דרכי משה, אורח חיים תמה:א
דרכי משה · Darkhei Moshe, Orach Chayim 445:1
Open in the reader →1וכ"כ הרא"ש בתשובה א"צ לשרוף החמץ אלא נותנו לעו"ג או זורקו לכלבים דאין חמץ טעון שריפה אלא לאחר שנאסר עכ"ל. כתוב בא"ז דמותר להפקיר חמצו קודם זמן איסורו ע"מ לזכות בו אחר הפסח ובלבד שבשעת הפקר יפקירו לגמרי בלא תנאי ולא חיישינן שמא אתי לאשהויי בלא הפקר ומשמע שם אע"ג דאין הפקר פחות מג' יכול להפקירו בפני אוהביו שבטוח בהן שלא יטלו מה שמפקיד או שיפקירו ויניחו בשוק בזמן שאין ב"א שם ונראה דאין לסמוך אהוראה זו וקולא גדולה הוא ואע"ג דבספר א"ז הביא ראיות לדבר מן הירושלמי מדלא כתבו שאר הפוסקים ש"מ דס"ל דלאו הלכתא היא ועוד שאף הא"ז בעצמו כתב לבסוף וז"ל ומותכינן אסברתן מהא דאמרינן חמצן של עוברי עבירה מותר מפני שהן מחליפין פירוש דלא שביק היתרא ואכיל איסורא ואי איתא דמהני הפקר הואיל ומהדרי אהיתרא היה להם להפקיר אע"ג שהיה בדעתן לחזור ולזכות בו אחר הפסח דהא כה"ג שרי עכ"ל ומהרי"ל כתב דאף קודם זמן איסורו יש לחוש לשורפו משום גזירה שמא יעשה כן לאחר זמן איסורו וכ"ה בתוספות עכ"ל וע"ל סימן תל"ב אם לא מצא חמץ כשבדק ישרף הכלי ובמרדכי ריש פסחים ושמעתי על ריב"א שהיה רגיל לשהות פרוסה א' עד תחלת שעה שביעית כדי לקיים ביעור כדברי רש"י דפירש דשעת ביעורו הוא בתחלת ז' ופליאה היא בעיני דמפני ברכה דביעור שאינו אלא מדרבנן היה סומך על השעות לעמוד בספק תשביתו עכ"ל ועיין במהרי"ק שורש קע"ה מאי ברכה שייכא לגבי ביעור: