חכמת אדם קו

1דין כלאי בהמה וכלאי בגדים (מסי' רצ"ז עד סי' ש"ה): המרביע זכר על נקבה מין בשאינו מינו בין בבהמה בין בחיה ובעוף אפילו טהורה עם טהורה אם הכניס בידו כמכחול בשפופרת לוקה מדאורייתא ואם העלם זה ע"ז או שעוררם בקול מכין איתו מכות מרדות. ובלא"ה אסור לאדם להסתכל בשעה שמזדוגים יחד בהמה או עוף אבל מותר להכניסם לדיר אחת ואפי' אם ראה שרובעים זה על זה א"צ להפרישם (רצ"ז):

2אסור לישראל ליתן בהמתו לנכרי להרביעה בשאינו מינו וכן בכל דבר שאסור לישראל אסור לומר לנכרי לעשותו:

3אסור לעשות מלאכה בב' מינין כגון לחרוש ולמשוך בקרון או למשוך עגלה או אבן ואפי' אם הם רק קשורים יחד בחבל א' אסור שהרי נושאים החבל והמנהיג' אפי' בקול לוקה ולכן צריך ליזהר שלא לקשור ביחד אפי' ב' מיני עופות שלא יברחו שהרי נושאים החבל והא דכתיב לא תחרוש בשור וחמור ל"ד אלא ה"ה בלא חרישה וכן ב' מינים אפילו עופות ויש אוסרים להנהיגם אפי' אינם קשורים יחד ולכן אסור לרוכב למשוך בחבל כלב אצל הסוס וכ"ש דאסור לקשור בחבל שקשר בסוס שום עוף או כלב:

4עגלה הנמשכת במין אחד לא יקשור מין אחר בחבל לא בצדדים ולא מאחוריו:

5עגלה שמושכין אותה כלאים אסור לישב בה אע"פי שלא הנהיג שישיבתו גורמת להם שימשכו העגלה:

6נכרי המנהיג בכלאים מותר לדבר עמו ולא חיישינן שמא ילכו הבהמות משום קולו דהוי דבר שאינו מכוין אבל אם משא של הישראל על העגלה לא ילך הישראל סמוך לעגלה דשמא יצעק על הבהמות שילכו במהרה ואז הוא מנהיג כלאים וגם אסור לומר לנכרי שיקשור כלאים בעגלה וכ"ש כשנצרך הישראל לקשור בהמות בעגלה של ישראל להוציאו ממקום שנכבש שם בטיט ושלג דאסור לומר לו אבל יכול לשכור אותו סתם להוציא העגלה ובלבד שלא יעמוד הישראל שם ופשיטא שלא יגעור על הבהמות וצריך להזהיר הסוחרים ע"ז כי ראיתי שנכשלים בזה (סעיף י"ב):

7לא אסרה תורה אלא ב' מיני ב"ח אבל אדם ובהמה מותר לחרוש וכל מלאכה דדוקא שור וחמור יחדיו אסור אבל אדם ושור מותר:

8כתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים וקבלו חז"ל דלא נקרא צמר אלא צמר רחלים ושל אילים שהם הכבשים אבל צמר גמלים שקורין (קעמל האר) או של ארנבת שקורין (האזין האר) וכן של שאר בהמה וחיה לא נקרא צמר ולכן כל מיני צמר חוץ משל כבשים מותר עם הצמר ועם הפשתן אבל של כבשים אסור עם הפשתן וכן קנבוס (שקורין האנף או קנאפלש) וכן צמר גפן (שקורין בוימוואל) מותר אפילו בצמר רחלים וכן משי אע"פי שדומה לפשתים בזמ"הז שהכל מכירין אותו אין בו אפי' משום מראית עין ומותר בין עם צמר ובין עם פשתן (רצ"ח):

9צמר רחלים וצמר גמלים שטרפן זה בזה וטוה מהם טווי אם היה הרוב של גמלים הרי נתבטל הצמר וה"ה כאלו הוא הכל של גמלים ומותר לערבו עם הפשתן שכיון שלא נטוה עדיין לא חשיבי ובטילי ולכן מותר ג"כ לתפור עורות של כבשים בחוטי פשתן אע"פי שנימין של צמר נכרך בחוט הפשתן שתופר בו שבטל במיעוט אבל אחר שנעשה חוטין אין לכלאים שיעור שאפילו חוט כל שהוא של צמר בבגד גדול של פשתן או איפכא אסור ללבשן אפי' מצדו השני אע"פי שהצד שבו הכלאים נגרר ע"ג הקרקע ואפילו נאבד החוט ולא ידענו מקומו ל"ש בו ביטול ואסור (רצ"ט):

10בגד שהשתי של משי או צמר גפן וכיוצא בו והערב של פשתן אסור לתפרו עם הצמר אף על פי שרובו משי וכן אסור לעשות בו ציצית של צמר (שם):

11כתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו וקבלו חז"ל דתיבת שעטנז הוא כאילו כתיב שוע טוי נוז ונחלקו הפוסקים בפירוש' ולכל הפירושים הצמר והפשתן שהיו שועים יחד ר"ל שנסרקו במסרק ואח"כ נטוו יחד ואח"כ ארגן יחד לרש"י הוי כלאים דאורייתא וכן אם היה כל אחד שוע לבד וטווי לבד ואח"כ קלען או תפרן או קשרן יחד לכ"ע נמי הוי דאורייתא כדמוכח מהא דקי"ל דהתירה התורה כלאים בציצית מסמיכת הכתובים דסמיך ליה גדילים תעשה לך אצל שעטנז והתם הוא ע"י קשירה (רק באריג ס"ל לרש"י דאינו אסור מה"ת אא"כ היה שוע וטווי כאחד) ואע"ג שאינן שזורין החוטין (חוץ לר"ת כיון שאינו שזור אינו דאורייתא דס"ל דנוז ר"ל שזור) היה שוע או טווי לבד כגון הלבדין שקורין פילשין או הכובע שקורין קאפעלושין לרמב"ם הוי כלאים דאורייתא ולשאר פוסקים דרבנן וכן העורות התפורים בפשתן לתפרם תחת בגד של צמר או לחבר בגד צמר בבגד פשתן ע"י שמפסיקין ביניהם בבגד משי או חתיכה עור לרמב"ם הוי כלאים דאורייתא ואפי' נתן צמר ופשתים בשק וכרכן הוי כלאים דאורייתא ומעכשיו נפרט הדברים מה שאסור לרמב"ם ואף שנוהגין כשאר פוסקים מ"מ כל י"ש יעשה מלבושיו שלא יהיה בו שום חשש איסור לכ"ע:

12המחבר יחד בגד צמר עם בגד פשתן אפי' כשתפרם בחוט של משי וכן התופר בגד צמר בחוט של פשתן או איפכא או שקשרן יחד בקשר של קיימא כל זה אסור מדאורייתא לכ"ע ודוקא שחברו בב' תכיפות כגון שהעביר המחט פעם א' ולא העביר כל החוט ומעביר המחט פעם ב' ונמצא שני ראשי החוטין ביחד וי"א דוקא כשקשרן יחד אבל אם תחב המחט רק פעם א' בבגד זה אינו חבור כלל (שם) ואם קשרן לרמב"ם גם זה הוי כלאים:

13בגד צמר שנקרע מותר לכרוך אותו בחוטי פשתן דהיינו שכורך שני צדי הקרעים ולא יהדקנה בחוזק אלא בכדי שיכול להוציא ב' ראשי הקרעים בלא התרת הקשר (ש"ך סק"ד):

14נוהגין העולם היתר ליתן צמר בכר או כסת של פשתן או בשק של פשתן אעפ"י שתופרין פיו ולפעמים תוחבים החוט של פשתן שתופרים בו גם בצמר ואפ"ה נוהגין היתר כיון שיכולין להוציא הצמר ע"י נקב קטן בלא התרת התפירה (סעיף ג') ולרמב"ם אסור מדאורייתא (סעיף ה') אבל ליתן לתוכו בלאי בגדים של צמר אסור לכ"ע אפי' אינו תוחב התפירה בבגדים שהרי א"א להוציא הבגדים בלא התרת התפירה (שם סעיף ג'):

15מותר לחבר בגד צמר בבגד פשתן ע"י קנעפלאך וקרסים אם הם בענין שהם רפוים אבל אם הם מהודקים יפה שא"א להוציאן בקל אא"כ יכפוף הקרסים או שיקרע הנקבים אסור לכ"ע (שם):

16כבר נהגו העולם ללבוש בגד צמר על חלוק של פשתים אעפ"י שחוגר בחגורה וקושרו מבחוץ. ודוקא בגד על חלוק דאפשר לפשוט התחתון אע"ג שהעליון נשאר עליו שיוציא זרוע אחד ויפשוט ואח"כ ילבש העליון ויפשוט זרוע השני אבל ב' אנפילאות שקורין (זאקען) יש אוסרים ונכון ליזהר (שם):

17מותר להכניס חבל של פשתן בשק של צמר או איפכא דרך נקבים ובלבד שלא יקשור ראשי החוט כדי שיכול להוציא החוט בלא קריעת הנקבים (שם):

18נהגו העולם לחבר עורות התפורות בפשתן תחת בגדי צמר ולרמב"ם הוי כלאים דאורייתא:

19נהגו העולם לחבר בגד צמר בבגד פשתן ע"י שמפסיקין ביניהן בבגד משי או עור ולרמב"ם הוא כלאים דאורייתא אבל לחגור בחגורה שמצד אחד הוא פשתן ומצד השניה צמר אע"פ שרצועה של עור באמצע כיון שהוא קושר שני ראשים ביחד כשחוגר בה לכ"ע אסור עכ"פ מדרבנן (סעיף ה'):

20אסור ללבוש בדרך לבישה כלאים אפי' אם אינו מתכוין לשום הנאת הגוף רק להציל בגדיו מטינוף דכל שהוא לבישה ממש אסור בכל ענין כיון דעכ"פ מכוין ללבישה זו אבל מותר ליתן עליו כך בלא דרך לבישה להציל בגדיו מטינוף ובלבד שלא יגיע לגופו שום הנאה לחמם עצמו או להציל גופו שלא יגיע הגשמים על גופו דזה אסור אפילו אינו לובש ואסור בלבישה אפי' בדרך ארעי ואפילו הבגד קטן מאד ואפילו ע"ג י' בגדים אע"פ שאינו נהנה כלל ויש מתירין אפילו ללבשו אם אינו עושה לצורך לבישה על גופו רק כדי להראות מדת ארכו ורחבו להקונים כיון שאינו מתכוין כלל ללבישה. ונ"ל דלכ"ע אסור אם רוצה לקנות ולבשו לפי שעה לראות אם הוא כמדתו שהרי מכוין ללבשו ולכן הקונים הכובעים שקורין קאפעלושין התפורים בשעטנז וכן בגדים אסור ללבשן לכוין למדתו אפי' ארעי (ש"ע סעיף ד'):

21והא דשרי אם אינו בדרך לבישה דוקא להציל בגדיו מטינוף אבל אם מציל עצמו מן החום והקור אפילו רק אבר מאיבריו אסור לפיכך אסור ליקח קדרה חמה או ביצה חמה במטפחות של שעטנז שהרי מציל ידיו מן החום ומכוין לכך או במקום אעפ"י שאינו מתכוין להנות אם הוא פסיק רישיה לכן מטפחות שמקנחין בהם ידים ומטפחות שמסתפגים במרחץ או שמסתפגים בהם כלים וקרקעות ומטפחות של ספרי קודש אסור לעשותן כלאים שהידים נוגעות בהם תמיד ומתחממין ואפי' מטפחות שפורסים על השולחן שאוכלין עליו או שקורין עליו ואפי' בבית הכנסת אסור שלפעמים מקנח בהן ידיו ואפי' וילון שכנגד הפתח וכיוצא בו אסור אבל הפרוכת של ארון הקדש מותר שאין מתעטפין בו לעולם אבל מותר לישב בעגלה שהמכסה שלו הוא שעטנז אעפ"י שמגין עליו מן החום והגשמים כיון שאינו מתעטף בו ועכ"פ יזהר שלא יגע בו וכן אם צידי העגלה מכוסים שעטנז יזהר בכל מה דאפשר שלא יגע בהן (מסעי' ו' עד סעיף י"ב):

22ודוקא דברים שדרך חימום בכך אבל צלצול קטן שנותנין בו מעות וסמרטוט שמניחים עליו רטיה אין דרך חימום בכך ומותרים. ואותות שעושים הכובסים והצבעים והגרדים בבגדים לסמן אסור משום כלאים (סעיף י"ד):

23יש מתירין ללבוש מנעלים שאין להם עקב שקורין פאנטאפיל. דכיון דאינו מלבוש גמור כיון שאין מסבב כל הרגל וגם עור הרגל הוא קשה ואינו מתחמם כ"כ ולכן מותר אע"פ שהוא של כלאים כגון שהוא של צמר ותפרו בחוטי פשתן יש ליזהר בזה כי י"א דדוקא עור העקב שהוא קשה לא שייך בו חימום וכ"כ רוב הפוסקים. ונראה דעכ"פ מותר להניח במנעל תחת פרסות הרגל כלאים דעור הפרסות קשה (סעיף י"ג ועיין דו"פ):

24מדכתיב לא תלבש ולא יעלה עליך קבלו חז"ל דאינו אסור מה"ת אלא לבישה או העלאה אעפ"י שאינו לובש אך הגוף נהנה ממנו אבל להציע תחתיו מותר מה"ת אבל מדרבנן אסור אפי' להציע תחתיו ואפי' י' מצעות זה ע"ג זה ומאיס תחתיהם אסור. ודוקא ברכין אבל בקשין ונתונים על עץ או אבן מותר דכיון שהם קשים ל"ח שמא תכרוך נימא ואותן כרים שממולאין בצמר ותפורין בפשתן אסור לישב עליהם אפילו כשמונחים על עץ. ולפ"ז אסור לישב על הכסאות שנעשה משעטנז שקורין פילש לכולי עלמא או שממולא עם צמר לדעת רמב"ם. והעולם אינן נזהרין בזה ויושבין בבתי נכרים על כסאות שלהם ומוטב שיהיו שוגגין אך כל איש יזהר בזה (סעיף א' ב'):

25ראוי לכל י"ש שלא ילבוש הבגדים של צמר שרגילין למצוא בהן חוטין של פשתן (וענגילשע פאציילע עפ"י נסיון ראינו שהשתי פשתן והערב צמר):

26הלוקח כלי צמר מנכרי צריך לבדוק יפה יפה שמא הם תפורין בפשתן וצריך להתיר כל התפירות ואפילו הנכרי אומר שתפרן בקנבוס או משי אינו נאמן ואסור לומר לנכרי לתפור לו בגדים אא"כ נותן לו חוטי קנבוס או משי ויזהירנו שיבדוק אח"כ אם לא החליף ואז יענש עפ"י נימוסיהם ויתיירא מזה (עיין ספר הזכרונות) וי"א דיכול לבדוק כי של פשתן כבה מהר ושל קנבוס הולך ושורף ושל משי נכרך וי"א סמן אחר שכאשר ימשוך החוט כמין שערות ארוכות הוא קנבוס וי"א דאין מועיל שום בדיקה (שם):

27הרואה את חבירו שלבש כלאים של תורה קורעו מעליו מיד אפילו בשוק וי"א שאם הלובשו הוא שוגג ישתוק עד שיגיע לביתו ותיכף כשנודע לו שהוא לבוש כלאים חייב לפושטו תיכף וכל רגע שישהא עליו עובר בלאו ואסור להלביש חברו כלאים משום לפני עור כו':

28כל דבר שדרך להתכסות בו או להשתמש בו לצורך הגוף לא יעשה של כלאים אבל בלא"ה מותר לעשותם ולקיימם ואינם אסורים אלא בלבישה. וכל הזהיר שלא ללבוש שעטנז יזכה ללבוש בגדי ישע ומעיל צדקה: א ברך ב כל ר עיוני ה אסורים מ תיר. שזכני לגמור שער איסור והיתר