חכמת אדם קב

1דין תקנות הקהל (סימן רכ"ח) [*) כל דינים הללו היו בימים הקדמונים, כי עתה נשבר שבט החרם והנדוי מיד הב"ד והקהל אם לא עפ"י רשיון המלוכה והממשלה ואם גזרו הקהל אם הוא נגד רשיון המלוכה מותר לעבור כמבואר לקמן סי' ד'.] כל ב"ד שבעירו וכן זט"הע הנבחר ע"פי הסכמת המנהג שנוהגים בעירם היה להם בימי קדם דין כב"ד הגדול שהיו יכולים לתקן תקנות ולהחרי' ולהשביע וכל תקנה שתקנו בחרם היה לו כל דין איסורא דאורייתא והולכין בספיקו לחומרא. ואם תקנו בלא חרם ושבועה אלא תקנה בעלמ' הוא ככל מילתא דרבנן והולכין בספיקו לקולא (עיין סי' רי"ח ובש"ך ס"ק ג' ובסי' רכ"ח ט"ז ס"ק מ"ב) כללו של דבר כמו שמחו בין לקיים תקנות חכמים שתקנו לנו אנשי כנ"הג ותנאים ואמוראים כך מחוייבי' לקיים כל תקנו' הקהל שתקנו בעירם אם לא שמתקנין דבר שאין רוב ציבו' יכולין לעמוד בו (ססי' רכ"ח) דאז אינו חל כלל ולא יוכל שום אדם לומר לא שמעתי החרם כי אע"פי שלא שמעו כלל אפ"ה חל חרם הציבור על כל אדם ואפילו אותן שאינם נותנים מס ואסור לעבור על חומרי המקום כ"ז שהוא בתחום העיר (סי' רכ"ח סעיף ל"ג):

2אם תיקנו אתה דבר בחרם ונידוי בעת שהיו שרויין על אדמתן היה חל גם על דורות הבאים ויכולין לתקן שאפילו מי שישנה מקומו וידור בעיר אחרת (ועיין סי' רי"ד) ואז חל החרם אף על הבאים אחריהם ואפשר אפי' לא פרשו כן חל החרם דאע"פי דבשאר דברים כשאין דעתו לחזור מותר הכא חרם זה אקרפתא דגברי מונח (שם בש"ך ס"ק צ"ד):

3הנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל ה"ז שבועת שוא ועל כרחו חל עליו תקנת הקהל ולא מיבעיא כשהיה תקנתם קודם לשבועתו אלא אפילו אם נשבע תחלה כגון שנשבע על איזה דבר שלא לגלותו ואח"כ נתנו הקהל חרם ברשיון הממשלה חייב להגיד וי"א דאם הוא דבר שעשו לסייג ולגדר לדברי תורה א"צ התרה כלל לשבועתו ואם הוא בענין מסים וכיוצא בו צריך התרה וי"א דלעולם חייב להתיר שבועתו ולקיים תקנת הקהל (שם ועיין ט"ז ס"ק מ"ב וש"ך ס"ק צ"א):

4אם צוה המלך לעבור על החרם של הקהל אין איסור בדבר כי דינא דמלכותא דינא ומ"מ החרם בתקפו כשיעבור גזירות המלך ויש להם להשתדל בכל מאמצי כחם לבקש לבטל הציווי (שם סעיף מ"ד ועיין ססי' של"ד):

5הקהל היו יכולים בעת שהיו שרויים על אדמתם לרדות המורדים והפושעים שיינם יהיה אסור ופתן פת ישמעאלים (ססי' ר"ה):

6קהל שנדרו כל מה שיגבו יהיה לצורך בהכ"נס ובנין בה"מד יתנו מחצה לזה ומחצה לזה אעפ"י שלא גבו להספיק א' (סי' רט"ז סעיף י"ז) וכן כל כיוצא בזה (עיין סי' רכ"ח סעיף מ"ט):

7קהל שעשו תקנה לאסור איזה דבר והיה בידם מכבר זה הוא בעיי' דלא איפשטא ולכן אם מתקנים בחרם ברשיון הממשלה דהוי דאורייתא אסור ככל ספק דאורייתא ואם תיקנו בתקנה בעלמא הוי ס"דר ולקולא (סימן רי"ח סעיף ב' ובט"ז וש"ך שם):

8נדרים וחרמים שמטילין הקהל על פי רשיון הממשלה אע"פי שאמרו על דעת המקום וע"ד הקהל יכולין הקהל בעצמו להתיר על פי רשיון הממשלה אפילו הזכירו שבועה עם החרם דאינו אלא גזרה ונדוי על מי שיעבור על גזירתם אבל אם החרימו בכבוי נרות ות"ש וכיוצא בו או שאמרו ע"ד קהלות האחרים הרי זה נדר שע"ד רבים ואין לו התרה ואם לא היה ע"ד רבים אפילו התנו שלא יעשו התרה ולא התרה להתרה עד סוף העולם יתירו תחלה חרם האחרון מה שאמרו ולא התרה להתר ואח"כ מה שהחרימו שלא להתיר ואח"כ יתירו הראשון (סי' רכ"ח סעיף כ"ה וסימן רכ"ט סעיף ד') ומשמע שצריכין התרה בפני ג':

9אין נדרי ציבור ניתרים אלא מכאן ולהבא אבל לא על מה שעבר (סעיף כ"ו) ולכן אם החרימו עשרה ב"א והתירו לאחד ל"א נדר שהותר מקצתו הותר כולו (רכ"ט סעיף ע"ב) וה"ה אם אסרו איזה דברים והתירו דבר אחד השאר נשאר באיסורו:

10אפילו לא בטלה הסיבה שבשבילה תקנו והחרימו אם רצו להתיר מתירין על פי רשיון הממשלה ואפילו בתוך הזמן שקבעו להמשך התקנה ואפילו לא בא זמן הנדר ולא חל הנדר יכולין להתיר (עיין לעיל כלל פ' סי' י"ז) דחרמי ציבור הם כאלו יש בהם תנאי שיוכלו להתיר כ"ז ויכולין להתיר מקצתו ולהניח מקצתו (שם סעיף י"ז):

11אם היתה ההסכמה נדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצוה אינם יכולין להתיר וכן בנדר של שחוק (סעיף כ"ח) ואם כללו בחרם שכל מי שיעבור הוא מנודה כל מי שכבר עבר יכולין להתיר כדרך שמתירין שאר המנודים וכן נראה שמתירין הנדוים אפילו מכאן ולהבא שאין היתר זה בגוף האיסור ממש כגון השחוק אלא הקנס הוא שמתירים ואיסור השחוק במקומו עומד (ש"ך שם):

12אם קהל אחד עשו תקנה למיגדר מילתא והלכו קצתם לעיר אחרת אע"פי שאין דעתם לחזור אם הפרצה ההיא מצויה שם חייבים להתנהג בנדר שקבלו עליהם בעירם הראשונים ואם עברו הם עבריינים ומכ"ש מי שיצא ממקום שנוהג בו חרם דר"ג שלא ישא ב' נשים למקום שמקילין אסור לישא דבזה גרע טפי דהוי כתקנה שעשו ב"ד הגדול ואין המקום גורם אלא אקרקפתא דאדם חל (סעיף כ"ט):

13צבור שהסכימו על ענין א' ונשבעו כל איש מהם ואח"כ רצו להתיר אין להם תקנה עד שיתחרטו כולם וימצאו פתח לשבועתם כשאר שבועות ויתירו להם ג' אנשים שאינם מבני העיר (וע"ש בש"ך ס"ק פ"ו):

14קהל שרוצים להתיר הסכמה בחרם ויש מוחין הולכין אחר הרוב שאם הרוב מסכימין להתיר מתירין ומי שלא הסכים להתרה לדידיה לא הותר ואם נתנו רשות לטובי העיר הם במקום כל הקהל (סעיף ל"א):

15צבור שנתנו חרם ברשיון הממשלה וכתבו בתקנה שכל העובר יהיה מוחרם ומנודה אין ספק שמן הדין מהראוי למי שיודע שזה עבר על התקנה שינהגו בו כל דין מנודה ואמנם כיון שלא נהגו כך י"ל שעל דעת המנהג הם מתקנים שהעובר ישא עונו אבל הקהל או היודעים לא יתפשו במכשול עונו עד שיכריזו עליו וה"ה כאלו כתבו כן בפירוש בהתקנה (שם):

16קהל שעשו תקנה או חרם באיסור כגון שהחרימו ללות להם בריבית אין בתקנתם וחרם זה כלום (ש"ך ס"ק צ"ה):

17דין קהל שתקנו בחרם ואח"כ חזרו ותקנו מה שסותר לזה עיין סי' רכ"ח סעיף ל"ה ובט"ז וש"ך שם ועיין בב"א בשער בית הנשים בדין א' שנשבע שלא ליתן גט:

18דין קהל בעניני מסים עיין בח"מ סי' קמ"ג:

19קהל שגזרו בארץ ישראל שלא לקנות בתים אסור להחליף דזה נמי מקרי קנין ומכירה (סי' רי"ז סעיף ל"א):

20קהל שגזרו בחרם שלא להתפלל במנין משום איזה דבר אסורים לקרות בתורה דכל דבר קדושה נקרא תפילה (שם סעיף מ"ח):

21קהל שהחרימו על אחד שלא ידור עמהם ואח"כ רוצה לישב שם בחנות דנין כפי הענין שנדרו עליו אם לא כיונו רק על דירת קבע עם אשתו ובניו חנות שרי ואם לאו הכל אסור (ססי' רי"ח):

22לשון מסופק בהסכמה בחרם נידון כפי מה שיאמרו רוב הקהל שהיתה כוונתם בשעת החרם וכן בשאר דברים שהציבור מחולקי' בו בענין תקנתם וחרם שלהם: ואם התנו שכל לשון המסופק יהא נידון על פי פלוני לא יוכל לדון על פי אומד דעתו אלא כפי מה שנראה מלשון הסכמה והתקנה (רכ"ח סעיף נ'):

23קהל שעשו חרם ברשיון הממשלה על ה' שנה וקבעו זמן שיתחיל החרם ובאותו הזמן היו אנוסים או שוגגום ולא התחילו לקיים הנדר צריכים לקיימו אח"כ כי אינו בטל משום זה (סי' רל"ב סעי' י"ב בהגה' רמ"א):