דרכה של תורה יב

1מורה נבוכים וה"כוזרי" וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות וכו'. כימי עולם - כימי משה (שנאמר בו, ותצא אש מלפני ד' ותאכל את העולה). וכשנים קדמוניות - כימי שלמה (שנאמר בו וכל בני ישראל רואים ברדת אש). רבי אומר, כימי עולם, כימי נח (שנאמר, כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי), וכשנים קדמוניות - כימי הבל (שלא היתה עז בעולם) (ספרא שמיני פרשה א ד"ה ויהי ביום).

2אין מפטירין אחרי הפסח אפיקומן. מאי אפיקומן? אמר רב, שלא יעקרו מחבורה לחבורה. ושמואל אמר, כגון אורדילאי לי וגוזלייא לאבא (פסחים קיט, ב).

3באוצר הספרות שלנו, הרחבה והעמוקה מני ים, תופסים בלי שום ספק את המקום היותר חשוב שני הספרים הללו: מורה נבוכים להרמב"ם והכוזרי לר' יהודה הלוי, ששניהם מזהירים כזהר הרקיע עד היום הזה.

4הרמב"ם חבר את ספרו זה בשביל הנבוכים שבעמנו, ור' יהודה הלוי בשביל כל הגויים שבעולם, להראות לכל העמים את יפיה של התורה.

5הצד השוה שבהם ששניהם דורשים טעמא דקרא ומשתדלים להראות גם כן את חלק הנגלה שבתורה. אבל ראו זה דבר פלא, שדוקא ה"מורה נבוכים", שמדבר לנבוכי עמנו, כאמור, נותן טעמים אנושיים כלליים, ולהיפך ר' יהודה הלוי בספרו הנ"ל שחבר בעד הגויים, נותן טעמים יהדותיים מקוריים.

6הראשון בקש ומצא את האנושיות שביהדות, והשני - את היהדות שבאנושיות.

7או במלים אחרות: הראשון ראה במצות התורה את שפורו של היחיד, והשני - את שפורה של החבורה היהדותית, כדי שעי"ז תבוא ברכה לכל השבעים אומות.

8לדברי הרמב"ם כמעט כל המצוות האמורות בתורה באו, או כדי להחליש את התאוות שבאדם, להקטינן ולהמעיטן עד כמה שאפשר ועד מקום שידינו מגעת, כמו למשל מצות מילה, מאכלות אסורות ואיסורי עריות; או כדי לשמור על בריאות וטהרת הגוף כמו דיני טומאה וטהרה, נגעי אדם, נגעי בתים ונגעי בגדים; או בשביל התפתחותה והשלמתה של הנפש האישית, כמו שבתות ויו"ט שמביאות מלבד מנוחת הגוף גם למנוחת הנפש וקדושתה, מנוחת אהבה ונדבה מנוחת אמת ואמונה.

9והוא, הרמב"ם, אומר בחלק שלישי (פרק כז) "כוונת כלל התורה המה שני דברים, והם תקון הנפש ותקון הגוף", ובפרק לג (שם) אומר "מכלל כוונת התורה להרחיק התאוות ולבוז בהם, ולמעטם בכל יכולת שלא יכוון מהם אלא ההכרחי".

10והוא ז"ל (פרק לה) חולק את כל המצוות האמורות בתורה לי"ד סוגים, אבל לא הזכיר אף ברמז קל שהרבה מצוות באו כדי להשריש בקרבנו את הידיעה, שהננו עם סגולה מכל העמים וכדומה; אלא שיש מצוות הבאות כדי להשריש בקרבנו דעות נכונות, מצוות הבאות לתקון המדות, להמעיט את התאוות וכדומה וכדומה. ועי' שם, שגם במצוות נדרים, נזירות ושבועות הוא רואה טעם של המעטת התאוות, וגם בכל דיני קרבנות יש לדבריו (פרק לב) רק טעם אחד: כדי להחליש את היצרא דע"ז.

11וכבר אמרנו, שהרמב"ם תני ושייר בהי"ג עיקרים שלו עוד שני עיקרים ואלו: בחירת האומה הישראלית מכל האומות ובחירת הארץ הקדושה מכל הארצות.

12ומה ששייר הרמב"ם לקח ר' יהודה הלוי ליסוד ולבנין, ואם כי לא התעסק בספרו הכוזרי בהעמדת עיקרים להיהדות, כאשר באמת היו בזה הרבה (עיין רדב"ז סי' א, שדמ) שחלקו על הרמב"ם ואמרו, כי כל התורה כולה מבראשית עד לעיני כל ישראל היא עיקר אחד, ומי שאינו מאמין אף באות אחת, אף בתג אחד מתורתנו הקדושה אין לו חלק ונחלה באלקי ישראל, והדברים עתיקים; אבל עכ"פ שני עיקרים עוברים כחוט השני מראש ספר הכוזרי עד סופו, ואלו המה דוקא שני העיקרים הנ"ל ששייר הרמב"ם.

13ובאמת זו היא לא רק דעתו של ר' יהודה הלוי, אך גם דעתם של רוב גדולי צרפת ואשכנז, רש"י תוס' ושאר הראשונים שחיו בימיהם של גדולי ספרד הנ"ל.

14אופינית היא הקושיא שבה מתחיל רש"י את פירושו על התורה: "א"ר יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, ומה טעם פתח בבראשית? משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים (תהלים קיא, ו), שאם יאמרו אומות העולם לישראל, לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה היא וכו'".

15ובכן, כל ספר בראשית עד החדש הזה לכם, הוא רק הקדמה, שבאה רק כדי לסתום את פיות המקטרגים על עם סגולתו של הקב"ה.

16ולא יתכנו הדברים האלה, רק למי שמאמין באמונה שלמה, כי כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל ישראל כדברי חז"ל במדרש רבה (בראשית רבה פרשה א, ד) "ששה דברים קדמו לבריאת העולם, יש מהן שנבראו ויש מהן שעלו במחשבה להבראות וכו', ומחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר וכו'. אילולי שצפה הקב"ה שאחר כ"ו דורות ישראל עתידין לקבל את התורה, לא היה כותב בתורה צו את בני ישראל דבר אל בני ישראל".

17ועל יסוד הזה בנה ר' יהודה הלוי את ספרו, ורואה ברוב המצוות טעם לחזוק הקשר בין אבינו שבשמים לישראל עם סגולתו; בשביל זה באו השבתות והמועדים, המילה ציצית ותפילין, בשביל כך צוה הקב"ה את בנ"י על הקרבנות, וגם על כל מאכלות אסורות לא הזהיר אותנו הקב"ה רק מפני הנמוק שהדגישה התורה גופה: "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ, כו).

18והראי' כי הקב"ה פתח את המתן תורה שלו בהדברים "אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ, ב) ולא אמר אשר בראתי את השמים ואת הארץ (ע"ע באבן עזרא שם), ולשיטתו אמנם זהו העיקר, כי כל מה שספרה התורה ע"ד בריאת שמים וארץ, איננו אלא הקדמה כנ"ל (עי' בכוזרי מאמר ראשון).

19ובעוד שהרמב"ם מצא בתורה בעיקר את תקון היחיד, רואה ר' יהודה הלוי ביחוד את תקון הכלל של ישראל והוא אומר: "לולי בני ישראל לא היתה התורה, ועוד כי לא היתה מעלתם בעבור משה, אבל מעלת משה היתה בעבורם, כי האהבה לא היתה כי אם בהמין ואנחנו אין אנו נקראים עם משה אלא עם ד'" (שם מאמר שני).

20והטעם מה שהננו העם סגולה מכל העמים או כמו שאומר עם ד', הוא מבאר בדברים האלה:

21אנחנו נקראים הסגולה מבני העמים בדין הענין האלקי נתחייב... אברהם יצחק ויעקב ועד משה, ואלו היו לב האדם וסגולתו ולכל אחד מהם היה בנים והשאר כקליפות אינם דומים לאבות, ולא נתחבר בהם הענין האלקי, ואלה האלקיים היו יחידים ולא רבים עד שהוליד יעקב יב שבטים, כולם ראויים לענין האלקי ושבה האלקות בקהל רב".

22וכשם שבאדם יש פירות וקליפות, כך היתה סגולת אדם - שת, והשאר כקליפות, וסגולת שת - אנוש, וכן היה הענין עד נח; וסגולת נח - שם; וסגולת שם - עבר; וסגולת עבר אברהם, וכן הלאה (שם במאמר הראשון).

23וכשם שאי אפשר לכל העולם כולו שתהיה להם סגולת המדבר כך אי אפשר לכל המדברים שתהיה להם התכונה הישראלית (שם).

24ואותה ההסברה היא ג"כ בנוגע לארצנו הקדושה שהיא הסגולה מכל הארצות ולב כל האדמה.

25ואם תשאלו, אם כן הדבר, מדוע דוקא אנחנו, העם סגולה, הננו דוויים סחופים ומדולדלים יותר מכל העמים, מדוע דוקא "כל עיר ועיר על תלה בנויה ועיר האלקים מושפלת עד שאול תחתיה"?

26גם על שאלה זו שערי תשובה לא ננעלו אצל ר' יהודה הלוי, כי עשה השם עם ישראל כאשר יעשה האכר המשליך את התבואה בבטן האדמה, כי יעשה לא מפאת שהוא ממאס בהתבואה ואינו חפץ בה, אך ורק בחפצו ורצונו שתניב לו התבואה ההיא מאה שערים, ובשביל זה יבחור מאוצרות התבואה שלו רק היפות והמובחרות שבהן; כך בחר הקב"ה מכל השבעים אומות את המובחרת והיפה, להשליך אותנו למעמקי האדמה להיות מושפלת עד שאול תחתיה, כדי שנביא ג"כ מאה שערים פרי ברכה לכל העולם כולו. וכשם שהתבואה בראשית צמיחתה תאבד את צורתה, אך לאט, לאט ע"י הגידול תשוב להיות דומה במקצת אל מקורה, עד שתתגדל ותתבשל כל צרכה, אז תדמה מכל וכל אל התבואה המושלכת ארצה, כן הוא ג"כ עם עם ישראל, שעליו נאמר "קדש ישראל לד' ראשית תבואתה" (ירמיה ב, ג), שע"י הגלות בין העמים התחילו מעט מעט במשהו מן המשהו להדמות אותנו ע"י שתי הדתות שנתהוו מגרעיני היהדות; ואמנם עדיין המרחק ביניהן ובין היהדות הוא עוד יותר רב מרחוק מזרח ממערב, אך במשך הזמן יתבשלו גם הם כל צרכם ואז "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ד' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים" (ישעיה ב, ב).

27ובאמת כבר רמזו ע"ז חז"ל במ"ר (בפתיחה למגילת אסתר, אות ג), על הכתוב "והתמכרתם לעבדים ולשפחות ואין קונה" (דברים כח, סח), שהוסיפו ע"ז את הדברים "ואין קונה דברי תורה כיוצא בכם". כלומר, שמה שנמכרנו לעבדים ולשפחות לכל האומות שבעולם, הוא לא יען שהננו גרועים מכל, אך אדרבא יען שהננו המשובחים שבכולן; וע"כ אחרי הדברים של והתמכרתם לעבדים ולשפחות ואין קונה, מתחלת התורה את הפסוק "אלה דברי הברית", כי הנמוק של ה"תוכחה" שלנו שאין דוגמתה בכל האומות, הוא ג"כ "אלה דברי הברית", הברית שכרת הקב"ה עם ישראל לעשותם עם סגולה מכל העמים.

28ו"אלה דברי הברית" הוא הנמוק העיקרי לרוב המצוות שבתורה.

29והסך הכל של כל דברינו הוא, שיש לנו שתי נקודות ההשקפה להשקיף מהן על טעמי המצוות. ואיזו מהן היא האמיתית? בודאי שעל כגון דא נאמר אלו ואלו דברי אלקים חיים.

30ומה נפלא הדבר שבשתי נקודות ההשקפה הללו חולקים גם רב ושמואל.

31כי מי אינו יודע את הפסקא ב"הגדה" "חכם מהו אומר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ד' אלקינו אתכם, ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח, אין מפטירים אחרי הפסח אפיקומן". ובכן, באין מפטירים אחרי הפסח אפיקומן יש תשובה מספקת להסביר להחכם את טעמא דקרא, אבל איך ובאיזה אופן ישיג החכם תשובה מספקת על שאלתו הנ"ל?

32בזה חולקים רב ושמואל, האחרון תפס את טעם הרמב"ם וזהו שאמר "כגון אורדילאי לי וגוזליא לאבא", כלומר, ש"אין מפטירים אחרי הפסח אפיקומן" הוא דוגמא ומשל לכל העדות והחוקים והמשפטים, שכולם באו להחליש את התאוות, להמעיט את היצר הרע שבאדם, לשום גבול ורסן להחיה שבאדם, להרגילו לכבישת היצר ולהדרכתו; ואם אין ביכלתו של האדם לעקור את הרע משרשו לגמרי, אבל עכ"פ יקבל את הרע במיעוטו, וזהו כגון אורדילאי לי וגוזליא לאבא, שלמרות מה שכל אחד מהם היה רגיל לאכול זאת בקנוח סעודה, בתור המאכל היותר חביב להם, אבל זהו כחו של האדם המעלה, שיודע ויכול לכבוש את יצרו, וזהו הבסיס של העדות והחוקים והמשפטים שלנו. והראשון, רב, תפס כדעת ר' יהודה הלוי, וזהו שאמר "שלא יעקרו מחבורה לחבורה", עיקר כל העיקרים הוא החבורה ושלמות החבורה, וע"ז נבנו כמה וכמה מהעדות והחוקים והמשפטים, שבאו לעשות גדר וסיג, משמרת ומשמרת למשמרת לשמור על החבורה שלנו כבבת עין, לזכור ולבלי להסיח דעת אף לרגע, כי "המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך" הוא ג"כ המבדיל בין ישראל לעמים. בקיצור ה"קידוש והבדלה", הקידוש של האומה הישראלית וההבדלה בינה ובין כל העמים זהו עיקר היהדות ושרשה.

33ואמנם ראויים הדברים למי שאמרם, כי שמואל היה, כידוע, מומחה יותר גדול בהויות העולם מרב, וגם מקורב למלכות לשבור מלכא, ובא במגע ומשא יותר עם הבריות שאינם מבני ברית, ועל כן בקש להתורה נמוקים יותר כלליים, אבל נגזר עליו, כי "חכים יתקרי ורבי לא יתקרי" (ב"מ פה, ב) וגם זה נכלל בהכלל של "הלכה כרב באיסורי".

34ואותה המחלוקת אנו מוצאים בין רב ושמואל גם בנוגע לימות המשיח.

35בסנהדרין בפ' חלק (צח, ב) "אמר רב יהודה אמר רב, עתיד הקב"ה להעמיד להם דור אחר, שנאמר, ועבדו את ד' אלקיהם ואת דוד מלכם אשר אקים להם", אבל שמואל אומר "אין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד" (שם צט, א). כי שמואל לשיטתו, הביט על הכל מנקודת האנושיות כולה וראה בביטול השיעבוד מלכיות מכל העולם כולו את ימות המשיח. ורב מנקודת ההשקפה של רשות היחיד של האומה הישראלית, לא נחה דעתו בזה וברי היה לו שעוד יקום דור אחר. וגם על זה נאמר "הלכה כרב באיסורי", ונתקבל להנחה מוסכמת בפי כל האומה כולה, שגאולתנו תהיה ע"י משיח בן דוד, שאע"פ שמתמהמה עם כל זה מחכים אנו לו בכל יום שיבוא.

36וזוהי ג"כ המחלוקת בין רב ושמואל בסדור ההגדה של פסח, שהכל מודים שמתחיל בגנות ומסיים בשבח, אכן רב סובר שמתחיל ב"מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", ושמואל סובר שמתחיל ב"עבדים היינו"; כי שמואל לשיטתו שהבטול של שיעבוד מלכיות הוא העיקר, ורב לשיטתו שהבחירה שבחר השי"ת בנו מכל העמים ומכל עובדי ע"ז קרבנו המקום לעבודתו, זהו העיקר.

37אכן המחלוקת הזו לא נולדה בתקופת רב ושמואל דוקא, והיא נמשכת ומשתלשלת עוד מימי עולם ומשנים קדמוניות.

38ועל זה מיוסדת מחלוקת רבי וחכמים (תורת כהנים שמיני א ד"ה ויהי ביום) על הכתוב שהתחלנו "וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות", שחכמים פירשו "כימי עולם כימי משה וכימי שלמה", ורבי אומר "כימי עולם כימי נח וכימי הבל". כי אמנם כל תשוקתנו ותקותנו הוא שעוד יחדש ימינו כקדם, אך גם בזה כל אחד רואה מהרהורי לבו, ומי שרואה את כל התורה כולה מנקודת השקפה עולמית כללית, רואה את תקופת הזהב בזמנם של נח והבל עוד לפני דור ההפלגה, כשהאנושיות עוד לא ידעה מההתחלקות של גויים ולאומים; אבל מי שרואה את התורה מנקודת ההשקפה של "קידוש" האומה הישראלית ו"הבדלה" בינה לבין הגויים, הלז מתגעגע דוקא לתקופת משה ושלמה שאז נוכחו הכל שהשי"ת בחר בנו מכל העמים.

39בקצור, מחלוקת הרמב"ם ור' יהודה הלוי, מחלוקת המורה נבוכים והכוזרי היא מחלוקת נושנה מאד, מחלוקת עתיקת יומין וגם ע"ז נאמר:

40אלו ואלו דברי אלקים חיים.