא יהיו הם נשיאים ודיברו לה"ר ובגמרא דרשו כל שמותם רמז לרעה למה שעשו לבסוף וזה שאמר וישלח אותם משה על פי ה' שילכו רק לשם ה' ואז כולם אנשים היו נשארים חשובים צדיקים אבל ראשי בני ישראל המה הלכו רק בגבהות לבם להיות ראשי בני ישראל ולכך ואלה שמותם שמרמז שהיו לרע:

12וישלח אנשים פירש"י אותה השעה כשרים היו היינו שעה א' כי הנה הקב"ה צוה לשלוח מרגלים כמרגלי יהושע והם לא נצרכו לעכב אלא שעה א' לא יותר ולא תרו הטובה יריחו אם רעה ורק אם נמוגים יושבי' או לא ולזה סגי בשעה א' וזו הי' שליחותו של הקב"ה אך ישראל בקשו לחפור הארץ השמנה אם רזה ולזה צריך להלך כולה ולעיין היטב בכל המקומות ע"כ אותה שעה ששלחם הקב"ה כשרים היו ומה שנתעכבו יותר בשליחות ישראל נתחמצו וע"כ נענשו כל ישראל מ' שנה יום לשנה ובזה ניחא מה שקשה אם המרגלים חטאו מ' יום הלא עדת ישראל לא חטאו אלא בכו לילה א' ולמה יענשו מ' שנה יום לשנה ולהנ"ל ניחא כי הם גרמו ושלחום לעכב מ' יום לחפור כל הארץ:

13ויקרא משה להושע בן נון יהושע ברש"י יה יושיעך מעצת מרגלים קשה לומר שפרסם בשם זה לחשוד המרגלים מיד בהליכתן הנה כתיב רב לך אל תוסף דבר אלי איתא בילקוט רב לך אין מניחים צדיקים לבוא לעבירה גדולה ושפיכת דמים עבירה גדולה היא ע"ש והוא תמוה וכבר ישבתיו במקום אחר וכעת נ"ל כי הסם מרקד לעולם ואפי' ביוה"כ יעץ הקב"ה להשתיקו בשעיר המשתלח והנה התחברו י"ב צדיקים גדולים לשליחות גדול כזה וחשש מרע"ה פן יפגע בהם הסם ויטול הגדול שבהם שהוא יהושע ב"נ וימות על הדרך ע"כ ברכו יה יושיעך ומ"מ הסם דילי' עביד ופגע בעשרה המרגלים וגרם רע לכל דור המדבר ואלו לא ברכו משה ליהושע הי' יהושע מת ומשה מכניס את דור המדבר וע"י ברכתו של משה מתו המרגלים וכל הדור ההוא ע"כ רב לך עבירה גדולה של שפיכת דמים ע"כ משה מת ויהושע מכניס ולולא כן הי' יהושע מת ומשה מכניס:

14ויקרא משה להושע בן נון יהושע אחז"ל על שקרא לרבו בשמו שאמר אדוני משה כלאם ע"כ מת בלא בנים זכרים ולולא דמסתפינא אמינא משום שחטא בזה פחתו ממנו אות יו"ד שהי' משמו מתולדתו ועכשיו במרגלים קראוהו למטה אפרים הושע בן נון כמו שפחתו אנשי כנסת הגדולה אות ה' משמו וקראוהו ישוע בלי ה' כן פחתו כאן אות יו"ד וכשראה מרע"ה צורך להצילו ממרגלים הוסיף לו אות יו"ד שניטלה משרי כידוע במדרש ויען מבואר במדרשים כי יו"ד דכורא לא הולידה ע"כ עשה הקב"ה ממנו ב' היהין נוקבא לאברם הוא אברהם וה"ה לשרה וילדה נמצא אותה היו"ד היתה בא ע"י שראה באצטגנונית שלא יוליד ואותה היו"ד עצמו שניטלה משרי הוסיף משה ליהושע וע"כ לא הוליד זכר עכ"פ נמצא בעונש שקרא רבו ניטלה ממנו אות יו"ד והוחזרה לו יו"ד של שרי ועי"ז לא הוליד בנים זכרים ובתרגום יהונתן כד חמא משה ענותנותו דיב"נ קרא שמי' יהושע י"ל עדיין הי' ליו"ד להתרעם שהיתה בסופה של שרה וניתנה בראשו של יהושע ותנן הוה זנב לאריות ואל תהי' ראש לשועלים ומה יהושע נגד אבות ואמהות גבעות עולם אך כד חזי ענותנותו דיב"נ ואחז"ל מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה א"כ ראוי הוא לאותו איצטלא:

15ויקרא משה להושע בן נון יהושע וגו' תרגום יונתן פי' כד חזי משה ענותנותו וגו' ויש לפרש כל אדם צריך סייעתא דשמיא ללחום נגד היצה"ר כמו שאמרו חז"ל אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו ואם הוא בין אנשים רשעים המפתים ויש לו יצה"ר מבית ומחוץ צריך לעזר כפול ואם האדם ההוא הוא עניו ואינו מדבר בפני מי שגדול ממנו וזה שגדל ממנו הוא רשע צריך עוד סיוע יותר וזה שפירש התרגום יונתן שנהי שגם מעיקרא הי' נקרא בלשון ישועה והושע ג"כ חצי מן השם בו אבל כד חמא ענותנותו ועי"ז ראה שצריך ישועה רבה הוסיף לו יו"ד שכל השם שלו יהי' בו לישועה:

16ויש לפרש עוד יהושע נקרא בן נון בן בחירק ומצינו לזה ב' טעמים אחד ללמד שהי' מתבונן בשער נון אע"ג דשער נון לא ניתן אפי' למשה מ"מ מקצת בינה הי' לו בו ממש למשה ובין לשון התבוננות וטעם שני דיו"ד של יהושע היא יו"ד של שרי ושם היתה בלי נקודה ועכשיו תהי' בנקודת שמא וגם הנקודות אע"ג שהם מתורה שבע"פ מ"מ אין להוסיף עליהם והם במספר לכך נוטל מהסגול של בן ב' נקודות וממילא לא נשאר רק חירק ולכך נקוד בן בחיריק תחת סגול ופירושו בן היינו בנו של נון ולפ"ז ע"י משה שקרא לו יהושע עם יו"ד והוצרך ליטול שוא דהיינו ב' נקודות הוכרח לקרוא לבן בחירק ואינו מוכרח לפרש דידע להבין בשער נון ויש לו ע"י הוספת היו"ד גריעותא דאינו ניכר מעלה שלו שמתבונן בשער נון הי' אפשר לומר דלא ניחא לי' ליהושע בזה לכך אמר התרגום יונתן כד חמי ענותנותו הוסיף לו:

17ומה הערים א'שר הוא י'ושב ב'הנה ר"ת כמו א'יכה י'שבה ב'דד ה'עיר ג' במסורה אשר יעשה האדם לחטוא בהנה הערים אשר הוא יושב בהנה אשר אתה בוטח בהנה דהנה ב' ראשי מחטיאים הם א' חברא ושכונת הרעים לכן שבחו ההתבודדות וכ' הרמב"ם בהלכות דיעות שאם כל בני עירו חטאים יתבודד ביערות והב' סר בטחונו מה' ובוטח באדם או בעצמו עשרו וגבורתו ועל זה הזהיר הכתוב ארור הגבר אשר יבטח באדם הן בעצמו או חבירו אדם מיהת הוה ושם בשר זרועו פי' התחברותו עם בשר הוא אדם הגשמי הנקרא בשר וע"י שני אלו מן ה' יסור לבו וע"כ במדה מודדין לו שיהי' כערער בערבה בלי התחברות סוף שישנאהו אוהביו ולא יראה כי יבוא טוב הפך בטחונו יהי' עתה מצפה לתשועה ולא תשיגהו וזהו אשר יעשה האדם לחטוא בהנה פי' הגרם שעשה האדם לחטוא הם הערים אשר הוא יושב בהנה ע"י התחברות ועוד שנית אשר הוא בוטח בהנה דהי' לו לבטוח בה':

18וילכו ויבואו פירש"י מקיש הליכתן לביאתן (שהלכו בעצה אחת בהליכתן כמו בביאתן) ואע"פ שפירש"י על כולם אנשים שצדיקים היו באותו שעה יראה שהלכו בבטחון שבצדקתם ויושר לבבם יכבשו הגוים וכתיב לא בצדקתך ויושר לבבך א"נ בחוזק גבורתם וכתיב כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם ופירש"י ז"ל לא תאמר כך כי ה' אלקיך עמך ושל"ה פי' גם בהיפוך אם תאמר לא אוכל להורישם כי רבים ממני רק ה' יושיע אז תוכל להורישם ושניהם אמת שצריך לומר אני איני אוכל להורישם לא בצדקתי ולא בגבורתי אך אני בוטח ומאמין ב"ה הוא יורישם ועל דעת כן נכנסו יהושע וכלב משא"כ מרגלים אחרים וע"י שחשבו כן בהליכתן נכשלו בחזירתן:

19אפס כי עז העם וקשה הל"ל כי גבור וחזק העם מה מה לשון עז ועוד מה אפס הלא מתחלה אמר להם החזק הוא הרפה אלא ראינו כי שלוחי יהושע הי' כל סימניהם במוג לב העם והנס עצמו שניצולו הוא סימן וכמו נחשו של גדעון עם נערו והכ"נ שלח י"ב אנשים מסוימים ואם יעברו הארץ בשלום ולא ירגיש אדם בהם וישאו פירות בפרהסיא ויעיינו בכל המבצרים כדרך מרגלים ולא ירגיש אדם בהם ויבואו לשלום זה הוא סימן הצלחה והם השיבו באנו אל הארץ ועברנו בה בשלום אבל לא דרך נס כי כולם הרגישו בנו אך עז העם גוי עז פנים לא נמוגו לבם אך היינו לשחוק בעיניהם כחגבים ונמלים ע"כ הניחו אותנו לילך ולשוב כמשחק וא"כ זה סימן שלא נמוג לבבם ולא נוכל להם:

20עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה והאנשים אמרו לא נוכל לעלות כי חזק הוא ממנו יש לחקור גבי סיחון שהלך לקראת ישראל מה ראה לשטות זה הי' לו לישב במבצריו ועד שיבואו אליו למלחמה אבל עצת ס"ם הוא זה יודע כי הארץ קאה את הגוי וקדושתה מסייע לישראל ועוד בה כמו בקריעת י"ס ע"י שירד נחשון לים עי"ז נקרע ה"נ ע"י שיאמינו ישראל וימסרו נפשם למלחמה עי"ז ובזכות זה יושיעם ה' ע"כ הסית את סיחון לצאת מארצו שהיא בקדושת א"י לצאת למדבר וגם לא יהי' להם זכות מסירת נפש כי הוא בא עליהם והנה אמר כלב עלה נעלה ובזכות זה וירשנו כמו בקריעת ים סוף בנחשון ועוד כי יכול נוכל להארץ כי היא תסייע להקיא הגוי ומרגלים השיבו אבל חזק הוא ולא יטמינו בעירם אלא יצאו לקראתינו ולא נוכל לעלות אליהם כי הם יקדימו לצאת אלינו כי חזק הוא ממנו ואינו צריך להתחזק בעריהם:

21והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ והנה יהושע וכלב לא שמעו למצות משה רבינו וצריך טעם ויש לומר דלכאורה איך היו רשאים ליקח הא הוי גזל ואנן קיי"ל דגזל גוי אסור אלא שקיי"ל א"י מוחזקת היא לנו מאבותינו ולכך אמר לשון והתחזקתם איברא דאכתי קשה לפמ"ש התוס' בר"ה דף י"ג דיש לגוי חלק במה שזרע ונראה משה רבינו דסבר דמיד יבואו לא"י ויקנו גם הפירות ומה שזרעו רחמנא אפקרי' והוא בכלל דואכלת את שלל אויבך וא"כ מיושב כלב ויהושע שידעו מעשה מרגלים ועלתה על דעתם שדור ההוא לא יבואו לארץ ועדיין לא אפקרי' ויש להם במה שזרעו ואיכא חשש גזל ולכך לא נטלו מפירותיהם:

22*וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים עיין פירש"י ויש לפרש א"י ומצרים הם למשל בן רע ובן טוב למלך לרע משלם על פניו ונותן לו רכוש כראוי לבן מלך אבל לבן הטוב אשר סופו לישב על כסא מלוכה אינו נותן לו אלא אלא במידה ובמשקל כדי שיהי' הגון למלכות אח"כ והבן שאין לו דעת שלימה יקנא בבן הרע והולך בשרירות לבו עד שמגלין לו הסוד ומלמדין ומרגילין אותו וכן א"י עיני ד' דורש אותה גשמים בצמצום שאם ישראל עובדים ה' יתן הקב"ה אז ברכתו משא"כ מצרים אינו צריך לגשמים ויש לה תאותה ויש לומר שמעיקרא בנה לחם חברון אבל כיון שראה שא"י אינו מסוגל לו בנה לו צוען מצרים:

23*ויבואו עד נחל אשכול ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד וישאוהו במוט בשנים יש לפרש דרז"ל אמרו בגיטין דמימות משה ועד רבי לא הי' תורה וגדולה במקום אחד ומרבי עד רב אשי וכו' דע"י ג' אלו נגמרה התורה ע"י משה רבינו תורה שבכתב וע"י רבי משנה וע"י רב אשי הגמרא והטעם שע"י שתורה וגדולה במקום אחד הכל טוב ונכון ומסודר דכל זמן שהדבר מסור בידי שנים צריך שיוותר אחד לפעמים נגד חבירו והנה ידוע אם לא חטאו במרגלים ובאו מיד לארץ ומשה עמהם הי' אז התיקון כמו לעתיד והי' משה נביא ומלך וכן להלן אבל ע"י המרגלים שהו במדבר ומשה לא בא נתגלגלו כל החרבנות ו'א'ש'כ'ל' ר"ת א'שר ש'ננו כ'חרב ל'שונם והיינו דרמז הקרא ויבואו עד נחל אשכל שהסכימו לומר לה"ר ובסוף סוטה איתא משמת ר"י בטלו האשכולות איש שהכל בו והיינו דקאמר ויכרתו משם אשכול ענבים שיהי' באחד הכל איש שהכל בו זה כרתו ובטלו וישאוהו במוט בשנים ונפלגו השני כתרים:

24*הארץ אשר עברנו לתור אותה יראה דהמרגלים תלו הדבר במרע"ה לאמר אין ספק כי הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו טובה ורחבה ואותה הארץ אשר עברנו עפ"י צוואתו של מרע"ה עלו זה בנגב איננה טובה כי אוכלת יושביה היא וא"כ ע"כ משה טעה ואין זה אותה הארץ והוא הוציא ממצרים דרך המדבר ים סוף להביא אותנו אל ארץ שאינה טובה ורחבה לכן אמרו ניתנה ראש ונשובה מצרימה ונלך דרך ארץ פלשתים אולי אז נפגע בארץ חפץ ה':

25*וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות פי' רמב"ן כי הארץ אוכלת אנשים שאינם אנשי מדות וצ"ל מה שאמרו ואשר ראינו מה לשון ראינו וגם ההוספה ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם נראה שידעו שיש לתלות המגפה שהי' אז במקרה ואיננה אוכלת יושבי' בכל זמן ועידן ומכש"כ שיש לתלות בנס לטובתם כפירש"י שיהיו האמוריים טרודים במתיהם ולא ישגיחו עליהם אך אמרו חז"ל דבר בעיר כנס רגלך והנה האנשים הפשוטים רכי הטבע לא היו נראים אז בחוצות כראוי בזמן דבר בעיר כנס רגלך וכל העם אשר ראינו דייקא אנשי מדות כי רק הם נראו בחוצות ומנא ידעו והי' בטוחים שלא יפגע בהם הדבר אע"כ כבר מורגלים הם בכך שנה בשנה רכי הטבע מתים ואז הם נחבאים אל הכלים ואנשי מדות מתקיימים ע"כ אינם מתייראים והנה לא ידעו שיעורם של רכי הטבע שהרי לא ראו אותם וא"כ אולי ישראל יהיו לנגדם כבעלי חזקה הטבע ע"כ אמרו וכן היינו בעיניהם ש"מ לא הורגלו בחלשים כמונו וא"כ אנחנו חלושי טבע טפי מרכי טבע שבהם ונראה היינו דאמר כלב סר צלם מעליהם וד' אתנו ממ"נ סר צלם מעליהם רק לפי שעה סר המזל שלהם ומתים או אם הוא בטבע הארץ שהחלושים מתים והרי אנחנו חלשים מהם וכחגבים נחשבנו והאיך לא שלט המות בא' ממנו בכל המקומות שעברנו אע"כ וה' עמנו להחיותינו:

26*נתנה ראש ונשובה מצרימה עיין פירש"י ע"ז וכ' רמב"ן לקמן בפ' וכי תשגו דסמיך לכאן פ' חטאת ע"ז והואיל ואמרו נתנה ראש ע"ז ומורי בהפלאה כ' בפ' וכי תשגו כהלאה לדורותיכם דמיירי בדור שיטענו לא נצטוו הבנים מ"א האבות הראשונים ולפע"ד להמשיך לכאן כי בצאתם המצרים והסיבם מדרך פלשתים למדבר חשבו כי שם הר ה' לקבל תורה כדכתיב תעבדון את האלקים על ההר חזה ונכנסו למדבר בשמחה גדולה עד אשר נסעו מהר ושבו ללכת עתה אחורנית למצרים דרך פלשתים לא"י כשהוליכם למדבר הי' הדבר קשה עליהם ואמרו אולי מחמת יראת מלחמה א"כ נשלחה מרגלים ונראה אם בדרך הזה לא נראה מלחמה וכיון שבאו מרגלים ואמרו עז העם וערים בצורות ונצטרך ישועות ה' א"כ ככה יעשה לנו דרך פלשתים ע"כ נתנה ראש ונשובה מצרימה אך אחז"ל כי קרוב הוא קרובה השבועה שנשבע אאע"ה לאבימלך אם תשקור לי ולניני ולנכדי וא"א להתגרות מלחמה עם פלשתים אך הם חשבו אין שבועת אאע"ה חל על זרעו ויכולים הם ללחום עם פלשתים והרשב"א בתשובה הוכיח שיכול האב לקבל על כל יוצאי חלציו עד"ז משבועת מתן תורה שחל על כל זרע ישראל וע"כ סמיך לכאן פ' וכי תשגו וק"ל:

27טובה הארץ מאד מאד אם חפץ ה' בנו אך בה' אל תמרודו רמב"ן בס' האמונה והבטחון כ' כי מה שאמר הקב"ה ארץ טובה ורחבה ארץ זבת חלב ודבש לא בשבח עצים ואבנים דיבר כי אם ארץ טובה לתורה ורחבה למצות רחבה מצותך מאד חלב ודבש סתרי תורה חלב ודבש תחת לשונך ע"ש שהאריך וא"כ מה ששלח משה לרגל הטובה היא וכו' היינו אם טובה היא גם בעניני עוה"ז וכשהוציאו דיבה אמרו ישראל ממ"נ אמרו האמת א"כ לא נעלה טפינו יהי' לבז ואם אמרו שקר א"כ עכ"פ אינה ארץ מקודשת כי בהליכתם היו צדיקים וע"י הילוכם לארכה ולרחבה של הארץ נטמאו וכלב אמר טובה הארץ מאד מאד בשני מאודים בין בשבחה של עצים ואבנים ובין בקדושתה אך היא מקדשת המקודשים ומקיאה ומוספת טומאה לרשעים והיינו אם חפץ ה' בנו היא טובה מאד מאד בשני מאודים הנ"ל אך בה' אל תמרודו כמרגלים הללו כי אז יתהפך לרועץ ח"ו:

28לחמנו הם י"ל כלב אמר כעין ניחוש שיצא מפיהם של אמוריים שאנחנו חגבים או נמלים האוכלים ומחריבים התבואה ה"נ לחמנו הם ונבוא אליהם כארבה לרוב להשחיתם ורמז לח"ם גמטריא אברהם יצחק ויעקב שהוא תרל"ח כמו לחם אם תחשוב מ"ם סתומה לשש מאות ואמר שלנו הם מימי אבות נמכרו להם מאז סר צילם מעליהם וה' אתנו בזכות אבותינו:

29*אחז"ל על מה אבדה הארץ על שלא ברכו בתורה תחלה י"ל כי מברכין על התורה אעפ"י שאין עשייתה גמר מצוה עד שיקיים מה שלמד מ"מ כיון שאין אדם ניצול מאבק לה"ר בכל יום ואין לזה רפואה אלא תורה כדכתיב מרפא לשון עץ חיים כדאי' בעירוכין ע"כ מברכין כמו שמברכין ונותנין הודאה על הרפואה כן הי' להם לברך על התורה תחלה ליתן הודאה על הרפואה שמרפא התורה הקדושה והנה הארץ נלקה בגפרית ומלח שרפה כל ארצה מטעם כי לשה"ר הורג שלשה האומרה הם המרגלים עצמם והמקבלים מהם הם דור המדבר ומי שנאמר עליו דבת הארץ ואלו היו מברכין בתורה תחלה יען שהיא מרפא לשון עץ חיים לא אבדה הארץ אך לא האמינו ברפואה זו ולא ברכו בתורה תחלה כי לולא כן היו מתרפאים:

30*ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם ורשי' פי' אומרים חגבים יש בכרמים בצורת אנשים וביש נוסחאו איתא שמענו אומרים שנמלים הם בכרמים ויש לבאר דהנה הדרך דהאדם חשוב בעיני עצמו יותר ממה שהוא באמת ובהיפך בעיני בני אדם אחרים הוא חשוב פחות מערכו באמת וזה שאמרו שמענו אומרים נמלים יש בכרמים ומזה נוכל לדעת וסברנו שעכ"פ באמת אנו כחגבים ענין הממוצע כן יש לקיים אידך גירסא:

31לחמינו הם וגו' בשם המגיד מקרעמניץ זצ"ל כתיב בנפשו יביא לחמו יש לפרש בדרך משל לאדם אחד שלא יוצלח לשום עסק במו"מ ואשתו רגזה בתמידות עליו שיעסוק בשום דבר והוא לא הי' יכול לעסוק רק שכלה ממונו באכילה ושתי' בלתי התעסקות בדרך הארץ, פעם אחד גמר בדעתו דשמע שבהרי חשך מצויין אבנים טובות כאשפה יטול עמו ממון רב ויסכין עצמו בסכנה לבא שמה ויקבוץ שם אבנים טובות, והנה הלך והצליח לבוא שמה וכיון שבא לשם והי' תמיד חשך וביקש למכור לו נר אחד לאורו והוצרך לתת בעד הנר עשרה דינר זהב ותמה הלא במקומינו מצוי לקנות נר אחד בעד פרוטה והשיבו לו שאין להם חלב הרבה ואח"כ שאל למכור לו אבנים טובים והביאו לו קופה אחת מלא באבנים טובים באיזה פרוטות והנה חשב בדעתו ק"ו אם אבנים טובים שהם במקום זה בזול אפ"ה חשובים הם אצלינו חלב שגם כאן ביוקר הוא וחשיבות ק"ו שיהי' חשוב עכשיו בעירנו שע"כ תגדיל השער מעד עתה ונטל כל הממון מה שנטל מביתו ולקח בו חלב ביוקר ושכר עגלות להביא לביתו והוא נסע לפניהם איזה ימים ובא לביתו בשלום ושאלה אשתו היכן הם האבנים אשר לקחת שם והשיב לה שסחורה שקנה שם נשאר עם העגלות ויבואו לאחר איזה זמן ואמרה לו אשתו שוטה שבשוטים הלא צרור אחת של אבנים הי' לך להביא עמך ביד והי' לנו עשירות רב ושוטה זה לא נטל עמו כלום רק החלב שקנה שם ובעוד שהי' החלב על הדרך הסריח והי' כל יגיעו לריק ולא הי' לו מדרך זה רק טורח רב והפסד ממון שנטל עמו מביתו, והנמשל הוא הנשמה עליונה שהוא למעלה מכל המלאכים ולא תוכל לעשות שום שליחות למעלה כמלאכים ועי"ז הוא נהנה מנהמא דכסופא לכן היא נשתלחה להרי חשך הוא עוה"ז שמצויים בו אבנים טובות כאשפה היינו ששכיח תרי"ג מצוות מה שלא שכיח למעלה במלאכים רק בעוה"ז וצריך לנר דהיינו הכנות ממון ומלבושים ואשה ודירה וכדומה לזה מה שלא הוצרך למעלה והנה החכם אינה נוטל רק האבנים טובות היינו קיום המצות ואינו משגיח על השאר צרכים ושוטה אומר אם עשיית מצות שהוא בעוה"ז בדבר זול חשוב למעלה, צרכי עוה"ז שגם בעוה"ז הוא חשוב מכ"ש שהוא חשוב למעלה דלא שכיח שם כלל מעניני עוה"ז ועוסק עי"ז תמיד בעניני עוה"ז באכילה ושתי' ותשמיש ועי"ז הוא קונה חלב רב בכסליו וכיון שהוא חוזר למעלה אז הגוף לקבר יובל ונשמה שבה ריקם בלי עסק המצות וכיון שבאה למעלה פגעו בו מלאכי מעלה היכן הסחורה ואמרה שיש לה החלב שקנתה בעוה"ז ובאמת בושה גדולה מאוד הוא החלב והגוף יסריח בקבר ולא הי' להביא עמה רק צרור אבנות טובים בידה של מצות ומעשים טובים דהמה באים עמה מיד כי רוחני הם לכן נאמר בנפשו יביא לחמו היינו שהנשמה הוצרכה להביא עמה ביחד הלחם שקנתה לה בעוה"ז ולא לקנות קניני הגוף שלא בא עמה רק לאחר זמן ובתוך זה הזמן הוא נסרח עכדפח"ח:

32*לחמנו הם סר צלם מעליהם וה' אתנו יש לפרש המן לא הי' ברי' חדשה אלא שבכל פירות של א"י יש בהם רוחניות וה' השפיע רוחניות זה לישראל בצורת מן ולהם לא בא אלא הצל והקליפה של הפרי וזה שאמר כי לחמנו הם וסר צלם:

33וכבוד ה' נראה אל בני ישראל לימוד זכות לישראל למה רצו לרגום כלב ויהושע וכי חלילה כל ישראל כל כך גרועים היו למי שמדבר טוב על א"י שירגמוהו ועוד למה זכו אז להשראת שכינה דכתיב וכבוד ה' נראה אל כל בני ישראל ועוד הלא יהושע שתק רק כלב דבר ולמה רצו לרגום גם שניהם י"ל דאיתא בגמרא שבת א"ל הקב"ה לאאע"ה בניך חטאו השיב אאע"ה להקב"ה ימחו על קדושת שמך יעקב השיב גם כן כך אמר הקב"ה לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה יצחק עשה חשבון ואמרו ישראל כי אתה אבינו לא ידענו זה אברהם וישראל לא יכירנו זה יעקב והנה קשה על אברהם ויעקב שהשיבו ימחו י"ל ידוע כי כולו חייב זכאי לכן אמרו ימחו אבל באמת אם רק אחד יהרהר בתשובה אז אין כולו חייב וצדיק יסוד עולם ועל צדיק אחד העולם עומד וזה שאמר הקב"ה לא בסבי טעמי ולא בדרדקי עצה וזה שאמרו ישראל כי אברהם לא ידענו ידיעה לשון הבנה שלא הבין אותנו כי עדיין ניצוץ טוב נשאר בלבבינו וישראל לא יכירנו כי שרשינו טוב ובקל לנו התעוררות תשובה אבל יצחק שהוא מדת הדין לא הי' יכול לומר כאברהם אלא עשה חשבון שגם מדה"ד יסכים לפי דינו שישראל אינם חייבים ובזה יש לפרש הקרא עשוקים בני ישראל ובני יהודה יחדיו גואלם חזק ה' צבאות עשוקים בני ישראל שהמה עשרת השבטים ובני יהודה יחדיו דהיינו שכולם עשוקים יחדיו ע"כ גואלם חזק ה' צבאות שע"כ צריך להושיע ישראל רק אם בני ישראל לבדם עשוקים אינו מוכרח להם הישועה כי יחולו כל הבטחות והישועות על שני השבטים יהודה ובנימין אבל להיות כולם עשוקים אי אפשר כמו שהתפלל יעקב אבינו והי' המחנה הנשאר לפליטה ואיתא במדרש אלו אחינו שבדרום ואם כולם עשוקים כולם נגאלים והנה הקב"ה הבטיח ודור רביעי ישובו הנה ומי היו כלב ויהושע כדאיתא ברש"י פ' לך לך ואם גם אלו ימותו על כרחך צריך הקב"ה לקיים הבטחתו שמדה טובה מרובה וכולו חייב זכאי וכולם יבואו לארץ ויחיו אך אם כלב ויהושע קיים אי אפשר בזה לכן חשבו זאת במה שכלב ויהושע קיים שעל ידיהם ימותו חלילה ישראל במדבר לכן כדי להציל כל ישראל ממיתה רצו לרגום אותם והי' כוונתם לש"ש לכן זכו לכבוד ה' נראה אל בני ישראל (מש"מ):

34נתנה ראש ונשובה מצרימה יש לדקדק מי עיכב על ידם שלא לחזור הלא פסקו להאמין במשה ולמה לא חזרו גם מה שאמר להם יהושע וכלב אל תיראו את עם הארץ כי לחמינו הם גם הוא תמוה ואין לו המשך ושייכות כלל למה שאמרו לחזור למצרים אדרבה גם המרגלים אמרו שארץ אוכלת יושביה הוא שבכ"מ שעברו מצאו כולם מקברים את מתיהם ולשון לחמינו הם גם הוא תמוה מאוד, ונראה לבאר דהנה אנו רואים שבאותו רגע שאמרו לרגום אותם באבנים אפ"ה כשנראה להם כבוד ה' ושמעו שחרה אף ה' עליהם מיד האמינו וחזרו מדבריהם ואמרו הנונו ועלינו אלא וודאי דכל עיקר לא הי' על ה' דוודאי האמינו בהקב"ה רק שחשבו למשה ששינה מרצון הקב"ה דבתחילת ביאתו בשליחתו אל פרעה שישלח העם ויחוגו לי במדבר דרך שלשת ימים לכן סברו העם שכוונת הקב"ה הוא לא הי' אלא שילכו במדבר לקבל תורתו ונתן להם מן לאכול מחמת שלא היו להם צידה לדרך ואחר קבלת התורה ישובו למצרים ופרעה לא ישעבד עוד עמהם מחמת מורא המכות הגדולות שלקה פעם ראשונה רק משה רצה להגדיל שמו ולעשות עצמו למלך על אומה זאת לכן אמר להם שיסעו מהר חורב עוד למרחוק ולכבוש את ארץ שבעה עממים וטעם וסברא על מחשבתם זה אפשר לומר מחמת שידעו מה שנאמר לאברהם בין הבתרים כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותו ארבע מאות שנה ועכשיו לא עברו מזמן הזה אלא רד"ו שנה דקושי השיעבוד הי' משלים הם לא האמינו זה וסברו שעדיין לא בא זמן הגאולה שהבטיח הקב"ה לאברהם דאלמלא הי' עכשיו זמן הגאולה הי' הקב"ה מסבב סבובים רבים מקדם שיהיו בתי המדינה כולם חלשים וחומות מגדליהם היו נפולים לגלים ומכיון שעז העם והערים בצורות עד השמים וודאי לא הגיע זמן הגאולה האמיתי וכוונת הקב"ה בוודאי שישובו למצרים עכשיו עד לאחר קץ שנים ובתוך זמן זה יסבב הקב"ה הסיבות שיהי' אח"כ נוח להם לכבוש ולכן אמרו המרגלים לשון אפס עיין ברמב"ן שהוא מורה על דבר אפס ונמנע מן האדם שא"א בשום ענין ולהנ"ל אינינו תמוה תשובתם וכי יוכלו להכחיש כח הקב"ה ולומר שהוא דבר שא"א אלא וודאי כמו שביארנו דוודאי אין רצון הקב"ה להביאם עכשיו לארץ שבעה עממים מדלא החלישם תחילה ולכך אמרו שא"א לעלות ולכבוש אותם מבלי רצון הבורא ולכן אמרו העם שישובו למצרים ואל תתמה מאין יהי' להם לאכול הלא לא הי' להם צידה אפילו על יום אחד ז"א דהם סברו כמו שממטיר להם עכשיו המן כן ימטיר להם אם ישובו למצרים דזה הוא רצון הבורא לדעתם וע"ז השיבו להם יהושע וכלב אל תיראו את עם הארץ כי לחמינו הם דהובא בספרים דזה שהמטיר להם הקב"ה מן במדבר לא הי' ברי' חדשה יש מאין אך מכיון דנודע מכבר שבכל דבר הנברא יש בו כח גשמי' וכח רוחני שהוא החיות של דבר וכל זמן שהיו ישראל הולכים במדבר הי' הקב"ה נוטל כל כח הרוחני שהי' ראוי' להיות בפירות ותבואה של ארץ ישראל והוריד כח הרוחני ההוא לישראל וזהו המן שלא הי' בו שום דבר גשמי ולכן נבלע באיברים ובארץ כנען לא הי' אלא כח הגשמי לבד והי' כל התבואה כולה פסולת ולכן ראו המרגלים שעוסקים תדיר בקבורת מתים דאותו מאכל שאין בו אלא כח גשמי וודאי מחליש כח הגוף של אדם וזה הוא כוונתו כי לחמינו הם כלומר הם הפסולת של לחמינו שאנו אוכלים דהמן הוא הרוחני של תבואתם והם אכלו הגשמי שחסר מלחמינו שאנו אוכלים לכן אל תיראו מהם ואם תאמרו לשוב למצרים א"א שמכיון שלא תרצו לילך לארץ כנען ע"כ ישוב כח הרוחני שנפרש ממאכליהם למקומם כי אתם אינכם הולכים לארצם אלא למצרים ומה לכם חלק ליטל מארצם וממילא יופסק ירידת המן ותמותו ברעב ועי"ז א"א לכם לשוב למצרים:

35ועי"ז יבואר ג"כ מה דכתי' סר צילם מעליהם ופירש רמב"ן ז"ל שירמוז לשרי מעלה שאין אומה נופלת עד שנופל שר שלהם תחילה ואמר סר הכח אשר בצילו יחיו הגוים וה' המשפיל אותם ע"כ אל תיראו ונראה לפרש דגם זה שייך כדי להשיב טענת מרגלים שאמרו אפס שמורה על דבר שא"א דהנה מצינו גם ביהושע ששלח מרגלים ולא הלכו כלל באותה מדינה רק לילה אחת שעכבה רחב הזונה טמון על הגג ולכאורה מה הי' מועיל הליכות המרגלים רק באמת דבר גדול הועיל הליכתם ששמעו מרחב הזונה דכל המדינה נמוגו מפניהם ולא קמה עוד רוח באיש ועי"ז ידעו שרצון הבורא הוא לכבוש את הארץ ובוודאי יכבשו את אויביהם אבל כאן אמרו המרגלים מזה ראי' ברורה שאין רצון הבורא עכשיו לכבוש את הארץ כמו שביארתי למעלה אך לכאורה אין ראי' מזה שלא נמוגו יושבי הארץ מפניהם כי הם לא ידעו שאותן אנשים שבכרמים ישראלים הם שיראו מפניהם הלא כמה ערביים ובני שאר מדינות היו שם בארצם ואולי אם ידעו שישראלים הם הלך לבם מפניהם אבל באמת זה אינו דאנו רואים שדרך העכבר לנוס מחתול אע"ג שלא ראה אותו עכבר מעולם שחתול צד את העכבר אפ"ה הוא נס מפניו וזהו מחמת אע"ג דאיהו לא חזי מזלא מיהו חזא ולכן אע"ג שהם לא ידעו שישראלים הם אפ"ה הי' ראוי שיהיו מפחד מפניהם אלא וודאי שלא יכבשו אותם זהו הי' עיקר טענת המרגלים שמכח זה הטענה אמרו אפס וע"ז השיבו להם סר צילם מעליהן היינו שכבר השפיל הקב"ה שר שלהם ואין להם מזל למעלה לכן לא פחדו מפניהם ופסק טענת מרגלים:

36ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים וכו' עיין פרש"י דאף לרשעים והגאון מו"ה יונתן כ' לפרש ליישב קושיית הרמב"ן דממ"נ אם כבר נתמלא סאה של אמוריים איך המתין ה' ואיחר ישראל במדבר ארבעים שנה ואם לא נתמלא סאתם איך הי' הקב"ה רוצה להביאם תוך ג' ימים ועכ"ח צריך לומר שבוודאי נתמלא סאתם אך ע"י תפלת משה רבינו התפלל שיאריך הי"ת אפו אף לרשעים נתארך גם האף של אמוריים אבל יש ליישב כך שעל ידי זה עצמו ששמעו כי הוביש ה' את הים וכל אשר עשה במצרים אפ"ה ירדו לעשות מלחמה בישראל ולא פנו מארץ ישראל כמו הגרגשי בזה נתמלא סאתם אבל ע"י ששהו ישראל במדבר נתקררו וסברו שאין הקב"ה רוצה להביאם לארץ ולא הי' העבירה שהתגרו בהם גדולה וממילא לא נתמלא סאתם עד מ' שנה:

37עיין ברמב"ן שלכך לא הזכיר משה כאן זכור לאברהם וליצחק בעבור שהם מורדים במתנות האבות ואולי ידע משה כי הדין מתוח עליהם ולא ימחול להם לכן לא ביקש רק אריכת אפים ואמר סלחתי כדבריך (במעשה עגל) דהיינו אריכת אפים ושזה אמרו קרח ועדתו כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר משום דבמרגלים לא התפלל עליהם למחול עונם רק אריכת אפים ועי"ז מצא קרח לחלוק על מעשיו והנה זה שלא הוזכר זכות אבות אברהם ויצחק ויעקב מבואר על ידי דברינו למעלה שכל הטענת הי' שלא הגיע עכשיו הזמן גאולה שהבטיח לאבות שיהי' גרים ארבע מאות שנה רק ע"י קושי שיעבוד יצאו בשנת רד"ו והם לא האמינו שישלים קושי שיעבוד שנים הללו נמצא שלא יוכל לומר זכור מה שהבטיח לאבות הראשונים דאדרבא לפי הבטחתם עדיין אין זמן גאולה ליכנס לארץ והוצרך להתפלל מחמת שיאמרו מבלתי יכולת ולזה הטענה סגי' באריכת אף שימותו אחד אחד בימים רבים ויבואו בניהם לארץ וממילא יגדל כח הקב"ה אך לכאורה הי' לו להתפלל שיסלח להם בזכותו בלי הזכרת זכות אבות וצ"ל דמשה בעצמו הי' יודע שזכותו בלי זכות אבות לא יועיל לכפר להם ולהאריך אף מספיק טענה של ושמעו מצרים ולפי"ד זה הי' טענת קרח מה שאמר רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ד' ומדוע תתנשאו על קהל ה' כלומר ממ"נ אם משה ואהרן חשובים הם בעצמם מכל העדה הי' לו להתפלל במרגלים שיסלח הקב"ה סליחה גמורה בזכותם כעין שהתפלל עגל בזכות אבות ע"כ יאמרו שזכות בלי זכות אבות לא יועיל לכלום א"כ מדוע תתנשאו על קהל ה' מה חשיבות יש בכם יותר משאר העם הלא זכות אבות הוא עומד לכל ישראל כאחד ודוק:

38*ויאמר ה' סלחתי כדבריך תוס' ביבמות דף עין ע"ב הקשו על רש"י שפירש דהיו נזופים מחטא עגל הא אמר ה' סלחתי וצוה אותם אח"כ על מעשה המשכן וכתבו בשם רבינו יצחק דנזופים היו מחטא מרגלים והוא תמוה דהא במרגלים בפירוש כתיב סלחתי כדבריך והחזקוני כתב דסלחתי כדבריך קאי על מעשה העגל לומר שכבר סלח להם אז ולא עתה וצריך ביאור מה ענינו לכאן ויש לפרש דחטא מרגלים הי' החסרון בטחון ואמונה וגם דברו לה"ר על א"י והי' על ידי זה חילול השם גדול שישראל ואה"ע יחשבו שהשי"ת צוה לשלוח מרגלים ועתה עי"ז בא רעה גדולה ויאמרו שתכלית שליחות מרגלים הי' רק עלילה מבלתי יכולת ה' להביאם אל הארץ אשר נשבע להם ולזה ביקש משה שיסלח להם דעיקר כוונת תפלתו הי' שימחול כדי שלא יהא חילול השם חלילה כמו שאמר משה בתפלתו ושמעו מצרים ואמרו מבלי יכולת ה' וכו' אמנם לכאורה אין חשש לזה דהרי כתיב שלח "לך" ופירוש רש"י אני איני מצוה אותך רק אם תרצה שלח אמנם זה א"ש אי דרשינן לשון לך אבל אי נימא דדרך לשון הקודש כך הוא והקב"ה צוה אותו א"כ שוב יש לחוש לחילול השם הגדול והנה אצל העגל איתא במדרש שמשה רבינו טען עבור ישראל לי ציוית ולא להם דאמרת לא יהי' "לך" וגו' וטעו וסברו לי ציוית ובאמת הקב"ה מחל א"כ עכ"ח לך דווקא א"כ ה"ה שלח לך הכוונה לדעתך אם תרצה שלח ולא שייך טענתו של משה ואמרו מבלי יכולת וא"כ שפיר יש לומר שאמר הקב"ה סלחתי כדבריך בעגל ומוכח דדרשינן לך וא"כ אין לחוש שיהי' חילול השם:

39במדבר הזה יתמו ופירשו המפרשים יקבלו תמימותם ואח"כ ימותו כי כולם מזומנים לחיי עוה"ב ולא שלטה בהם רמה ותולעה ונ"ל דזה הכל מעונשם כי הרי מרע"ה בסוף ארבעים שנה אמר לבניהם עם גדול ורם כענקים אשר אתה שמעת ואתה ידעת מי יתיצב לפני בני ענק וערים גדולות ובצורות בשמים ולא ירא אז משה שיחרדו ולא ירצו לעלות כי הם כבר עמדו אז אחר מ' שנה על דעת רבם כדכתיב ולא נתן לכם לב לדעת עד היום הזה והמבין ויורד בדעתו לסוף קדושת א"י וקדושת נפשו ימסור נפשו וכל הונו רק לעלות ולראות אך דורו של מרגלים עדיין לא הגיעו לזה ולא הבינו ובחרו לו מתנו במצרים או במדבר הזה לו מתנו ולא יהי' להם שום עונש במה שימותו במדבר שהרי כן הי' חפצם במדבר הזה לו מתנו אך הם חיו כל אחד עד שנעשו בני ששים וזכו לתמימות וזכה להבין קדושת ארץ ישראל ונצטערו מאד שימותו ולא יזכו לעלות ע"כ במדבר הזה יתמו יקבלו תכלית התמימות ושם אז ימותו ויצטערו במיתתם וזה הי' ענשם וכפרתם וזכו לחה"ה:

40*בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה והי' באכלכם מלחם הארץ תרימו את תרומה ה' עיין מ"ש פי' הפסוק בקונטרס קנה בינה וכעת אוסיף שארי פסוקים ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה יתפרש להוציא מעותיו בהוצאת בניו לת"ת ותהי' ראשית עריסותיכם מלשון תינוק המוטל בעריסה יהי' תרומה תורה מ' כידוע הגם שאין כולם מצליחים מ"מ יעשה שלו וילמדם תורה כמאחז"ל אחד מאלף מצאתי אלף נכנסים לבית הספר יוצאים מאה מהם נכנסים עשר למשנה ומהם א' לגמרא וזהו כתרומת גורן כן תרימו אותה שא' ממאה הוא תרומת מעשר ע"ד הנ"ל אמנם זה יהי' בטוח שעכ"פ א' יצלח וזהו מראשית עריסותכם מראשית ולא כל ראשית תתנו תרומה לה' לדורותיכם שישאר למדן לדורות עולם:

41מיום אשר דיבר ה' עם משה והלאה לדורותיכם הנה עיקר הפרשה באפיקורוס במזיד דמסיים כי דבר ה' בזה ודרשו חז"ל זה המגלה פנים בתורה שלא כהלכה הכרת בעוה"ז תכרת לעוה"ב עספ"ק דמס' שבועות והנה אפיקורוס התוהה על הראשונות כל מצות שכבר עשה לא יזכרו לו כדכתיב ביחזקאל ומוקי לי' ש"ס ביומא בתוהה על הראשונות והיינו מיום אשר ציוה ה' את משה והלאה הכל נעקר ממנו למפרע ועוד אין לו תקנה לעולם בחייו דכל הפורש ממינות מיית ע"כ אמר והלאה לדורותיכם שאין לו מה שכבר סיגל מיום אשר ציוה ה' את משה וגם לא יהי' לו תקנה לדורותיכם בחיים חיותו:

42*מקושש עצים אחז"ל במסכת שבת מקושש לש"ש נתכוון שלא יזידון בנ"י לחלל שבת ואיתא במפרשים הטעם דהיו צריכין בנ"י זירוז יען שחשבו ע"י גזירת מרגלים בטלו מהם המצות וי"ל לא טעו כ"כ אלא בהעברת ד"א בר"ה חשבו מצוה זו בטלה במדבר כי פ"ק דשבת מחלק ש"ס דמדבר הוה פעמים כרמלית ופעמים רה"ר כאן כשישראל שרויין במדבר ופליגי בפירוש רש"י ורמב"ם מתי הוה ר"ה והנה הא דנחשב מדבר לרה"ר ואהליהם רה"י אעפ"י שלא היו קבועים וכיושבי צריפים דמי משני ש"ס בערובין וגם בירושלמי כיון דכתיב עפ"י ה' יחנו ויסעו הוה כקביעי והנה אחר מרגלים חשבו מעתה לא יסעו עוד עפ"י ה' ומשו"ה העפילו לעלות ההרה מבלי שנסע הענן לפניהם וא"כ ממילא אין כאן דין רה"ר ורה"י אלא כרמלית ומקושש הי' ג"כ מהמעפילים אבל חזר בו ורצה לקדש השם בפני כל לחלל שבת ע"י העברת ד"א ברה"ר נמצא שני המ"ד אמרו אמת צלפחד הי' מקושש והי' מן המעפילים ועי"ז נתכוון לש"ש וכל דברי חכמים קיימים "מן" גמטריא שבת ל"ח כי ל"ח מלאכות נאסרו מלבד הוצאה שנרמז במן עצמו וכן מקושש גמטריא כנ"ל ששמר שבת בכל ל"ח מלאכות מלבד הוצאה שפקפק עלי' כנ"ל והיינו מקשש חסר וי"ו ומן תחשוב נון פשוטה לז' מאות במספר מנצפך כידוע והוצאה נאסר ע"י מן אל יצא איש ממקומו בכלי שבידו ללקוט המן עספ"ק דערובין:

43*וימצאו אותו מקשש עצים בספרי וז"ל תולש מן הקרקע אתה אומר תולש מן הקרקע או איש עצמו ושמו מקשש ת"ל ויביאו אותו המוצאים אותו מקשש עצים הא מה ת"ל וימצאו איש מקשש עצים הוי אומר תולש מן הקרקע ועמ"ש מורי בהפלאה ולפע"ד הנה פר"ע לחד מ"ד מעביר ד"א ברה"ר הי' וזה קשה קצת בלשון מקשש שהוא כמו לקושש קש לתבן שהוא תולש השבלים מהקרקע או מעמר ומלקט אותם אבל מעביר מאן דכר שמי' וי"ל דבפ"ק דשבת דף י"א ע"ב איתא לא יצא וכו' והנגר בקיסם שבאזנו וכו' ר' יהודה אומר אומן דרך אומנתו חייב ושאר כל אדם פטור ע"ש ופי' רש"י שהנגר נושא באזנו קיסם של עץ להורות על אומנתו וחייב חטאת על הוצאתו כיון שהוא דרך אומנתו וי"ל הך מ"ד דאמר מעביר ס"ל לא קישש זה בשבת אלא אומנתו בחול הי' לקוש היינו תולש או מעמר והי' לו סי' אומנתו כמו קיסם באזנו והעבירו בשבת ואדם אחר כיוצא בו פטור אך הוא יען אומנתו מקושש עצים ולכן כך שמו הי' מקשש ומצאוהו בשבת בסימן אומנתו ונתחייב על העברה ד' אמות ברה"ר זה דעתו של הך מ"ד והספרי רצה לדחות זה ע"כ מייתי מפסוק של אחריו ויביאו אותו המוצאים אותו מקושש שמשמע וודאי שמצאו אותו תולש:

44*מקשש עצים אל משה ואהרן ויניחו אותו במשמר כי לא פורש מה יעשה לו והנה רש"י פירש שהתרו בו ואפ"ה לא הניח וקישש לפני משה וי"ל קיי"ל דסנהדרין עצמם שראו באחד שהרג את הנפש אין הורגין אותו וא"כ קשה איך סקלו אותו הרי משה עצמו ראה שקישש ונראה דהרי הטעם שאינם יכולים לדונו משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה וכיון שראו אי אפשר שילמדו זכות לכן אינם יכולים לדונו והנה פריך הש"ס למ"ד מותרה לדבר חמור אינו מותרה לדבר קל איך הועיל התראה הא לא פורש באיזה מיתה ותירץ הש"ס עפ"י הדיבור שאני וא"כ שפיר היו יכולין ללמוד עליו זכות דלא תועיל ההתראה וממילא שפיר יכולים לדונו ונתחייב וזה שאמר ויביאו אותו אל משה מקושש עצים דהיינו לפני משה שגם הוא ראה אותו מקושש ואפ"ה הניחו אותו במשמר מספק כי לא פורש והי' אפשר ללמוד זכות:

45מקשש עצים ביום השבת אמר ר' חדקא שמעון השקמוני הי' לי חבר מתלמידי ר"ע וכך הי' אומר יודע הי' משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן אבל לא הי' יודע אם נוטלות חלק בכורה אם לאו וראוי' הי' פרשה נחלות שתכתב על ידי משה אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן ויודע הי' משה רבינו שהמקושש במיתה שנאמר מחללי' מות יומת אבל לא הי' יודע באיזה מיתה יומת וראוי' היתה פ' מקושש שתכתב ע"י משה אלא שנתחייב מקשש ונכתבה ע"י ללמדך שמגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב ויל"ד למה דקדק לומר שהי' מתלמידי ר"ע ועוד מה ראה לומר בו מאמרים אלו בהדדי ויש לומר כך דלשיטת ר"ע הי' מקום לומר בשני המאמרים בהיפך ואפ"ה כך הי' אומר לרבותא אעפ"י שהוא מתלמידי ר"ע כאשר יתבאר אי"ה דלכאורה יש כאן מקום ספק עצום דקיי"ל ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ ויש לומר דווקא אותן ששמעו בהר סיני אנכי ולא יהי' לך כדכתיב ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חוקיו ותורתיו ינצורו אבל אותן שמתו מקודם מ"ת להם לא נחלקה הארץ אעפ"י שבאמת לא מת א' מיציאת מצרים עד מ"ת כמ"ש המפרשים מ"מ נפקא מינה במקושש שנהרג בשבת שני לצאתם ממצרים כפירש"י בפרשה זו ולא יותן לו חלק בארץ לפי הנ"ל ובר"פ הזורק אר"ע מקושש זה צלפחד וא"כ יש לומר לר"ע דנסתפק משה אם יורשות הן כלל דלנשים לא נתחלקה הארץ ולא באו כ"א מכח אביהן והוא לא הי' ממקבלי תורה ובאתה התשובה כן בנות צלפחד דוברות דליוצאי מצרים לחוד נתחלקה אעפ"י שלא היו ממקבלי תורה וא"כ ליתא למאמר הראשון יודע הי' משה שבנות צלפחד יורשות הן וכו' אמנם בחזקוני מוכיח דע"כ מקושש אחר מ"ת ואחר הקמת המשכן הוה מדכתיב במגדף ויניחוהו במשמר לפרוש להם עפ"י ה' ופירש"י בפ' אמור עפ"י מדרשי רז"ל ויניחוהו לבדו ולא הניחו מקשש אצלו שהי' באותו הפרק משום שמקושש הי' חייב מיתה בוודאי אלא שלא הי' יודע באיזה מיתה אבל מגדף לא הי' יודע אם חייב מיתה כלל ע"ש וא"כ הי' מקשש בפרק אחד עם מגדף וזהו אחר הקמת המשכן ודגלים שרצה המגדף לנטות אהלו אצל מחנה דן ויצא מב"ד של משה חייב וגידף כדאיתא במדרש א"כ גם מקשש שהוא צלפחד הי' אז ואין כאן מקום ספק ופשיטא שתהיינה בנות צלפחד יורשות וא"כ יודע הי' משה וכו' וא"ש המאמר הראשון ועי"ז יובן המאמר השני יודע הי' משה שמקושש במיתה וכו' דקשה לכאורה מנ"ל הא דלמא מיד שנצטוו על השבת במרה ונאמר מחלליה מות יומת מיד פירש לו סקילה והי' יודע שמחלל שבת בסקילה אלא שמקושש שהוא מעביר ד' אמות בר"ה לדעת רז"ל בר"פ הזורק והוא תולדה דהוצאה מלאכה גרועה היא ואי לאו דהוי במשכן לא הי' מחייב עליה כמבואר שם בתוס' וכל זמן שלא הוקם המשכן לא עלה על דעת משה לחייבו מיתה על העברת ד' אמות וא"כ לא הי' משה יודע כלל אי חייב מיתה אי לאו וגם לא היתה ראוי' אותה פרשה שתכתב על ידי משה כלל שאלולא לא עבר זה המקושש ממילא הי' נודע זה הדין מהקמת המשכן ואילך אבל לפי הוכחת החזקוני הנ"ל מדכתיב במגדף ויניחוהו לבדו ש"מ שהי' באותו פרק לאחר הקמת המשכן וכבר נודעו כל הל"ט מלאכות ש"מ שנסתפק באיזה מיתה יומת ומסתמא היתה ראוי' אותה פרשה שתכתב ע"י משה שהרי סוף סוף הי' צריך לפרש עונשו של מחלל שבת אלא שנתחייב מקושש ונכתבה ע"י וא"ש, אמנם לשיטתו ע"כ האי ויניחוהו לאו דרשה היא שהניחו מגדף לבדו כנ"ל דהרי כתבו תוס' בב"ב הנ"ל דלהכי נסתפק משה באיזה מיתה יומת מקשש משום דכתיב מות יומת וסתם מיתה חנק או דלמא דשקולה שבת כע"ז ועע"ז בסקילה והנה בפ' זו כתיב וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה ופירש"י ע"ז שהיא שקולה ככל המצות ע"ש והיינו דקיי"ל כרבנן דר"ע פ"ק דכריתות דפרשה בע"ז כתיב אבל ר"ע פליג התם וס"ל דאמגדף קאי מדמסיים את ה' הוא מגדף ע"ש וא"כ מגדף שקול ככל המצות וא"כ מ"ט נסתפק במגדף טפי אי חייב מיתה ממקושש הא דמי טפי לע"ז משבת אע"כ דלא ס"ל הך דרשא דויניחוהו ולא מוכח דהי' אחר הקמת משכן או אחר מ"ת ואין הכרח דהי' יודע שהמקושש במיתה כנ"ל וכיון דס"ל לר"ע מקשש זה צלפחד ואיכא למימר שאין הכרח שהי' יודע שיורשות הן כיון שלא הי' בשעת מ"ת ואפ"ה אמרן ר"ש השקמוני מסברא בלי הכרח והיינו רבותא אעפ"י שהי' לי חבר מתלמידי ר"ע ואפ"ה כך הי' אומר ודוק:

46*רגום אותם באבנים מחוץ למחנה וכו' האי מחוץ למחנה מיותר הרי כך הדין בכל חייבי מיתות ונראה ע"פ מה דאיתא במדרש דמקושש לשם שמים נתכוון שסברו כיון שנזופין הי' מחטא מרגלים פסקה תורה וקשה מאי הועיל ממ"נ אי סברו דגם שבת הותרה א"כ לא התרו בו ולא יביאו אותו לב"ד ואי רק שאר תורה משא"כ שבת דנאסר גם קודם מ"ת במרה וא"כ שוב איננו ראיי' מהא דענשו אותו שלא הותרו גם שאר מצות התורה ונראה הרמב"ם ס"ל דמדבר בזמן שישראל היו שרויין בה הי' דינה ככרמלית לדעת הר"א הטעם משום דהוקבעו הדגלים ולדעת הקרבן נתנאל משום דענן הקיפם וא"כ לדידי' עכ"ח דקישש עצים חוץ למחנה שהי' ר"ה וא"כ קשה איך הביאו אותו אל משה בחבילתו על כתיפו והכריחו אותו להוציא אותה מרה"ר לרה"י דמה"ת המחנה דינה כרה"י רק מדרבנן ככרמלית לחומרא וי"ל הרי אמרו בערובין דף נ"ג דיושבי צריפים מודדין להם מפתח אהליהם ופריך ממדבר ומשני כיון דכתיב עפ"י ה' יחנו הוי קביעות וא"כ י"ל דישראל סברו כיון דנזופין ושוב לא יהי' עפ"י ה' אין כאן קביעות ולא הוי רה"י ולכך הביאו אותו עם חבילתו אל משה ולכך ציוה הקב"ה להוציאו לחוץ למחנה ומזה מוכח דלא נתבטל הקביעות ועדיין עפ"י ה' יחנו דאי נתבטל והווי כיושבי צריפין היו רשאין לסקלו שם וכיון שעדיין השי"ת בקרבם ממילא לא פסקה תורה ולפ"ז יש ליישב קושייא הנ"ל דלעולם ידעו דשבת לא פסקה ובוודאי יבואו וימיתו אותו אלא שע"י שידע שיצוו שיוציאוהו מחוץ למחנה מזה מוכח דה' בקרבם ולא פסקה תורה:

47*ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם ראיתי ר"ת צ'יצית ע'ל כ'נפי ב'גדיהם גמטריא יעקב יראה עפ"י מה שכתב הגאון מהר"ל מפראג בס' נצח ישראל אמה שאחז"ל ספ"ק דברכות לא שיעקר שם יעקב ממקומו אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו ישראל כל מה שמשפילים עצמם בשם יעקב לשון עקב הקב"ה מגביהם בשם ישראל לשור עם עלקים ועם אנשים ע"כ לעולם שם יעקב טפל להשפיל בצמו והנה התפילין הם פאר ישראל בראשם להגביה לב אדרכי ה' והוא בחינת ישראל שרית עם אלקים ואנשים וע"כ וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך אמנם ישראל בעצמם מחזיקים עצמם כיעקב ע"כ יהי' זכרון ד' בתחתיתו הכנף היינו ר"ת יעקב נמצא זכירת ה' ע"י תפילין הוא בחי' ישראל והגבהת לב ובחי' זכירה ע"י ציצית הוא ענוה ושפלות בשם יעקב יכונה וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ד' כי עקב ענוה יראת ה':

48*על כנפי בגדיהם לדורותם (פ"ב דשבת דף ל"ב ע"ב) הזהיר במצות ציצית זוכה ומשמשים לו כ"ח מאות עבדים שנאמר אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם וזה מה שכתב ונתנו על ציצית הכנף היינו על הנאחזים בכנף בגדיהם עשרה מכל לשונות הגוים כדאיתא שם בגמרא יתנו עליהם פתיל תכלת ע"פ מה שכתב רמב"ן שהוא המשכת הקדושה כי תכלת דומה לים וים לרקיע ורקיע לכסא הכבוד ע"ש וה"נ ימשוך על העבדים קדושת ישראל שיהי' כמו הנפש אשר עשו בחרן ועי"ז וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו דהיינו שתהי' בטוחים אתם שלא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם לעשות הרע רק תעשו את כל מצות ה' כי כל המזכה את הרבים אין חטא בא ע"י וזכות הרבים תלוי בו:

49ציצית פירש"י גמטריא תרי"ג עם חוטין וקשרים והקשו על רש"י הלא מן התורה די בקשר עליון וציצית חסר יו"ד קמייתא ואני עני הייתי אומר עפ"י מה דרגיל בזוהר לפרש היכי דכתיב אותו ר"ל אות ברית והנה בעשרת הדברות יש תר"ך אותיות נגד תרי"ג מצות דאורייתא וז' מצות דרבנן המרומזים בז' תיבות אשר לרעך ועתה ציצית חסר גמטריא תק"ץ וג' חוטין כפולין ששה בד' ציציות עולה כ"ד וד' קשרים הכל יחד תרי"ח ומצות ציצית ומצות מילה שבגופו היינו תר"ך והיינו וראיתם אותו אות מילה ועי"ז וזכרתם את כל מצות ה':

50*ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת הנה דעת הרמב"ם דחוט אחד הי' חציו לבן וחציו תכלת והב"י הקשה דאיך הוכיחו דקשר עליון דאורייתא מדהוי כלאים תיפוק לי' מכח הטויי' בציצית של פשתים שנטוה בחוט אחד חציו של פשתים וחציו תכלת מיהו הרמב"ם לשיטתו בהלכות כלאים דסבר דאינו כלאים עד שיהי' שוע טווי ונוז א"כ מצד הטויי' לא הוי כלאים אדרבה בזה יש ליישב קושיית המג"א על בעל העיטור שכ' שעושין ב' נקבים הקשו איך הוכיחו דקשר עליון דאורייתא לבעל העיטור הא הוי ב' תכיפות בב' נקבים אמנם אפי' הוי ב' נקבים מ"מ תכלת בא רק בנקב אחד כיון שהי' חציו לבן וא"כ הוי רק תכיפה אחת ועכ"ח דקשר עליון דאורייתא וא"ש:

51*ולא תתורו וגו' עי"ז שהיצה"ר מנוצח כמשאחכז"ל מי שיש לו תפילין בראשו ומזוזה בפתחו וציצית בבגדו מובטח שלא יחטא א"כ כיון שאין כאן מלחמה פנימיית עי"ז והייתם קדושים לאלקיכם לקדש במותר לך כיון שבטוח מעבור על אשר צוה ה' אז בנקל נוכל להרבות תוספות ולקדש במותר ואז עי"ז גם הקב"ה אעפ"י שהוציאנו ממצרים להיות לנו לאלקים בדין כי עבדי הם מ"מ אני הוי' אלקיכם ברחמים לפנים משורת הדין:

52אני ה' אלקיכם אמת הנה בהתחלת ק"ש אומרים ה' אלקינו אנו מתכבדים בהקב"ה שזכינו להיות אלקינו ואחר שקיבל עול מלכות ואהבת ה' ותפילין ומזוזות וציצית אז הקב"ה מתכבד עמנו אני ה' אלקיכם ע"ש ישראל אשר בך אתפאר ואמנם בפ' ציצית שבתורה לא כתיב אמת כי איננו מוחלט אלא בתנאי אם תהיו קדושים אז אני ה' אלקיכם אבל בק"ש שכבר אנו מעוטפים בציצית ותפילין וקבלנו מלכות שמים באהבה אז אני ה' אלקיכם באמת מוחלט:

53איתא בבבא קמא נ"ד ע"ב שאל רבי חנינא בן עגיל את רבי חייא בר אבא מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב ובדברות אחרונות נאמר בהם טוב א"ל עד שאתה שאלני למה לא נאמר בהם טוב שאלני אם נאמר בהם טוב כלך אצל ר' תנחום בר חנילאי שהי' רגיל אצל ריב"ל שהי' בקי באגדה א"ל כך אמר לי שמואל בר נחום אחי אמו של ר' אחא בר חנינא ואמר לה אבי אמו של ר' אחא בר חנינא הואיל וסופן להשתבר וכו' א' רב אשי ח"ו פסקה טובה מישראל י"ל דבדברות הראשונות הי' חירות ממלאך המות ולא היו מתים רק חיים לעולם כדאיתא בגמרא ריש מס' ע"ז למען יאריכון ימיך היינו שיבלה ימיו בטובה כפירש"י במסכת שבת פ' הארוג גבי ימים האריכו אך בשניות שכבר נקנס מיתה הוצרך לומר למען יאריכון ימיך על אורך ימים הפשוט ושוב למען ייטב לך שיבלה בטוב ימיו נמצא גם בראשונות נאמר טוב ואדרבא בשניות לא נאמר טוב כי לא טוב הוא שהרי רמז שימותו ויצטרך הבטחה על אריכות ימים והיינו דקא"ל איני יודע אם נאמר בהם טוב אך כל זה לפי פשוטו ואתה השואל הוא בעל הגדה דאינו מפרש כפשוטו אלא ליום שכולו טוב וליתי' להנ"ל א"כ כלך אצל ריב"ל שהוא ג"כ בקי בהגדה וא"ל מפני שסופן להשתבר וע"י השבירה נפגמה הברכה וע"כ אריכות ימים שבלוחות הראשונות נפגם ע"י השבירה ששלט בהם מלאך המות אחר כן אך טוב היינו עולם שכולו טוב עוה"ב לא הזכיר בראשונה לא שלט בו שבירה ופגימה ואע"ג דחיי עולם הזה נפגמו ע"י השבירה אבל עוה"ב כולו קיים כמקדם:

54הפטרה

55*בהפטרה והי' מדי חודש בחדשו ויצאו וראו בפגרי וגו' והי מידי וגו' בספרים איתא כמה צדיקים אינם זוכין לקבל פני שכינה אלא א"כ ילכו דרך גיהנם להסיר מלבוש החיצון ומי שיש לו צער מזה שרואה הסוף של רשעים שהולכים לדראון עולם ולא חזרו בתשובה נחשב לו כמי שהלך דרך גיהנם וזה אמר דיבוא כל בשר להשתחוות לפני ה' בלי שילך תחלה דרך הגיהנם ע"י שראו ומצטערים בזה שהיו לדראון אז עי"ז יבואו להשתחוות לפני ה':

56ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר ונראה לפרש על פי מה דביאר הרמב"ן ז"ל בשער הגמול מה דאמרו חז"ל שהרשעים נידונים בכף הקלע ונזרקים מקצה העם אל הקצה דידוע שאדם נברא מגוף המתאוה לתאות חומרי' ומנשמה שהוא כולה רוחני' חלק אלקי ממעל וע"י התחברות שניהם יחד יוכל האדם להתקיים בעוה"ז ובהפרד הנשמה מהגוף יהי' המיתה והנה הצדיק הוא נהנה מהעה"ז לתכלית העוה"ב עי"ז יהפך גם קצת חומרי מגופו ונעשה לכח רוחני' ועי"ז תשאר הנשמה שלו בכח רוחני' אדרבא שנעשתה נשמתו עוד יותר דקה מן הדקה ולכן בהפרדה מגופה תשוב למקומה הראשון למקור חוצבה אבל הרשעים ההולכים רק לתאות נפשם ע"י מעשיהם הרעים תתעבה הנשמה כמעט שגם היא נהפכה לכח חומרי' כי תחילת תהלוכותיהם בדרך רע הוא רק למלאות תאותם ולבסוף גם כי יזקין ואין לו שום הנאה ממעשיו הרעים לא יסור ממנה נמצא שהוא חוטא אח"כ בלי גרם כח החומרי' המתאוה עי"ז נהפך נשמתו לגשמי' ואח"כ בהפרדה ממנו אין לה מקום לנוח כי היא מצד טבעה הרוחני' היא שואף ללכת למעלה למקום רוחני וע"י התעבות כחה בכח הגשמיות היא כבידה כאבן היורד מלמעלה למטה ותוצרך לירד למטה ואם ירדה למטה אז מתנגד טבעה לעלות למעלה לכן אמרו חז"ל שנזרקים מקצה אל הקצה דהיינו מעולם התחתון לעולם העליון ומעליון לתחתון וזה כונת הנביא ויצאו דהיינו הצדיקים יוצאים ורואים בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות דהיינו כח התאוה שלהם שמוסיף להם רמה ותולעה אח"כ לא תמות דהיינו שלא פסק מהם ואשם דהיינו כח אש היצר לא תכבה שתמיד הם חוטאים אף שאין להם הנאה מגוף המעשה מ"מ חוטאים עי"ז אין להם מנוחה אח"כ והיו דראון לכל בשר כלומר שדי ראיה זו לכל בשר מי שיושב ורואה בדעתו דבר זה ללמוד מזה לסור מכח התאוה בילדותו ועי"ז גם כי יזקין אח"כ לא יחטא ויבוא בשלום אח"כ למקומו הראשון וכפל אח"כ הפסוק והי' מידי חודש בחדשו וכו' דהנה ישראל נמשלים ללבנה לרמז דהלבנה היא במלואה בט"ו לחודש ומיום ט"ו לחודש היא פוחתת והולכת עד סוף החודש דהיינו י"ד ימים ועיקר פחת שלה כדי שתוכל להתחדש אח"כ ולהוסיף בכל יום ויום עד ט"ו לחודש כמו כן צדיקים בעוה"ז שדומה להם לחושך אף כשהם פוחתים והולכים בעוה"ז ונתמעט כוחם עד שיגיעו למיתה כל עיקר הפחת הוא כדי שיתחדשו אח"כ לעוה"ב שמוסיפים אח"כ בכל יום ויום למדרגה יותר חשובים נמצא לפי"ז אצל הצדיקים הוא תחילה הפחיתות ואח"כ תתחדש בהוספה וההיפוך ברשעים שמוסיפים בעוה"ז ותתחדש להם הפחיתה לעוה"ב שנידונים תמיד בגיהנם ולכך נכתב כאן שני פעמים פסוק זה של והי' מידי חודש בחדשו ותתחדש להם הפתיחה לעוה"ב לרמז על הני תרי התחדשות והפסיק בניהם בפסוק זה של ועונש הרשעים שלא תכבה אשם ונידונים תמיד ולרמז זה כתובין ארבע עשר תיבות בפסוק זה של והי' מידי וכו' לרמז על ארבעה עשרה ימים שהלבנה פוחת והולך עד המולד וכפל הפסוק לרמז גם על ארבעה עשר ימים שהלבנה מוסיף והולך עד יום ט"ו שאז היא במלואה ותכלית הרשעים היא הפחת לבסוף ותכלית צדיקים היא ההוספה לבסוף:

57*היום קצר והמלאכה מרובה הנה הקב"ה חשב למרגלים יום לשנה וצ"ע מה משפט הוא זה לחשוב יום לשנה והנה העוסק בתורה ומצות יום א' נחשב בחסדי ה' כאילו עסק שנה כדילפינן פ"ק דחגיגה מואותי יום ידרושון והיינו במצוה מחסדי ה' אבל לדון כן ולענוש במדת הדין מה"ת וי"ל דמרגלים הי' להם מצוה ג"כ ששמעו והלכו בשליחות ונחשב יום לשנה ועי"כ זכו להיות מ' שנה במדבר לעמוד על דעת רבן מרע"ה אלא שחטאו ונחשב גם החטא יום לשנה כי א"א לתפוס החבל בשני ראשין ע"כ טלטלם מ' שנה ובאותן מ' שנה זכו מה שזכו אמנם בעלמא אם אדם מתעצל במצות וחוטא בינתיים כשם שאין רצון האדם שיחשוב לו הקב"ה יום לשנה לעבירות ה"ה לא יחשוב לו יום לשנה לטובה באותו מצוה שעשה אז ומפסיד והיינו היום קצר ואינו נחשב לשנה אם הפועלים עצלים:

58*הכל צפוי והרשות נתונה והכל מתוקן לסעודה י"ל הכל צפוי ויודע הקב"ה ית"ש והרשות נתונה היא הבחירה ובטוב העולם נידון ומאריך הדין ההוא כיון שהוא בבחירה אלא שקשה להבין איך יוצדק הדין הזה הלא הכל צפוי וידיעה מכחיש הבחירה וזה א"א להשיג בעוה"ז כמ"ש רמב"ם לא מחשבותי מחשבותיכם א"כ הכל יתוקן ויתורץ ויובן לסעודה לע"ל שישיגו מאור עליון מה שלא השיגו בעוה"ז ואז יצדיקו הדין ויאמרו צדיק וישר הוא: