חכמת אדם קנב

1דין קריעה (ש"מ): מי שיש לו מת שהוא קרובו והוא מהמתים שראוי להתאבל עליהם והם אביו ואמו ובנו ובתו ואחיו ואחותו בין מצד אביו בין מצד אמו ואשתו חייב לקרוע מדרבנן ועונשו מיתה בידי שמים אם אינו קורע ואסמכוה אקרא דכתיב גבי בני אהרן ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו ודרשינן אתם לא תמותו הא אחר שלא פרע ושלא פרם חייב מדרבנן כמו שאמרו במקום אחר כל העובר על דברי חכמים חייב וצריך שיקרע מעומד שנאמר ויקם דוד ויקרע את בגדיו לפיכך אם קרע מיושב לא יצא וצריך לחזור ולקרוע. ולכתחלה צריך לקרוע קודם שיסתום פני המת בעוד חימום צערו גדול ומ"מ כל ז' הוי שעת חימום והמנהג הנכון שיאמרו צדוק הדין בשעת יציאת נשמה וכשיגיע לדיין אמת קורע ומברך ברוך דיין אמת עם שם ומלכות כל מצטער עליו:

2מקום הקריעה אמרו בכל מקום שנראה דהיינו בית הצואר לפניו אבל אם קרע לאחוריו או בשולי הבגד או מן הצדדין לא יצא. וכן אם קרע לרוחב הבגד לא יצא מפני שאינו נראה שקרע אלא נראה שנקרע מעצמו (רדב"ז ח"ג סי' תק"ס) אלא דוקא בית הצואר:

3ושיעור קריעה טפח דכתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם ואין אחיזה פחות מטפח. בד"א בתחלת קריעה אבל אם קרע כבר על מת אחד ובא להוסיף באותה קריעה על מת אחר אם הוא אחר ז' לקריעה ראשונה שאם היה רוצה היה שוללו סגי בתוספת כ"ש דהקריעה ראשונה שעודנה קריעה עולה גם למת זה. ואם הוא בתוך ז' צריך טפח שאין הראשון עולה לו ועל אביו ועל אמו שהם חמורים יותר שאינו שולל עד לאחר שלשים כמו שיתבאר בסי' ט' אפי' אחר ז' קורע עד שיתגלה לבו כמו שיתבאר שאין אביו ואמו בתוספת:

4כל העומד בשעת יציאת נשמה של כל אדם מישראל חייב לקרוע. אלא שנוהגין שקורעין בשולי הבגד כיון די"א דאפי' על אביו ועל אמו יצא בקריעה זו ולכן אע"ג דלא קיי"ל הכי בקריעת קרובים מ"מ בקריעה זו סומכין ע"ז. והטעם משום דזה דומה לרואה ס"ת שנשרף שחייב לקרוע מפני שהוא הפסד גדול וחרדה רבה ולפ"ז צריך לקרוע בין על איש בין על אשה בין על קטן. וי"א הטעם לפי שאין לך ריק בישראל שאין בו מצות ולפ"ז א"צ לקרוע על קטן ונהגו שלא לקרוע על קטן. אך בקטן שלומד מקרא לכ"ע צריך לקרוע ואפי' אם לפעמים עשה עבירה לתאבון או שמניח לעשות מצוה משום טורח. אבל הרגיל לעשות עבירה ואפילו לתאבון אין קורעין ואין מתאבלין עליו. וכ"ש על אפיקורוס. אבל שנהרג בידי ליסטים מתאבלין עליו דכיון שנהרג הוי ליה מיתתו כפרה ומתאבלין עליו (סעיף ה') ועיין לקמן כלל קנ"ו:

5מדינא צריך לקרוע על חכם גדול ממנו אלא שנהגו להקל (וע' דינים אלו בש"ע סעיף ז' ח' י'):

6על כל המתים קורע עליו טפח בבגד העליון ודיו ועל אביו ואמו קורע כל בגדיו ואפי' הוא לבוש י' עד שמגלה לבו אלא שנוהגין שלא לקרוע בגד העליון שקורין (דעליא) שהוא אינו אלא לכבוד וגם לא הכתונת שהוא רק מפני הזיעה. ונוהגין שעל קרובים קורעין מצד ימין ועל או"א מצד השמאל ומכ"מ זה לא מעכב אבל לא קרע על אביו ואמו כל בגדיו לא יצא וגוערין בו וכל זמן שאותו בגד עליו אומרים לו קרע אפילו לאחר ל' (סעיף ט') ומ"מ אם יש עליו בגד שחס עליו לקרוע מותר להחליף ללבוש בגד אחר (תשו' מהרי"ל סי' קצ"ח) ואשה כשקורעה על א"וא ואם תקרע תחלה העליון עד הכתנת העומדים שם יבואו לידי הרהור ולכן קורעת תחילה בגד התחתון ומחזירה הקרע לצדדין ואח"כ קורעת העליון (סעיף י"א):

7על אביו ואמו צריך לקרוע כל השפה (שקורין זוים) כדי שיהיו הקרעים מובדלים לשניהם. ועל כל המתים אם רצה מניח שפת הבגד שלימה וקורע מהשפה ולמטה אלא שנוהגין לקרוע על כל הקרובים גם השפה (סעיף י"ב):

8על כל המתים יש לו לקרוע בפנים שלא בפני אדם לפיכך יש לו להכניס ידו בפנים וקורע בצינעה ועל א"וא אינו קורע אלא מבחוץ בפני כל אדם (סעיף י"ג):

9על כל המתים רצה קורע בכלי ועל או"א דוקא ביד עכ"המ אם בא להחליף תוך ז' מחליף ואינו קורע ועל א"וא אם מחליף תוך ז' קורע כל הבגדים שהוא מחליף דהיינו בחול ולענין שבת מבואר לקמן סי' ח' ואינו מאחה לעולם כמו בפעם ראשון ומ"מ בגדים ישינים שהיו יודעין שלבש אותם קודם מיתת אביו יכול ללובשו בלא קריעה. עכ"המ יכול להחזיר קרעו לאחוריו תוך ז' אבל לא בא"וא (סעיף י"ד) עכ"המ שולל (פי' תופר תפירות שאינו שוה) לאחר ז'. ומאחה (פי' תופר כדרכו) לאחר ל' ואם פגע הרגל בתוך האבילות י"א אע"ג דרגל מבטל אבילות אבל לענין קריעה אינו מבטל וא"כ בערב הרגל מותר רק לשלול סמוך לערב לאחר שהתפללו מנחה (ש"ך ס"ק כ"ד) אבל האידנא נהגו כפוסקים דאין חילוק בין אבילות לקריעה וכשם שהרגל מבטל אבילות כך מבטל קריעה וא"כ אם הוא לאחר ז' מותר לאחות סמוך לערב (ס"ק כ"ה) על א"וא שולל לאחר ל' ואינו מאחה לעולם וכשם שאסור לאחותו כך אסור להפוך צד העליון של בגד למטה ולאחותו ואפילו הלוקח אותו בגד אסור לאחותו לפיכך אם בא למכרו צריך להודיע ואם מכרו לו סתם ולא הודיע אסור לאחותו עד שידע שאינו מהקרעים שאינם מתאחים ואסור למכרו (סעיף י"ט) ומ"מ אם בא לחתוך סביבות הקרעה ולהשליכו ולהושיט שם חתי' בגד אחר שרי לאחר יב"ח לא"וא דאין זה בכלל איחוי הקריעה (ט"ז שם) וכל זמן שאסור לשלול אפי' לחבר ראש הקריעה ע"י מחט אסור (סעיף ט"ו):

10על כ"המ אם לא שמע אלא לאחר ל' יום אינו קורע. ומי שאין לו מלבוש שחייב לקרוע בו כדלעיל סי' ו' ונזדמן לו תוך ז' קורע אחר ז' אינו קורע על א"וא קורע והולך לעולם כל בגדיו שעליו בשעת שמועה אבל לא אותן שמחליף כדלעיל סי' ט' (סעיף י"ח) וכן הדין אם לא קרע בין בשוגג בין במזיד תוך ז' קורע דכל ז' הוא כשעת חימום לאחר ז' אינו קורע ועל א"וא קורע לעולם אפילו אחר יב"ח דאינו בדין שימות אביו ולא יקרע עליו (רמב"ן). ואם היה חולה ואין דעתו מיושבת עליו כשיחזור לדעתו נקרא שעת חימום וקורע אפי' על שאר קרובים אם הוא תוך ל' אבל אם היה דעתו מיושבת עליו רק שהיה מסוכן ולא קרע הט"ז כ' דפטור לאחר ז' על קרובים והב"ח והש"ך כ' דגם זה דינו כאין דעתו מיושבת (סי' שצ"ו):

11הקורע צריך לקרוע דוקא ממקום שלא היה בו קרע דאז אינו קורע שהרי הוא קרוע ועומד אבל הקורע מתוך איחוי אלכסנדרית דהיינו תפירה שהוא שוה מלמעלה ובולטת מלמטה שקורין (איבר נאט) כמו שעושין בתפירת הכתונת או כמו שעושין החייטין שכופפין הבגד היוצא מהתפירה לב' צדדי התפיר' ותופרין אותו בב' צדדיו ומותחין אותו עד שאין ניכר התפירה יצא (סעיף כ):

12קרע על המת ומת לו מת אחר תוך ז' קורע קרע אחר בין באותו קרע עצמו שמוסיף בו וקורע עוד טפח או מרחיק ג' אצבעות וקורע טפח. לאחר ז' מוסיף על קרע ראשון כל שהוא וכן מת לו מת ג' בתוך ז' של שני קורע קרע אחר או מוסיף טפח לאחר ז' מוסיף כ"ש וכן מוסיף והולך עד טבורו הגיע לטבור מרחיק ג' אצבעות וקורע נתמלא לפניו מחזירו לאחוריו וקורע מלפניו (וע' בש"ע סעיף כ"א) וכן מי שמתו לו ב' מתים כא' או שבאה לו שמועה משנים כא' קורע קריעה א' על שניהם. קרע על א' ואח"כ נודע לו על ב' דינו כדלעיל בין בתוך ז' או לאחר ז' (סעיף כ"ג):

13מת אביו או אמו וא' משאר קרוביו קורע על אביו או אמו עד לבו ומרחוק ג"א וקורע טפח על האחר. מת אביו וקרע ואחר ז' מת א' מקרוביו מוסיף על קרע ראשון והתחתון מתאחה ועליון אינו מתאחה. מת א' מקרוביו וקרע ואח"כ מת אביו או אמו בין בתוך ז' בין לאחר ז' מרחיק ג"א וקורע מן הצד בשפת הבגד אעפ"י שקרע על הקרוב ג"כ בשפת הבגד כדלעיל סי' ז' לפי מנהגינו מ"מ כיון שעל א"וא חייב לקרוע דוקא להבדיל השפה וכיון שכבר היה נקרע ולכן צריך לקרוע קריעה אחרת שאין א"וא בתוספת שהרי צריך דוקא להבדיל השפה (וזהו כוונת הש"ע סעיף כ"ב וכ"ג וע"ש בש"ך) מת א"וא כא' קורע קרע א' על שניהם:

14אמרו לו מת לך מת סתם וא"י מי הוא וקרע סתם ואח"כ נודע לו מי הוא יצא ידי קריעה ואם קרע וסבר שהוא אביו ונמצא שהוא א' מקרוביו י"א דלא יצא כיון שכונתו לא היה על מת זה (ב"ח) אבל בש"ע פסק דגם בזה יצא אפילו לא נודע לו עד זמן ארוך (וכ"מ שכן דעת הש"ך וראיה שלו מסי' רל"ד סעיף ל"ג וכ"כ שם הט"ז) אבל אם אמרו לו מת אביך וקרע ואח"כ נודע שהוא בנו אם נודע לו תוך כ"ד יצא ולאחר כ"ד לא יצא (סעיף כ"ד):

15היה החולה נתעלף וקרע עליו ואח"כ מת אם מת לאחר כ"ד של קריעה צריך קריעה אחרת (כ"ה):

16אמרו לו מת אביו וקרע ונהג קצת ימי אבילות ואח"כ א"ל לא מת והפסיק וחזרו לומר לו שאמת היה שמת בפעם ראשון כמו שאמרו הראשונים יצא ידי קריעה (ולענין אבילות יתבאר לקמן כלל קס"ח סי' ה') אבל אם לא מת באותו עת שקרע אע"ג שמת אח"כ כיון שהוא לאחר כ"ד לא יצא (כ"ז):

17קטן אפילו לא הגיע לחינוך (כ"מ בטור) שמת לו מת מקרעין לו מפני עגמת נפש פירש כדי להרבות בהספד ומ"מ כיון שאינו אלא מחמת עגמת נפש סגי בקריעה כל שהוא (דו"פ) אבל אם הגיע לחינוך אפי' מת לו מת דל"ש משום עגמת נפש קורעין לו הדין קריעה כדרך שמחנכין אותו בשאר מצות אבל באבילות המנהג שאין מחנכין אותו אבל דעת הדרישה והט"ז דחייב לחנכו. ונ"ל דזה שייך דוקא אם האב חי שעל האב מוטל מצות חינוך אבל לא על אחרים (ועוד נ"ל דע"כ אין בו מצות חינוך שהרי אפילו בי"הכ מותרין בכל חוץ מן נעילת הסנדל ובט"ב לא מצינו שיהיה חייב לחנך אפי' בנעילת הסנדל וצ"ל דכיון דהוא דבר שיש בו משום צער ל"ג בתינוק אלא דבי"הכ כיון דלרוב פוסקים נעילת הסנדל מדאורייתא החמירו בו וא"כ עכ"פ בודאי מותר ברחיצה ולא עדיף מט"ב דמותר גם בנעילת הסנדל וא"כ ל"ש אלא שלא ילמוד ובזה בודאי ל"ש חינוך לבטל מלימודו אע"ג דבט"ב אסור היינו יום א' ולכן נ"ל כדעת הש"ך בנק"הכ (סעיף כ"ז):

18הקורע בחלוק גזול לא יצא דהוי מצוה הבאה בעבירה שע"י העבירה קיים המצוה אבל הקורע בשבת או בי"ט אעפ"י שחלל שבת יצא שהרי אין המצוה בא ע"י העבירה שגוף החלוק אין בו עבירה (כ"ח כ"ט):

19קטן שידוע שהוא בן ט' כגון שבעל ופיר' ומת קורעין עליו אבל סתם קטן שנולד ומת בתוך ל' אפילו ביום ל' אין קורעין עליו דהוי ס' דרבנן:

20בחול המועד לרוב הפוסקים קורעין על כל אדם אפי' אם אינו קרובו אלא שעומד בשעת יציאת נשמה ומנהג אשכנז שלא לקרוע בח"המ רק על אביו ואמו בין שהוא יום הקבורה או יום שמועה ועל שאר קרובים קורעין לאחר המועד ועל אדם כשר נהגו להקל שלא לקרוע כלל ובמלכות פולין שאין מנהג ידוע יש לקרוע על כלם (ש"ך בשם מ"ב) ובב"ח משמע דמנהגנו כבני אשכנז ומ"מ אפילו במקום שנוהגין שלא לקרוע בח"המ היינו אם אפשר לקרוע אחר המועד אבל היכא ששמע שמועה קרובה ברגל ולאחר הרגל נעשית רחוקה דאינו יכול לקרוע אחר הרגל יש לקרוע. ואם שמע שמועה רחוקה אפילו על אב ואם אין קורעין בח"המ דמאחר דכבר נפסק ממנו האבילות לא חמור הקריעה לדחות הרגל (ט"ז ס"ק י"ח וש"ך ס"ק מ"ז) ונ"ל דר"ל שהוא כבר לאחר יב"ח דאז נפסק האבילות לגמרי משא"כ תוך יב"ח על א"וא וצ"ע: (ועיין כלל ק"ע סי' ו' וע' במ"ק כ' ע"ב משמע דלאחר ל' נפסק האבילות ואינו רק משום כבוד א"וא וע"ש בתוספות ולכן ימתין עד אחר יו"ט):

21השואל חלוק מחבירו אסור לקרוע בו דהוי גזלן ואם קרע לא יצא כדלעיל סי' י"ז ואם הודיעו שרוצה לילך בו לבקר אביו עיין בש"ע סעי' ל"ד ל"ה:

22קורעין על שמועות רעות כגון שהיו נקבצו רוב הצבור למלחמה ושמעו שנגפו לפני אויביהם ואפילו לא נהרגו אלא המיעוט מהם וה"ה אם הלכו בשבי (סעיף ל"ו) והשומע ברכת השם ואפילו ברכת הכינוי ואפילו בלשון לעז חייב לקרוע והוא שישמענה מישראל. ואפילו השומע מאחד שאמר פלוני גידף השם חייב השומע לקרוע אבל אם זה האומר לא שמע מהמגדף עצמו אלא ששמע מאחר אין זה האחרון חייב לקרוע והרואה ס"ת או תפילין או אפי' מגילה אחת מתנ"ך שנשרף או נקרע או נחתך או נמחק בזרוע (ר"ל בחזקה) בין מישראל בין מנכרי חייב לקרוע שתי קריעות א' על הגוילין וא' על הכתב ובכל אלו הקרעים רשאי לתפור בתפירה רחבה אבל אינם מתאחין לעולם כדלעיל סי' ט' ודין ערי יהודה וירושלים ובה"מק עיין בחבורי שערי צדק: