חיי אדם, שבת ומועדים קלה

1דין ט"ב (תקנ"ד עד תק"ס): ט"ב אסור באכילה ושתיה ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ואסור לקרות בתורה בין שבכתב ובין שבע"פ שדברי תורה משמחין הלב ומותר לקרות בירמיה בדברים הרעים ואם יש בהם פסוקי נחמה צריך לדלגן וכן מה שכתוב פורעניות על א"ה צריך לדלגן וכן מותר ללמוד איוב ומדרש איכה ופ' אלו מגלחין דמיירי מדין אבל ומנודה אבל אסור לישא וליתן בהלכה ואפילו ע"י הרהור אסור דעכ"פ משמח וכ"ש דאסור לעיין איזה קושיא או תירוץ אפילו בדברים הרעים דמשמח הלב ואסור להורות הוראה כ"א לצורך חולה הצריך עכשיו ואסור לדון דיני ממונות דדין היינו תורה ואם אין הבע"ד יכול להמתין עד מחר אפשר דשרי דהוי כרבים צריכים לו (מגן אברהם) וחזן הקורא מותר לחזור הפרשה קודם שיקרא ומותר לקרות כל סדר היום ואפילו איזהו מקומן ואסור ללמוד עם התינוקות אפילו דברים רעים כדי שידעו דזה שמחה הוא להם אבל מותר לומר לפניהם דברים הרעים כדי לשבור לב התינוק:

2אפילו עוברות ומניקות צריכין להתענות ולהשלים אפילו מצטערות הרבה אם לא ח"ו שיש לחוש לסכנה וחיה כל ל' יום דדינה כחולה שאין בה סכנה אפילו אם אינה חולה כלל וכן שאר חולה שאין בו סכנה כשצריכין לאכול דעת רוב הפוסקים דא"צ להתענות דבמקום חולי ל"ג רבנן (ר"ן ה' תענית ומ"מ כדעת הרמב"ן וב"ח כתב משום דבדברי קבלה ט"ב שוה לשאר תעניתים וכלן אסורים אלא דבזמן שלום דתליא ברצו ה"ה ט"ב אלא שאחר כך רצו להקל בג' תעניות ובט"ב לא רצו להקל וכן משמע דעת רמב"ם שכתב על כל ד' תעניות נהגו כל ישראל כו' וכ"כ בהדיא בחי' רשב"א מגילה דף ה' שכתב שגם ר"ח מודה בזה ודברי הט"ז לא הבנתי דממ"נ אם ט"ב הוא מדברי קבלה א"כ ה"ה בחולי שאין בו סכנה אסור דכעין דאורייתא תיקון וא"כ מה זה שכתב ביולדת אם לא שהיא קצת חולה וצ"ע ועכ"פ בחולה שאין בו סכנה אם צריך לאכול נראה דהמיקל לא הפסיד) ומיהו נוהגין להתענות כל זמן שאין להם צער גדול שיש לחוש ח"ו לסכנה והמיקל לא הפסיד ומכ"ש באדם חלוש והוא חולה שאב"ם שלא להחמיר ומ"מ לא יתעסקו במאכל ובמשתה אלא כדי קיום הגוף ומ"מ יתענו איזה שעות אם לא בחיה שמרגשת בעצמה שהיא בריאה ושאין מזיק לה התענית אז צריכה להתענות ותוך ג' ימים אסור לה להתענות:

3רחיצה בין בחמין בין בצונן אפילו להושיט אצבעו במים ואפילו טבילת מצוה כגון שחל טבילתה בט"ב אסור אף ע"ג דמדינא היה מותר כיון שאינו של תענוג מכל מקום כיון דאפילו אם תטבול אסורה לשמש ובלאו הכי בזמן הזה ליכא טבילה בזמנה כדאי הוא בית אלקים לאבד טבילה אחת (ועיין כלל קנ"ג סימן י"ט):

4כיון שאינו אסור אלא רחיצה של תענוג לכן נוטל אדם ידיו שחרית וצריך ליזהר שלא יטול אלא עד סוף קשרי האצבעות מפני שרוח רעה שורה עליו ולאחר שניגב ידיו ועדיין לחות קצת מעבירם על עיניו (ועיין בביאור הגר"א סימן תרמ"ג סק"י שכתב לעיקר שאסור ברחיצה ע"ש ראייתו מירושלמי) ואם היה לכלוך על עיניו ודרכו לרחצם במים רוחץ כדרכו ואינו חושש דהוי כמלוכלך בטיט דמותר:

5אם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה מותר לרחוץ להעביר הלכלוך. ומיהו לא יטול כל ידיו אלא לפי הצורך להעביר הלכלוך ואם עשה צרכיו וקינח וכן אם הטיל מים ישפשף בידו הניצוצו' ורוחץ עד סוף קשרי אצבעותיו דהוי כמלוכלך ואם רוצה להתפלל אפילו לא קינח מותר ליטול עד קשרי אצבעותיו וה"ה למנחה לתפלה ירחוץ עד קשרי אצבעותיו:

6נשים המבשלות וצריכות להדיח ולרחוץ המאכלים מותר דהא אין מתכונים לרחיצה:

7הבא מן הדרך ורגליו מלוכלכות מותר לרחצם במים וכן מותר לשרות מפה במים בעט"ב ומוציאה מן המים והיא מתנגבת עד שאין בה טופח להטפיח ומקנח בה פניו ידיו ורגליו אפילו עושה כן לתענוג כיון שהיא נגובה:

8סיכה אינה אסורה אלא של תענוג אבל מי שיש לו חטטין מותר לסוך:

9נעילת הסנדל דוקא של עור ואפילו של עץ אם מחופה בעור או של בגד ולמטה בשולים תפורים בעור אסור אבל של בגד ושל עץ וכיוצא בו מותר דלא נקרא מנעל אלא של עור:

10המהלך בדרך ברגליו כיון שהוא טורח גדול לא אסרו חכמים ומותר בנעילת הסנדל וכשיגיע לעיר חולץ אבל אם יושב בעגלה אסור:

11ההולכים בין הנכרים נוהגים ללבוש מנעלים אף על גב שאין למחות בידם כיון שיש גדולים המתירים מכל מקום אין לזה טעם דמה בכך שילעיגו עלינו הנכרים ומ"מ אותן היושבים בחנות ודאי אסורים דאיך ידעו הנכרים אם הולכים בלא מנעלים:

12תשמיש המטה אסור ולכן אסור לישן עמה במטה א' וגם נכון שלא ליגע בה בלילה:

13אסיר לשאול שלום לחבירו בט"ב ואפילו לומר צפרא טב וכיוצא בו אסור ואם ע"ה שואל בשלומו משיב לו בשפה רפה משום שלא ישנאנו וכן אסור לשלוח דורון לחבירו דזהו בכלל שאלת שלום:

14לא ילך ויטייל בשוק כדי שלא יבא לידי שחוק והתול ואותן אנשים שיושבים בבית הכנסת ועושין שחוק עליהם נאמר כל מי שאינו מתאבל כו' וגדול עונם מנשוא:

15מלאכה בין בלילה ובין ביום תלוי במנהג המקומות וכן פרקמטיא ואנו נוהגין לאסור בכל מלאכה שיש בה שיהוי קצת אפילו מעשה הדיוט בין בלילה וביום עד חצות אבל דבר שאין בה שיהוי כגון הדלקת נרות וקשירה וכיוצא בו מותר ומכל מקום ראוי לכל ירא שמים להחמיר על עצמו שלא לעשות מלאכה כל היום כדי שלא יסיח דעתו מהאבילות וכן נוהגים לאסור משא ומתן קודם חצות ולאחר חצות נוהגין להיתר ומ"מ לא ימשוך בעסקיו כדי שלא יסיח דעתו מהאבילות ולחלוב הפרות טוב לעשות על ידי נכרי ואם א"א מותר לחלוב בעצמו וכל העושה מלאכה בט"ב בקביעות אינו רואה סימן ברכה ומלאכת דבר האבד מותר וע"י נכרי מותר אפילו בביתו בכל מקום:

16כל האוכל ושותה בט"ב אינו רואה בשמחת ירושלים וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. כל הדברים שאסור מדינא בט"ב כגון אכילה כו' אין חילוק בין בלילה ובין ביום עד הערב ומה שנוהגין שרוחצין קודם מנחה הוא מנהג של בורות וע"ה ונשים היו נוהגין כן לחזק את לבן שנולד משיח בט"ב ושעתיד לבא אבל אין ראוי לכל בן תורה לעשות כן:

17יש נוהגין לשכב בליל ט"ב על הארץ ומשום אבן תחת ראשו ויש לאדם להצטער בענין משכבו בליל ט"ב שאם רגיל לשכב בב' כרים ישכב על אחד מיהו הכל לפי מה שהוא אדם וימעט בדבורו והנאתו בט"ב בכל מה דאפשר:

18המנהג הפשוט שלא להניח תפילין בט"ב שחרית ולא טלית גדול אלא לובשים טלית קטן בלא ברכה ומיהו לאחר חצות מותר להניח טלית ותפילין וכן נהג הגר"א:

19בליל ט"ב מתפללים ערבית ואחר י"ח אומרים ק"ש ואומרים איכה וקינות ואפי' כשהוא ביחיד ואחר כך אומרים ואתה קדוש ואחר זה קדיש בלא תתקבל עד למחר במנחה:

20ליל ט"ב ויומו נוהגים שיושבים על הארץ ויש שיושבים על השק ומאריכין בקינות עד קודם חצות ונוהגים שלאחר שיצאו מבית הכנסת שחרית יושבין על הספסלים דכיון דאינו אלא מנהג לא מחמרינן כולי האי ואסור לספר ולדבר ולצאת לחוץ בשעת הקינות כדי שלא יפסיק לבו מן האבל:

21אין אומרים תחנון בט"ב דאקרי מועד כדכתיב קרא עלי מועד כו' ומ"מ מותר לעשות הספד על חכם אפילו לאחר חצות דכל היום הוא נקבע לבכי אבל צ"ה אין אומרים. ואין אומרים אל ארך אפים ולמנצח ולא פיטום הקטורת ומכל שכן קרבנות דלא מקרי סדר היום שאין כל אדם אומרו אבל מזמור לתודה אומרים שהרי בזמן בית המקדש היה יום טוב והחזן אומר עננו בין גואל לרופא (א"ר דלא כט"ז וכן נוהגין) (ובענין אמירת ברכת כהנים בא"ר כתב שאומרים ובשכנה"ג כתב שלא לומר וכתוב בספר ד"מ שנ"ל הטעם כיון שט"ב אסור בשאלת שלום איך יאמר וישם לך שלום):

22אם יש אבל בעיר הולך בלילה לבית הכנסת וגם ביום עד שיגמור הקינות:

23מנהג שלנו שא"א נחם בי"ח בברכת ולירושלים כ"א בתפלת המנחה שאז הציתו אש בבית המקדש ונשרף עד שקיעת החמה ביום העשירי ולכן נוהגים מקצת להתענות גם ביום י' ולכן מתפללים אז על הנחמה ומש"ה מנהג טוב שלא לאכול בשר בליל י' ויולדת מותרת (א"ר) וכן נוהגין ביום עשירי עד חצות היום וכן אין לרחוץ במרחץ ואין להסתפר עד חצות היום אבל בסעודת מצוה מותר אפילו בליל י' והסעודה שעושין בלילה שלפני החתונה במקום שאין משלחין באותו פעם סבלונות לא מקרי סעודת מצוה ולכן אין לאכול בשר וכ"ש שלא יהיה שם כלי זמרים עד אחר חצות ביום י'. והמתענה ביום י' אסור לאכול ג"כ בשר בסעודה ראשונה משום אבילות דיומו. ויאמר נחם בכל התפלות ערבית ושחרית ומנחה. ויקרא איכה ביום י'. ואם הם י' לא יקראו בצבור ונ"ל דלפי מנהג קהלתינו שקורין במגילה הכתיבה כדין על הקלף ובגלילה ומברכין בט"ב על מקרא מגילה אבל בי' באב לא יברך ופשוט דמותר ללמוד וכ"ש להניח תפילין ואסור להחמיר בזה (א"ר בשם כ"ג) ומ"מ הצריך לאכול בט"ב אומר נחם כל פעם שאוכל שהרי מדינא גם בכל התפלות צ"ל אלא שכבר נהגו משא"כ באכילה אין כאן מנהג ואומרו בברכת בונה ירושלים כמו יעלה ויבא ורצה:

24אם יש תינוק למול מלין אותו אחר שגומרים הקינות ונותנים הכוס לתינוק הגדול קצת דשייך בחינוך ואם מלין אצל היולדת אם אינה מתענת כמבואר לעיל סימן ב' אזי תשמע היא הברכה ולא תפסיק בדברים בין הברכה לשתיית הכוס ותשתה היא ואבי הבן ואמו והמוהל והסנדק נקראים בעלי ברית ומותרים ללבוש בגדי שבת לאחר הקינות עד לאחר המילה ואז פושטים אותם:

25לאחר גמר הקינות יוצאין לבית הקברות ואפילו על קברי נכרים כלומר הרי אנו חשובין כמתים ועל כל פנים לא ילכו על הקברים אפילו על קברי ישראל כי הרוחות מתדבקים בו ח"ו אם לא לצורך מת אלא יעמדו ברחוק ד' אמות:

26נוהגין שלא להכין צרכי סעודה ושלא לשחוט עד אחר חצות אבל לצורך מציה מותר. ויש מקומות נוהגין לשחוט לצורך אכילה למחר (מגן אברהם סימן תקנ"ח וט"ז סימן תקנ"ט):

27אסור לעשן טיטון שקורין רויכרן. והחמיר מאד עד שכתב שהעובר על זה מקללין אותו (כנה"ג):