חכמת אדם צו

1דין חילוק בין האומר פירות אלו או ככר זה וכיוצא בו או אמר סתם: והאיסר מן הדבר במה מותר או אסור (רט"ו רי"ז): האומר קונם פירות אלו עלי או שהיו לפניו ואומר קונם הם עלי או שאמר פירות של איש פלוני או של מקום פלוני הם קונם עלי או שאמר קונם פירות אלו על פלוני וא"כ נעשים עליו כהקדש ואסור בחלופיהן ובגדוליהם ובגדולי גדוליהן אם הוא דבר שאין זרעו כלה. ונ"ל במשקין היוצא מהם דאסור לעולם אבל חלופי חלופיהן מותר ואם הוא דבר שזרעו כלה מותר בגדולי גדוליהן. (רט"ז בש"ך סס"ק ד' יש שם חסרון וכצ"ל ובגדוליהן קודם שהגיעו לכלל פירות כן הוא ברא"ש):

2אבל אם לא אמר אלו אלא שאמר קונם מה שאני אוכל או טועם מהם וא"כ לא אסר אלא האכילה והטעימה מהם ולכן אם הוא דבר שזרעו כלה כגון חטים ופירות האילן וכיוצא בהם מותר בחלופיהם ובגדוליהם ובדבר שאין זרעו כלה כשזורעין אותו כגון שום והבצלים אפי' גדולי גדולין אסורין ואע"ג דהוי זה וזה גורם וגם ראוי שיתבטל בגדולין אלא דנדרים הוי דבר שיש לו מתירין ולא בטיל וכן החלופים אסור (ש"ך ס"ק ו') וכן משקים היוצאים מהם אסורים סעי' ב:

3וכן האומר לאשה קונם מעשה ידיך עלי אסור בחלופיהם ובגדוליהם שהכל הוא ממעשה ידים אבל אם אמר קונם שאני אוכל או שאני טועם ממעשה ידיך מותר בחלופיהן וגדוליהן בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה אפילו גדולי גדוליהן אסורין (שם סעיף ג'):

4אמר לחבירו קונם לביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח וכן כל כיוצא בזה כל זמן שהוא ברשותו אסור אפי' מכרו וחזר וקנאו או שנפל ובנאו אפי' לא בנאו במקומו הראשון ואם מכרן ונתן לאחר מותר שהרי אינו ביתו וכן אם קנה בית אחר לגמרי מותר דלא נתכוין זה אלא לבית שהיה לו בשעת הנדר (ש"ך ס"ק י"א) ואם אמר קונם בית אביך אע"פ שמת האב אסור דכל יוצאי חלציו קרוין בית אב (סעיף ד):

5אמר קונם לבית זה שאני נכנס בו אסור בו לעולם בין שמת או מכרו או נתנו לאחרים אבל אם נפל ובנאו אפי' במקומו וכמדתו ראשונה מותר שהרי אין זה אותו בית שנדר עליו (סעיף ה'):

6אמר קונם לביתך זה שאני נכנס וא"כ מספקא לן איזה לשון עיקר אם מה שאמר ביתך או אם מה שאמר זה ולכן נותנין עליו חומרי שניהם דבין שמת או מכרו לאחר אסור שהרי אמר זה ואם נפל ובנאו אסור שהרי הוא ביתו (סעיף ו'):

7אמר ראובן לשמעון קונם בית זה שאתה נכנס אע"פ שלא אמר בחיי ובמותי ומת או מכרו לאחר אסור שהאוסר דבר שהוא שלו על חבירו אף ע"פ שיצא מרשותו הרי הוא באיסורו (ודוקא כשמתחיל האיסור בעודנו ברשותו אבל אם אמר קונם לכשיצא מרשותי אינו יכול לאסור) (ש"ך ס"ק י"ט). ומ"מ אם נפל וחזר ובנאו מותר כדלעיל סי' ה' (ס"ק י"ח) אבל אם אמר לו קונם לביתי שאתה נכנס אם מת או מכרו או נתנו לאחר מותר שהרי אינו עוד ביתו ואם נפל ובנאו אסור שהרי עדיין הוא ביתו כדלעיל סי' ד' (ס"ק כ'):

8אמר לחבירו ככרי אסור עליך או שאמר ככר זה או שאמר ככרי זה דינו כמו בבית בכל פרטיו (סעיף ח' וע' בט"ז וש"ך):

9אמר קונם בשר ויין עלי מותר בתבשיל שיש בו טעם בשר ויין ואם נדר מחמת שטעם יין ובשר קשה לו מבואר לקמן כלל שאחר זה ואם אמר קונם בשר ויין שאני טועם או שאני אוכל כיון שהוסיף בדבריו או שאמר קונם בשר זה או יין זה עלי אסור בתבשיל שיש בו טעם בשר או יין ולכן אם יש שם ישראל שרשאי לטעום ויאמר שאין בו טעם מותר לזה לאכול ואם אין שם אחר ישער בששים וה"מ מין בשאינו מינו אבל אם נתערב מין במינו אפי' באלף לא בטיל דנדרים הוי דבר שיש לו מתירין (סעיף י). ונ"ל דבזה אפי' אמר שכוונתו היה מחמת שהבשר קשה לו ולא הטעם אפ"ה אסור כיון דדיינינן ליה כאלו אמר בהדיא לאסור התבשיל לא אזלינן בתר מחשבתו כדלקמן כלל שאח"ז:

10האוסר על עצמו יינו של פלוני או של מקום פלוני דינו כדין האומר יין זה (סעיף י"א):

11אסר עליו יין זה ואחר הנדר נעשה חומץ אפ"ה אסר עליו אבל אם היה חומץ בשעת הנדר מותר דיין אסר עליו ולא חומץ (שם):

12אמר קונם זיתים וענבים עלי מותר בשמן ויין היוצא מהן אפי' ביין חדש שטעמו שוה ואם אמר קונם זיתים וענבים שאני טועם או שאמר זתים אלו אסור אף במשקים היוצא מהם ובתבשיל שנותנים בהם טעם (סעיף י"ב):

13נשבע או נדר שלא יאכל דבר זה אע"ג דסתם אכיל' בכזית מ"מ אסו' אפי' בכל שהוא דחצי שיעור אסור מה"ת ואם אמר שלא אטעום ממנו חייב מלקות בכל שהוא דטעימה אפי' כ"ש משמע (רל"ח סעיף א'):

14שבועה או קונם שלא אוכל שתיה בכלל דשתיה בכלל אכילה ונ"ל שאם אמר שכוונתו היה רק על אכילה מותר בשתייה כדלקמן כלל שאחר זה אבל אם נשבע שלא לשתות מותר באכילה דאין אכילה בכלל שתיה (שם):

15שבועה שלא אוכל ככר זו חל השבועה על כל זית וזית ואסור אפי' בכ"ש אבל שבועה שלא אוכלנה משמע כלה לפיכך האומר שבועה שאוכל ככר זו אפי' נאבד מקצתה חייב לאכול המותר שהרי הוא מושבע על כל כזית וכזית ממנה שיאכלנה ובזה שאוכל הנשאר מקיים שבועתו אבל אם אמר שבועה שאוכלנה לא יצא ידי שבועתו מי שיאכל כולה לפיכך אם נאבד מקצתה א"צ לאכול המותר שלא יצא בו ידי חובתו (רל"ח):

16הנשבע לפרוע לחבירו מנה ביום פלוני ואירעו אונס שלא היה לו כל המנה לא כסף ולא שוה כסף פטור מן השבועה כיון שלא יכול לקיים כמו שנשבע וכן הנשבע לפרוע מנה ביום פ' ואם יעבור על השבועה יתן קנס עשרה זהובים ופרע לו המחצה חייב ליתן כל הקנס כיון שהשבועה הייתה על כל הסך דוקא ואם אמר בזה הלשון שבועה שאשלם לך מנה ביום פ' ואם לא אשלם לך המנה אתן לך קנס ונתן לו המקצת נותן לו הקנס לפי ערך מה שעבר (ט"ז סי' רל"ח ס"ק י"א ובח"מ סי' ע"ג סעיף י"ח) ובמל"מ פ"ה מה' שבועות הלכה כ' כתב דאם נשבע לתת מתנה לחבירו ליום פ' ר' זהובים ומטה ידו ואין לו אלא מנה נסתפק שם אם מחויב ליתן ומשמע שמסקנתו דחייב ליתן לו: