חכמת אדם קסג

1דין ניחום אבלים וסעודת הבראה ובה"מז (שע"ז שע"ח שע"ט): אין המנחמים רשאין לפתוח עד שיפתח האבל תחלה והאבל מיסב בראש וכיון שנענע האבל בראשו בענין שנראה שפוטר את המנחמים אין רשאין לישב אצלו ואין אבל או חולה חיובים לעמוד אפילו מפני נשיא (שע"ו סעיף א'):

2הבא לכבד את חבירו ולקום מפניו אומר לו שב אא"כ הוא אבל או חולה דמשמע שב באבלות שלך. שב בחולי שלך. לא יאמר אדם לא נפרעתי כפי מעשי או כיוצא בדברים אלו שאל יפתח פיו לשטן ואל יאמר אדם לאבל מה לך לעשות כי אי אפשר לשנות שזהו כגידוף דמשמע הא אם אפשר לשנות היה עושה אלא יקבל עליו גזירת הש"י מאהבה (שם סעיף ב):

3מת שאין לו אבלים להתנחם באים עשרה בני אדם כשרים ויושבים במקומו כל ז' ימי האבלות ושאר העם מתקבצים אליהם ואם לא היו שם עשרה קבועים בכל יום ויום מתקבצים עשרה משאר העם ויושבים במקומו וכתב רמ"א שלא ראה שנוהגין כן ומצוה להתפלל שחרית וערבית במקום שמת שם אפילו אין אבל כי בזה נחת רוח לנשמה ואם יש שם אבל מצטרף למנין (שפ"ד). ואם יש ב' מתים א' יש לו אבל וא' אין לו אבל ואין שם כדי להתפלל במקום שניהם יתפללו בזה שאין לו אבל:

4עבדים ושפחות אין עומדים עליהם בשירה ואין אומרי' עליהם תנחומי אבלים אלא א"ל המקום ימלא חסרונך כשם שאומרים לאדם על שורו וחמורו שמתו. מנודה שמת מנחמין אבליו אבל אם מנודה הוא אבל אין מברין אותו ואין אומרים לו תנחומי אבלים דכ"ד שהוא משום כבוד חיים אין עושין למנודה כשהוא אבל (שע"ז):

5אבל אסור לאכול משלו בסעודה ראשונה מדאמר ליה קב"ה ליחזקאל ולחם אנשים לא תאכל ופירושו לחם של שאר אנשים ודוקא ליחזקאל צוה עליו כן מכלל דכ"ע כשהם אבלים מחוייבים למיכל לחם של שאר אנשים ולא מדידהו וכתב רבינו ירוחם והטעם כי האבל דואג ונאנח על מתו ואינו חושש לאכול כי רצונו למות גם הוא ע"כ צוה השם יתברך לאחרים שיאכילוהו משלהם לפיכך הפוחת לא יפחות מסעודה ראשינה שהוא עיקר זמן מרירותו אבל סעודה שניה מותר אפי' הוא ביום ראשון. והלבוש כ' שהטעם שכ"ז בכלל נחמה היא שמראין לאבל שמשימין אותו על לבם ולא ישליכוהו אחר גיום. ויכולין להחליף סעודתן דהיינו שיכול אחד להאכיל את חבירו בימי אבלו והוא יחזיר ג"כ ויאכילנו בימי אבלו ובלבד שלא יתנו בתחל' שאם מתנים הוי חובה והוי כמו שאכלו משלהם ואם לא שלחו לו או שהוא יחידי בעיר אין חייב לצער עצמו שלא לאכול כלל (ט"ז) ובקצת קהלות נוהגין לאכול משל אחרים כל ז' ויש נוהגין לשלוח להאבל מח"ק גמ"ח מעות אפילו לעשירים די מחסורו לכל ז' והכל כדי שלא יצטרכו העניים לעשות מלאכה ולא יתביישו (שע"ח):

6אשה שאירעה אבל אין לאנשים להברותה משום הרגל עבירה אלא נשים מברין אותה דודאי גם היא אסורה לאכול סעודה ראשונה משלה לפיכך אשה נשואה שאירעה אבל אינה יכולה לאכול סעודה ראשונה משל בעלה דכיון שחייב במזונותיה כמשלה דמי וכן מי שיש לו סופר או שכיר אם אוכל בשכרו ואירעו אבל לא יאכל סעודה ראשונה משל בע"הב אבל מי שזן עני או יתום או לבנו ובתו בלא תנאי ואירעם אבל יכולים לאכול סעודה ראשונה משל בע"הב שאין זה משלהם (שם):

7אם לא רצה האבל לאכול ביום הראשון אך להתענות כדי שלא יקבל הבראה משל אחרים הרשות בידו שלא ציוה הש"י אלא לאחרים שיברוהו אבל לא מצינו שצוה עליו לאכול ואי משום טעמא שלא ימית את עצמו כבר מושבע ועומד הוא מסיני ובלילה מותר לו לאכול משלו אעפ"י שהוא סעודה ראשונה לו אע"ג דקרא סתמא כתיב ולחם אנשים לא תאכל הא כולי עלמא יאכל ומשמע מצוה היא שנוהגת באבל כשאר מצות של אבילות לפי שני הטעמים שכתבתי נראה לחז"ל דהפסוק לא מיירי אלא ביום הראשון מפני שהוא לו עיקר יום מרירותו ועיקר צורך הנחמה אינו אלא בו ביום ואח"כ כיון דדש דש לפיכך ה"ה אם קרה שלא הברוהו ביום הראשון שנמשך עד הלילה מותר לאכול בלילה משלו ואין צריך עוד הבראה:

8בזמן חכמי התלמוד היו נוהגין להתענות ביום מיתת החכמים מפני הצער שהיו אומרים הרואה ת"ח שמת כאלו רואה ס"ת שנשרף:

9מי שנקבר בע"ש סמוך לחשיכה קודם בהש"מ יש מי שאומר שמברין אותו אעפ"י שלא יכנס לשבת כשהוא מתאוה דס"ל סעודת הבראה נמי מצוה היא כמו סעודת שבת אבל בש"ע כ' שאין מברין דס"ל כבוד שבת עדיף וכן נוהגין (ונ"ל דעכ"פ אם רוצה לאכול קודם שבת אסור לאכול משלו):

10אין מברין על הקטן אא"כ הוא בן ל' יום שלמים או קים לן בגויה שכלו לו חדשיו כגון שבעל ופירש:

11מרביצין ומכבדין בבית האבל ואין בהם משום שמחה וכן מדיחין קערות כוסות וצלוחיות וקיתוניות ואין מביאין שם לא בשמים ולא מוגמר שזה יש בו שמחה אבל מביאין אותם בבית שהמת שם שאינו אלא להעביר סרחונו ולפיכך אין מברכין עליהם כמו שנתבאר בח"א ואין אומרין שמועה ואגדה בבית האבל מפני שיש בו שמחה אלא יושבין ודוממין:

12כיון שנקבר המת מותר לאכול בשר ולשתות יין מעט בתוך הסעודה כדי לשרות אכילה שבמעיו אבל לא לרוות:

13כתיב ויזד יעקב נזיד ואמרו חז"ל אותו היום נפטר אברהם ועשה יעקב תבשיל של עדשים להברות את אביו ולמה עדשים מה עדש זה גלגל אף אבילות גלגל החוזר בעולם או מה עדש זה אין לו פה אף אבל אין לו פה לפיכך מקום שנהגו להברות האבל בבשר ויין ומיני מטעמין עושין. ובלבד שיברוהו תחלה בבצים שג"כ אין לו פה או בתבשיל של עדשים זכר לאבילות ואח"כ אוכלין כל צרכיהם:

14אין לאכול עם האבל כ"כ בני אדם שיתחלקו לשני מקומות דהוי כסעודת מריעות שיש בה שמחה:

15היכא שצריך למנות שבעה אחר הרגל וכן אם שמע שמועה קרובה בשבת י"א שצריך להברותו סעודה ראשונה שבימי אבלות וי"א כיון שנדחה יום ראשון שהוא יום מרירות שוב אין מברין אותו וכן נוהגין וי"א דבשמועה קרובה בשבת מברין בשבת אבל על שמועה רחוקה אין מברין שאין בה מרירות כ"כ:

16בבית האבל פריס (ר"ל מברך המוציא) המנחם הגדול שבהם שנאמר פרשה ציון בידיה מפני שאין מנחם לה משמע הא יש לה מנחם הוא פריס ומסתברא שהגדול פורס שהוא עיקר המנחמים ובשבת האבל פריס כאורחיה שנאמר ברכת ה' תעשיר והיא שבת ולא יוסיף עצב עמה ובחול נותן פרוסת המוציא לאבל בידו שנאמר פרשה ציון בידיה ר"ל הפרוסה נותן לידו ובשבת פורס כדרכו ונותנו לפניו (א"ח סי' קס"ד סעיף י"ח):

17תקנו חז"ל שיהיו מזכירין בברכת הטוב והמטיב בבית האבל מעין המאורע ומעין הברכה וזהו נוסחו בא"י אמ"ה האל אבינו מלכנו בוראנו גואלנו יוצרנו קדושינו קדוש יעקב רוענו רועה ישראל המלך הטוב והמטיב לכל אל שבכל יום ויום הוא הטיב הוא מטיב הוא ייטיב לנו אל אמת דיין אמת שופט בצדק לוקח נפשות במשפט שליט בעולמו לעשות בו כרצונו כי כל דרכיו משפט ואנחנו עמו ועבדיו ובכל אנחנו חייבים להודות לו ולברכו גודר פרצות ישראל הוא יגדור הפרצה הזאת מעלינו ומעל אבל זה. הוא גמלנו הוא גומלנו הוא יגמלנו לעד לחן ולחסד לחיים ולשלום הרחמן הוא וכן הוא בכלבו (שע"ט):

18יש מוסיפין בברכה שלישית ג"כ מעין המאורע ומעין הברכה וזה נוסחו רחם נא עד שלא נכלם לעולם ועד (שהרי צריך להזכיר מלכות בית דוד) וכשמגיע לבונה ירושלים יאמר נחם ה' אלהינו את אבלי ירושלים ואת האבלים המתאבלים באבל הזה נחמם מאבלם ושמחם מיגונם כאמור כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם ובירושלים תנוחמו בא"י מנחם ציון בבנין ירושלים:

19י"א בב"המז נברך למנחם אבלים שאכלנו משלו וכו':

20בשבת שבתוך השבעה ימים אם אבל מברך ביחיד או בב' אבלים שאוכלים ביחד מברכין ומזכירין כל מעין המאורע של אבילות שאמרנו כדרך שמברכין בחול דהוי צינעה ואם אכלו עוד אחרים עמו ומברכין אין מזכירין מעין המאורע דכיון דאיכא אחרים הוי פרהסיא שאין אבילות פרהסיא נוהג בשבת:

21אבל מצטרף לתפלה ולזימון בין לג' בין לעשרה דהא הוא חייב בכל המצות כמו הם ומ"מ בסעודת הבראה אין האבל מצטרף בב"המז: