חכמת אדם ח

1דין כיסוי דם (סי' כ"ח) מ"ע מן התורה כאשר ישחוט אדם חי' או עוף שיכסה הדם דהיינו שיתן עפר למטה ועפר למעלה שנאמר ושפך את דמו וכסהו בעפר ולא כתיב עפר. ומיהו א"צ לכסות כל הדם אלא שצריך להמתין עד שמתחיל לירד טיפין שאז בידוע שיורד דם הנפש ואז יכסה כדי שיכסה מקצת דם הנפש:

2מצוה זו היא מוטלת על השוחט דכתיב ושפך כו' וכסהו וקבלו חז"ל דר"ל מי ששפך הוא יכסה ואמנם מדכתיב ואומר לבני ישראל קבלו חז"ל דר"ל מצוה זו מוטלת על כל ישראל לענין זה דאם לא כסה השוחט חייב כ"א מישראל לכסות הדם ומזה נהגו השוחטים לכבד לאחר לכסות הדם וזה אסור אבל אם אומר לו הי' שליח שלי לכסות הדם יש מתירין (סי' כ"א):

3הכיסוי אע"ג שהיא גמר מצות שחיטה מ"מ היא מצוה בפ"ע. ואפי' אם הזיד ולא כסה השחיטה כשרה אפי' להשוחט אם לא שמזלזל בה אז ראוי ללקות ולאסור השחיטה על העובר ואם שחט ולא יצא דם מותר באכילה:

4קודם שיכסה מברך אקב"ו על כיסוי דם בעפר ואם אמר רק על כיסוי דם ולא אמר בעפר יצא (ט"ז ס"ק י"ז וש"ך ס"ק כ"ט) ודעת הרבה פוסקים שמי ששחט פעם ראשון מברך שהחיינו על הכיסוי אבל לא על השחיטה משום דמזיק בריה והאחרונים חולקים שלא לברך שהחיינו (ועיין מה שכתבתי בחיבורי שערי צדק בחלק משפטי ארץ פ' י"א סי' כ' בשם כו"פ דמברך לא הפסיד):

5השוחט ונתנבלה בידו או נמצא' טרפה פטור מלכסות שנא' אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל. ר"ל הראוי לאכילה דהיינו כשר' אעפ"י שא"צ לאכילה אלא שצריך לדם או להאכילה לנכרים דעכ"פ ראוי לאכילה אבל נבילה וטריפה אינו ראוי ואם הוא ספק נבלה או טרפה וה"ה לכל פיסול שהיא מחמת ס' יכסה בלא ברכה ולכן צריך לבדוק הסימנים והסכין קודם הכיסוי (לפי מה שכ' רמב"ם בפ"א במצא סכין פגומה ה"ז ספק נבלה ובלא בדק סימנים כ' נבלה א"כ משמע בלא בדק סמנים א"צ לכסות כלל ועיין בשער חזקה סי' א' ב' שכתבתי די"א דאינו אלא מדרבנן וא"כ צריך כיסוי בלא ברכה וה"ה לכל פסול בשחיטה) ובחיה לא יכסה עד שיבדוק הריאה דאע"ג דמברכין על השחיטה ולא חיישינן שמא נמצא טרפה דמוקמינן אחזקה ש"ה דלא אפשר אבל הכא כיון דאפשר לברר לא סמכינן אחזקה ודבר דמדינא כשר אלא שמחמירים בו כגון אם חתך כל המפרקת וכיוצא בו נהי דמחמירים שלא לאכול אבל חייב לכסות בברכה וכוי ובופלי ספק חי' ולכן יכסה בלא ברכה או ישחוט תחלה עוף ויברך עליו:

6העפר שמכסה בו צריך שיהי' תיחוח ואין מכסין בטיט ובעפר לחה ממים דכתיב מי מנה עפר יעקב ולחה א"א למנות וכל דבר שהזרעים שנזרעים בהם מצמיחים הם בכלל עפר אבל אם אינו מצמיח זרעים אע"פ שכשמשים לתוכן צמחים הוא מגדלם לא מהני. לפיכך מכסין בזבל ובחול הדק מאוד עד שאין היוצר צריך לכתשו כלל ובסיד ובלבינה ומגופה של חרס שכתשן ובשחיקת אבנים ובשחיקת חרסין ובאוכלים או בגדים שרופים עד שנעשו עפר ובשיחור היא כתישת פחמים ואפר נקרא עפר דכתיב ולקחו לטמא מעפר כו' ואין מכסין בעפר המדבר מפני שהיא ארץ מלחה ואינה מצמחת ואם אין לו עפר לכסות לא ישחוט אלא ימתין עד שיהי' לו עפר ואם הולך במדבר או בספינ' ישחוט וימצה הדם בבגד או בסנדל ויברך על כיסוי דם ולא יאמר בעפר וכשיגיע למקום עפר יכבס הבגד או הסנדל שיצא הדם ומכסה בלא ברכה:

7שחט הרב' חיות או הרב' עופות או חיה ועוף במקום א' כיסוי א' לכולם ואם סח בין כיסוי לכיסוי דינו כדלעיל לענין ברכת שחיטה:

8השוחט ונבלע הדם בקרקע אם רישומו ניכר חייב לכסות כסהו הרוח פטור מלכסות דהא מכוסה ועומד. חזר ונתגלה חייב לכסות מספק שמא אין דיחוי אצל מצות ולכן אין מברכין. אבל אם אדם כסהו כבר קיים המצוה ואינו חושש אם יתגלה או לא:

9שחט ולא הי' עפר למטה צריך לגרור הדם וליתנו בעפר תיחוח ולכסות עליו עפר תיחוח:

10יכסה בידו או בקתא של סכין או בדבר אחר אבל לא יכסה ברגל מפני ביזוי מצוה:

11השוחט לחולה בשבת ישחוט לתוך הכלי ויתן בו מעט אפר כירה בענין דא"א לומר שמכסה בו ובלילה יכסנו כדין דאע"ג דאסור לשחוט לתוך הכלי בז"הז דאין דרך בכך מותר (ש"ך ס"ק יוד) ואם שחט על הקרקע בלילה אם רישומו ניכר יכסנו וי"א דמותר לכסות באפר כירה: