חתם סופר על התורה, תזריע

1אשה כי תזריע פירש"י אמר ר' שמלאי וכו' אחז"ל (סוטה דף ה' ע"א) אדם כי יהי' בעור בשרו נגע צרעת ולא כתיב בו ונרפא בשר כי יהי' בעורו שחין כתיב בו ונרפא כי המתגאה כאדם אין רפואה למכתו והמחזיק עצמו כבשר בעלמא כתיב ונרפא והנה אחז"ל אדם נברא באחרונה שאם מתגאה אומרים לו יתוש קדמך ובמקום אחר אמרו כדי שיכנס לסעודה מיד (סנהדרין ל"ח ע"א) ע"כ הקדים כל צרכיו ואח"כ נברא ואמרתי במקום אחר הכוונה שאדם הי' אסור לו לאכול בשר וא"כ תינח מה שנבראו הצמחים קודם האדם היינו שיהי' סעודתו מוכנת לפניו אבל מה שקדמו בעלי החיים לאדם היינו כדי שיתוש קדמו ע"כ אם האדם אינו מתגאה ומחשב עצמו כבשר בעלמא וכבעל חי בעלמא וכדכתיב ואנכי תולעת ולא איש א"כ השפלות הזה שהוא משפיל עצמו כתולעת הוא הגבהתו שנבראו הצמחים תחלה לסעודתו אבל אם מתגאה ועושה עצמו אדם הרי זה פחיתותו שהרי יתוש קדמו וק"ל:

2ר' שמלאי וכו' כבר כתבתי די"ל דבמה שנבראו כל הצמחים תחלה היינו לגדולת ומעלת האדם כדי שיכנס לסעודה מיד ועי"ז הוא מתגאה ע"כ עוד הקדים בעלי חיים בהמה ועוף ואסר לאדם (הראשון) אכילת בעלי חיים וא"כ הקדימם לומר יתוש קדמך וה"נ ע"י המשכן והשראת השכינה יבואו להתגאות כי אנחנו גדולים ממלאכי השרת ע"כ הקדים תורת בהמה לתורת אדם לומר נהי שהצדיקים שבמין אדם גדולים ממלאכי השרת מ"מ המצורעים והטמאים בחטאם טומאתם גדולה מטומאת בעלי חיים שהאדם בבחירתו הרע גורם רע וטומאה לעצמו משא"כ בעלי חיים שבטבעם הוא:

3דרש ר' שמלאי כשם שיצירתו של אדם וכו' דהנה הא דתורתו מאוחר י"ל דכיוון דאינו מטמא אלא מדיבור זה ואילך אבל המצורעים והזבים מקודם אינם מטמאים (כדאיתא במתניתן ריש פ"ג דנגעים כל הבהרות טהורות מקודם מתן תורה דכתיב אדם כי יהי' ולא שהי' בו כבר) א"כ מה שאיחר דיבור זה באחרונה הוא לטובה שלא יטמאו עד עתה וי"ל בהיפך שהרי סוף מסכת ידים אמרו לפי קדושתם טומאתם שהרי עצמות יוחנן כהן גדול מטמאים ועצמות החמור אינם מטמאים ה"נ לא נזדככו ישראל שיהיו קדושים כ"כ לטמא בטומאת אדם עד אחר שנזהרו מכל מאכלים טמאים והאיחור הזה הוא לגנאי וכן ביצירתם י"ל ג"כ לטובה נתאחר יצירת אדם שיכנס לשבת מיד (כדאיתא בסנהדרין ד"א כדי שיכנס למצוה מיד ופירש"י לשבת) וי"ל לגנאי כדי לומר לו יתוש קדמך והנה ביום השמיני ימול אפי' בשבת משום דערלים אינם זוכים לשבת האמת לא ישכנו בה ערלים אפי' רשעי ישראל זוכים לעוה"ב ולא ערילים ישראל ואדה"ר חטא בערב שבת ונמשכה ערלתו (כדאיתא בסנהדרין ד' ל"ח ע"ב) ולא נכנס לשבת וא"כ איחור יצירתו לא הי' לטובה שיכנס לשבת שהרי לא זכה לכנס ע"כ לגנאי ה"נ כשם שיצירתו לגנאי כדמוכח מביום השמיני ימול ה"נ תורתו לגנאי שלא זכה להתקדש שיהי' ראוי לקבל טומאה עד באחרונה:

4אשה כי תזריע במדרש זשה"כ חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי יל"ד לשון ואם נקבה תלד ולמה האריך בזכר אשה כי תזריע להשמיענו אשה מזרעת תחלה ילדה זכר א"כ ה"נ ה"ל כן להשמיענו בנקבה (שאם דווקא הזכר מזריע תחלה הוה נקבה ולא בשהזריעו שניהם יחד) הנה בזוהר פ' זו הקשה אשה מזרעת תחלה וכו' הא מלאך הממונה על ההריון מייתי הטיפה לפני הקב"ה והקב"ה גוזר עלי' אם זכר אם נקבה ע"ש תירוצו ובברכות דף ס' ע"א הקשה הש"ס מה יועיל תפלה ותירצו כשהזריעו שניהם בבת אחת אבל י"ל נהי דעל דרך הטבע כן הוא רובא דרובא שע"י שהאשה מזרעת יש לה להוליד זכר מ"מ ישראל אינם תחת הטבע והקב"ה גוזר על כל טיפה אם ישאר בטבע או ישתנה וכמו שאירע ללאה עם יוסף (שנהפך במיעיה מזכר לבת וילדה דינה ברכות שם ס' ע"א) ועד"ז אנו מברכים שלא עשני אשה היינו שברכנו שלא עשני גוי שהם תחת הטבע לא כאלו חלקינו ע"כ אנו מברכים שלא עשני אשה שאפי' אם האם הזריעה תחלה הי' אפשר שתיעשה נקיבה והנה הוה סד"א אי אירע שהאשה הזריעה תחלה ואח"כ ילדה נקיבה שתטמאה רק כימי זכר ולא כימי נקבה קמ"ל ואם נקבה תלד פי' אותה שהזריעה תחלה שהזכרנו לעיל אשה כי תזריע ואם נקבה תלד אותה האשה ואפי"ה וטמאה שבועיים ולבוא אל המכוון בעזה"י נקדים כי הזכר ממדת החסד והנקבה ממדת הדין והיינו דקאמר איוב חיים וחסד עשית עמדי פי' ששבח השי"ת שעשה עמו חסד פי' שעשהו זכר מסטרא דחסד ואומר ופקודתך שמרה רוחי שלא תאמר הטבע עשתה כן לא היא כ"א ופקודתך פי' פקודה שלך שמרה רוחי שלא יתהפך וע"כ סמך המדרש פסוק זה לכאן כנ"ל:

5אשה כי תזריע וגו' אע"ג דהענין כפשוטו ובטבע אשה מזרעת תחילה ילדה זכר עוד בו רמז אם המקבלים המכונים אשה מזריעים תחלה היינו התעוררת למטה לעבודת ד' הנקרא מיין נוקבין אז ישלח עזרתו מקודש בשפע רב ויזכה להיות זכר להשפיע מתורתו לאחרים והיינו וילדה זכר ובזוהר איתא מיום המילה שמתחיל הנשמה הקדושה לכנוס בתוך הגוף הישראלי אינה מתישבת על מקומה הראוי עד אחר ל"ג יום ובזה יש להבין אחד מהטעמים של ל"ג בעומר אחר שנימולו ע"פ במצרים אז לא נתיישב בתוכם רוה"ק עד שמצאה מנוח אחר ל"ב בעומר וביום ל"ג הוא כמו מ' ליולדת שהוא גמר טהרה:

6אשה כי תזריע וילדה זכר פירש"י אשה מזרעת תחילה יולדת זכר ויל"ד מה ענין זה לכאן גם ביום השמיני אינו ענין לכאן גם מ"ט למעט בטומאת לידת זכר מנקבה גם יש לחקור יען כי טומאת נדה ולידה בא מחטא עץ הדעת אשר ע"כ היא בנשים ולא באנשים א"כ מ"ט הערלה שהיא ג"כ מחטא עץ הדעת היא באנשים ולא בנשים ע"כ נ"ל דמשו"ה אשה מזרעת תחילה יולדת זכר כי אז החומר מהאשה והזכר כחותם על החומר נותן בו הצורה וצר זכר וכן בהיפוך וע"כ אשה מזרעת תחלה הרי בחומר הלז מטומאת חלאת עץ הדעת השולט בנשים ע"כ אותו החומר מגדל ערלה ע"כ הערלה היא בזכר שחומרו מהנקבה וממילא עי"ז נתמעט קצת מחלאתה ולא צריך לישב אח"כ אלא שבעת ימים ומ' יום משא"כ חומר הנקיבה שבא מזכר שהזריע תחלה אין בו חלאת נחש לכן אין בו ערלה וע"כ נשאר כל החלאה אצל האם והיא טמאה שבועיים ושמונים יום כפליים מהזכר:

7אמר ר' שמלאי כשם שיצירתו וכו' כך תורתו וכו' עיין ברש"י ר"ל כשם שיש באיחור יצירתו שני טעמים ושניהם אמת חדא לגריעותא שאם חטא אומרים לו יתוש קדמך (סנהדרין ל"ח ע"א) והוא אמת שכל ברי' חשוב מן האדם רשע המורד באלקים הגם שמכיר בו והשני לשבח שכולם נבראו לשמשו וסעודה מוכנת לפניו ואח"כ נברא כמלך בגדוד המושל בכל וכל שתה תחת רגליו וגם זה אמת כי אדם העושה רצונו של מקום הוא זיונו של עולם ובשבילו נברא הכל והכל נכנעים לפניו כן תורתו מתפרשת אחר תורת בהמה חי' ועוף כי בעלי חיים לא שייך בהם שום מעלה או גריעותא בטהרתם או בטומאתם כי אין בהם בחירה בכל זה אבל אדם הרי הנגעים והחלאים זב וזבה מחטאם בא אליהם ומגריעותא ע"כ נתפרש באחרונה שלא להתחיל בפורעניות, אמנם גם לטובה כי פעמים לרוב קדושה יכהו ד' ביסורים של אהבה ואפי' בנגעים שייך יסורי אהבה כדמסקינן במס' ברכות (דף ד' ע"ב) ואפי' אותן הבאים ע"ד עונש הם ג"כ לרוב קדושת ואהבת ישראל וכל נגעי בגדים ובתים אינם אלא מענין זה ונתפרשו באחרונה ע"ד מעלין בקודש:

8אשה כי תזריע איתא באגרת הרמב"ן שלכן הזהירה תורה תחלה על איסור אכילת שקצים ורמשים נבלות וטרפות להורות לנו שעי"ז יופגם הוולד הנולד ממנו על שטימא את עצמו וטימטם את לבו ע"י מאכלות אסורות אך אם יאכל מאכלות המותרות ויקדש עצמו במותר לו ומחשבתו לשם שמים עי"ז בא אל הוולד הנולד לו מלמעלה נשמה קדושה וטהורה וי"ל שבזה יש לפרש מה שכתוב את האלקים התהלך נח ויולד נח שלשה בנים היינו בשעת חיבור להוליד הבנים התהלך את האלקים שהי' כוונתו לשם שמים והי' צריך סעד לתמכו כי שלשה שותפים יש באדם והנה יש דורשין לגנאי דווקא בדורותיו והנגינה מראה על זה על צדיק היא נגינת תביר שהיא נגינה מפסקת ותמים קאי אלמטה ממנו, את האלקים יש לדורשו לשבח עם מדת הדין פי' יכול להתהלך שצדיקים יכולין ונוהגין עמהם מדת הדין כי הם מהפכים אותו לרחמים (מש"מ):

9וביום השמיני ימול וגו' אחכז"ל כשנככס דהע"ה למרחץ וכו' כשיצא אמר למנצח על השמינית על המילה שניתנה בשמיני וכבר פירשתי במק"א שהכוונה בית המרחץ רצה לומר לטהר מחשבותיו לשוב לד' ונראה לו שהוא ערום מכל מע"ט שעשה כל ימיו עד שראה מילה שניתנה בח' שאין דיעה בתינוק להיות לו שום חטא ואשמה והכל בקדושה כ"כ במקום אחר אך עדיין לא ישבתי מ"ט בשמיני דלענין זה אין נפקותא שניתנה בשמיני דוקא רק שיהי' בקטנותו וכעת נ"ל להוסיף כך בעזה"י דלכאורה יש לפקפק ולומר כשם שהבן הקטן אין בו חטא כך אין בו קדושה עדיין ומה דבר טוב נמצא בו אך מביום השמיני ימול מוכח ההיפוך דלכאורה ראוי הי' שלא תטהר גם לבעלה בזכר עד תום מ' יום שראוי למקדש כדי שיבעל בטהרה גמורה והי' לו לאחר המילה ג"כ עד מ' יום ויהיו אביו ואמו וכולי עלמא טהורים ושמחים אעכ"ח מוכח להקדים קדושת הולד שאין בו חטא עדיפא לי' להקב"ה מקדושת אבותיו שיש בהם חטא נמצא מזה מוכח כנ"ל ע"כ אמר למנצח על השמינית:

10וביום השמיני ימול עיין בספר מנחה חדשה שכתב דפ"א נחבל א' ומכתו הוציאה דם ולא הי' אפשר להרופא להשקיט זילת הדם עד שהרגיש שהי' סמוך לו אשה בשעת וסתה והוציאה לחוץ ושקט זילת הדם ע"ש להורות נתן שדם נדה מושך זילת הדם של החבלה וי"ל היינו דקאמר קרא וביום השמיני אחר ימי נדת דותה וכמ"ש רמב"ן דאורחא דמלתא שהדם זב ממנה ז' ימים ע"כ כל זמן ימי נדת דותה לא ימול התינוק שלא יסתכן בהתקרבו אל האם היושבת על דם נדתה אך ביום השמיני שכבר פסק זיבת דמה אז ימול בשר ערלתו ואע"ג דלדינא אין זה אמת שהרי כל דאין אמו טמאה לידה כגון בן שפחה גוי' נימול ביום שנולד ולא לשמונה ועוד אפי' צמקה דדי' ונתנה התינוק למינקת או שמתה האם ג"כ אינו נימול עד יום השמיני מ"מ מקרא אחד יוצא לכמה טעמים וה"ה שמרומז בו דבר זה:

11ימול בשר ערלתו ויל"ד בפ' פסח כתיב כי יקנה קנין כספו ומלתה אותו וכן וכי יגור אתכם גר המול לו כל זכר ולא הזכיר בשר והכא כתיב בשר ערלתו ונראה משו"ה דרשו חז"ל אפי' יש שם בהרת יקוץ בהרתו רומז על כי יהי' בבשרו נגע צרעת אבל לפע"ד רומז כאן דישראל ערל נקרא מול וגוי מול נקרא ערל דישראל אינו אלא ערל בשר אבל לבו מהול לד' אבל או"ה ערלי לב כשמתגייר ומקבל דת אמת נעשה מהול בכל ע"כ הכא גבי ישראל אמר ימול בשר ערלתו שאינו מל אלא בשרו אבל הוא בעצמותו נימול ועומד הוא אבל התם בקונה עבד גר שמל לא כתיב בשר ערלתו כי מילה ממש הוא ולא רק מילת בשר:

12אדם כי יהי' בעור בשרו וכו' הנה בגמ' סוטה (ה' ע"א) דרשו חז"ל נוטריקון אדם לשון שפלות א'פר ד'ם מ'רה ובזה י"ל הקרא ויקרא שמם אדם ביום הבראם שקרא שמם אדם על פחיתות האדם וזה הי' דוקא ביום הבראם אבל אח"כ כשמשלים עצמו בעבודת היוצר כל מזכך את גופו ומתעלה בקודש כמו שזיכו חנוך משה ואליהו את גופם שנתהפך הגשמיות לרוחניות אזי אין שמו אדם לשון גריעות רק איש כמו המלאכים שנקראו אישים וזה ויקרא שמם אדם לשון גריעות ביום הבראם דווקא אבל אח"כ אם בבחירתו הוא מקיים מצוותיו יתברך הוא נתעלה ונקרא איש (מש"מ):

13והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים ובפ' מצורע כתיב ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע הנה הקב"ה עשה כתנות עור וילבישם ותרגם לבושי דיקר כי מעור נזדכך עד שיעשה ממנו כתנות אור באל"ף והיינו לבושי דיקר וכן כתוב בבגדי כהונה ועשו בגדי קודש ותרגם נמי לבושי דיקר, מדברי של"ה למדתי כן ע"ש, והנה זה הרשע לא מבעיא שלא עשה מכתנות עור כתנות אור אלא אפי' עור בשרו הוכה בצרעת ע"כ יקח מוסר מאהרן הכהן ויראה מה בינו לאהרן הוא זילזל בעור בשרו וטימא אותו ואהרן הי' הדיוט ונתעלה ונתקדש עד שזכה ללבושי יקר או לכל הפחות לאחד מבניו הכהנים אע"ג שהם זכו לזה רק ע"י אהרן בקדושתו מ"מ קדושתן עומדת ולא נתלכלכו וזה לכלך עור בשרו אמנם אח"כ כששב ורפא לו ונרפא נגע הצרעת מן הצרוע פי' מן הצרוע עצמו נרפא כי נתהפכו עוונותיו לזכיות והוא גדול ועדיף מצדיק (כמשאחז"ל יומא דף פ"ו ע"ב שבעלי תשובה גדולים יותר מן הצדיקים) ע"כ ויצא הכהן שהוא צדיק מעיקרו הוא יצא אל מחוץ למחנה ויקח לימוד מבעל התשובה הלז אשר נרפא נגע הצרעת מן הצרוע:

14צרעת נושנת היא וכו' וביום הראות בו בשר חי יטמא צרעת נושנת היא תרגם סגירו עתיקא ובנגעי בגדים ובתים כתיב צרעת ממארת היא תרגם סגירות מחסרא רמב"ן גריס מחזרא בזיין אבל בכל הספרים מחסרא בסמך ונראה לרמז דאיתא ברבה דקאי אבהמ"ק ובא אשר לו הבית זה הקב"ה ואמר אל הכהן ירמי' הנביא מן הכהנים אשר בענתות כנגע נראה לי וגו' ובקירות הבית שהי' ע"ז חקוקים בקירות הבית ונתץ הבית שפך חמתו על עצים ואבנים ובש"ס גיטין דף פ"ח ע"א פרק המגרש צדקה עשה הקב"ה שהקדים שתי שנים לונושנתם שלא יתקיים ח"ו כי אבד תאבדון פי' שהי' פוגע בגופות ח"ו עכשיו שחיסר ב' שנים שפך חמתו על עצים ואבנים וע"כ בנגעי בתים אמר מכתש מחסרא שחיסר ממספר ונושנתם אך בנגעי הגוף שהיא ראוי איבוד אם ח"ו לא הי' מקדים ב' שנים לונושנתם ע"כ כתיב צרעת נושנת מונושנתם (ותרגם מכתיש עתיקא שהי' ראוי אם ח"ו הי' ממתין ומתיישן הדבר לונושנותם) ושם אמרו חז"ל שהמלך האחרון הי' הושע בן אלה שהי' טוב משאר מלכי ישראל שהוא ביטל הפרוזדאו' שהושיב ירבעם (גיטין פ"ח ע"א) ובימיו גלו ישראל (כי עד ימיו היו ישראל אנוסים מלעלות לרגל ועתה היו מזידים) והיינו וביום הראות בו בשר חי יטמא:

15כולו הפך לבן טהור הוא אחז"ל (סוטה מ"ח ע"א) המלכות תתהפך למינות והענין כי המלכות שכלו רע כפרעה והמן טהור הוא כי נבראו מעיקרא להשיב ישראל בתשובה והם יעקרו מן העולם וביום הראות בו בשר חי שמראה טובה לישראל יטמא כי מקרב אותם להכשילם ואם ישוב הבשר החי ונהפך ללבן וטיהרו הכהן כי כן הי' באחשורש בתחלה נראה בו בשר חי וטימא ישראל שהי' מהנה אותם מסעודתו ואז יטמא ואח"כ נהפך זה הבשר החי ונעשה לבן כי מכר ישראל להשמיד וטיהרו הכהן כי גדולה הסרת טבעת יותר ממ"ח נביאים וז' נביאות (כדאיתא מגילה דף י"ד ע"א):

16ואם בעיניו עמד הנתק טהור הוא וטיהרו הכהן פירש"י אבל טמא שטיהרו הכהן אינו טהור לכאורה זה משנה שאינה צריכה אלא רצה לומר בענין שטעה כעין שיקול הדעת ומלתא דתליא בסברא וטיהרו הכהן ושוב חזר בו או החזירו הגדול ממנו אפ"ה טמא למפרע וממילא מוכח בהיפוך טהור שטימא הכהן בשיקול הדעת ושוב החזירוהו הרי הוא טמא דקם דינא ומכאן הוציאו חז"ל הך דסנהדרין ל"ג ע"א ומס' ע"ז ז' ע"א אמנם מקרא ונקי וצדיק אל תהרוג שאין מחזירים בדיני נפשות הא בדיני ממונות מחזירין מוכח דלא אמרינן דקם דינא וקשיא קראי אהדדי וצריך לתרץ קראי כדמתרץ ש"ס סנהדרין הנ"ל רומיא דמתניתין אהדדי:

17הלא דבר גדול דיבר הנביא וגו' י"ל נעמן הוקשה לו א"כ כדברי הנערה שהנביא ירפא המצורעים א"כ לא תמצא מצורע בא"י וזה שקר אלא חשב שצריך לעמוד נכחו כמו יצחק לנוכח אשתו ולהניח ידיו על המצורע וא"א לו במצורע ישראל שמטמא משא"כ במצורע נכרי (שהנכרי אינו מטמא לא בזיבה ולא בצרעת כדאיתא במתנית' נגעים פרק ז' מתני' א') והיינו דאמר אמרתי אך יצא יצא אלי והניף ידו וגו' ואמנם כיון שהנביא לא יצא ולא ראה פניו אפ"ה יכול לרפאות קשה א"כ לא יהי' מצורע בא"י וטעם בזה כי אה"נ אם היו ישראל שומעים ומאמינים בנביא לא תאונה להם כל עון ונגע לא יקרב באהלם ונעמן זה שמאמין בדברי הנביא עפ"י דברת הנערה הוא יתרפא והיינו דאמרה לו הלא אם דבר גדול דיבר הנביא תעשה כי תאמין לו א"כ רחץ וטהר ולא תקשה לך מישראל שאינם שומעים ולולא כן בוודאי הי' מטוהרים מעיקרא:

18בהפטרה תזריע

19מה אתן זה לפני מאה איש אחז"ל מפני מה נדחה גיחזי על שהי' עינו צרה בתלמידים י"ל משום דאלה"כ הי' יכול להתנצל מה שלקח מנעמן הי' להספקת התלמידים שהרי אלישע לקח לחם הביכורים והמשיך בו ברכה שאכלו והותירו וא"כ מה שלא רצה אלישע ליקח מנעמן שלא להרבות זכות לעע"ז (ע"ד ביבוש קצירה תשברנה) אבל אח"כ שקיבל עליו להיות גר תושב נהי אלישע לא ביקש ממנו ליתן מפני שאין זה כבודו לשאול אבל גיחזי שאל להספיק לתלמידים כך הי' אפשר לתרץ מעשיו אך כיון שהי' עינו צרה בתלמידים ש"מ לעצמו לקח ע"כ נדחה:

20בהפטרה יש לבאר ענין אלישע עם נעמן נעמן במחשבתו כהאפוקרים שהקב"ה הניח אחר ששת ימי הבראשית הכל למקרה ועולם כמנהג טבעו נוהג ורק נסים של שידוד הטבע היינו נסים גלוים המה מהשגחת והנהגת הקב"ה ית"ש אבל אלישע האמין כמו אנו מאמינים בני מאמינים שהכל בהשגחה מאת הבורא יתברך וכל הטבע מקטן ועד גדול מתנהג על פיו תמיד וטבע בגימטריא אלקים כדאיתא בספרים וזה הראה לו אלישע שריפא אותו בדרך הטבע בטבילתו בירדן ולא בדרך ניסי שידוד הטבע והגם שאמנה ופרפר היו מימות טובות ממי ירדן בזה הראה שגם דרך הטבע ברצון השי"ת מתנהג והוא ירפא וכאשר הבין נעמן אח"כ זאת נתגייר לטוב (מש"מ):

21מה אתן זה לפני מאה איש וכו' ויאכלו ויותירו כדבר ד' אחז"ל (סוף כתובות) שהי' אלפים ומאתים תלמידים ולפני מאה ר"ל כל ככר לפני מאה עיין מס' כתובות ק"ו ע"א ומ"מ נ"ל דהי' לו לומר לפני אלפיים ומאתיים איש אלא רמז לו כי איתא במדרש אדם א' מאלף מצאתי אלף נכנסים לבית הספר יוצאים מאה למקרא עשרה למשנה וא' להוראה נמצא ט' מאות אינם לא במקרא ולא במשנה ואותן ט' מאות ראוים לאכול פת שעורים המשכח הלימוד אבל מאה איש ישראל בני תורה אפי' רק בני מקרא אין להאכילם לחם שעורים המשכח תלמודו מכש"כ לבני נביאים ואמר להם שיאכלו בדבר ד' בברכה הנשתלחת בתוך הלחם להשביעם ובאותו תוס' אין תקלה ושכחה ח"ו כי ברכת ד' היא תוסיף: