דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא א' כללים ופרטים בדיינות ועדות ד

1קושית ה"מאזנים למשפט", דל"ל טעמא דאין עד נעשה דיין אחרי דאין מקבלין עדות בלילה אף בדיעבד. - אגב חורפא שבשתא, דאדרבא מזה ראיה ברורה דמעכב אף בדיעבד. - אגב אורחא מזה ראיה להצד השני שבחקירתנו הנ"ל. - ועכ"פ המחבר הנ"ל בקושיתו תלי תניא בדלא תניא.

2וראיתי בס' "מאזנים למשפט" שהקשה לשיטת התוס' (ב"ק הנ"ל) דקבלת עדות אינה מועלת בלילה אף בדיעבד, א"כ ל"ל הדין דאין עד נעשה דיין בראו בלילה, הא אפילו אם נימא דעד נעשה דיין, הא מכל מקום אינה מועלת קבלת עדות בלילה, וכיון דראיית המעשה נחשבת לקבלת עדות, וא"כ איך יכולים הם לדון עפ"י קבלת עדות הנ"ל?

3ואמנם על קושיות ממין אלה אפשר לומר, אגב חורפא שבשתא ותלי תניא בדלא תניא.

4דבאמת, לא רק שאין בזה שום תיובתא, הנה להיפך יש להוציא מזה ראיה ברורה לשיטת התוס' הנ"ל.

5דהלא כל טעמא דאין עד נעשה דיין בלילה ולא אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה, הוא כמו שכתבו בתוס' שם משום דאין מקבלין עדות בלילה, ואם ידונו עפ"י הראיה שבלילה יהיה זה גופה כקבלת עדות; וכיון דהא דאין עד נעשה דיין הוא אף בדיעבד, הלא שמע מינה מזה להדיא דהא דאין מקבלין עדות בלילה הוא אף בדיעבד, דאל"כ בדיעבד אם דנו עפ"י ראייתם בלילה הרי היה צריך להיות דיניהם דין.

6ואגב אורחא יש להעיר בכאן, דמהסבר התוס' הנ"ל בהא דאין עד נעשה דיין יש להביא ראיה ברורה לשיטתנו בפרקים הקודמים, דהגדר דלא תהא שמיעה גדולה מראיה איננו בא לומר שלא נצטרך כלל למושג עדות, אלא בא רק למעט שלא נצטרך בזה להגדת עדות, דאל"כ הרי נפל כל דינא דאין עד נעשה דיין בבירא; דהא מבואר ברמ"א ח"מ (סי' ה סעיף ב) דאם עברו ודנו בלילה דיניהם דין. ומלבד זאת, אם נאמר דכל עיקר העדות איננו בא רק בשביל לברר ידיעת הדיין, וכשהדיין רואה בעצמו אינו צריך כלל לברור מצד אחר, הנה אף אם נימא דבלילה אף בדיעבד אין דיניהם דין, אבל כיון דהוא מטעם ידיעה הלא אף ראו בלילה שפיר יודעים זאת אף ביום, וא"כ ידונו אח"כ ביום מצד הידיעה שלהם, מאותו הק"ו של לא תהא שמיעה גדולה מראיה. אלא ודאי ש"מ, דאף אחרי הק"ו של לא תהא שמיעה גדולה מראיה, אנו זקוקים בזה לכל דיני עדות, ורק בהבדל הזה, דבכל עדות בעינן גם ראיה וגם הגדה, ובדיינים הנה הראיה שלהם זוהי גופא משמשת גם בתור הגדה וממילא כל הפרטים המעכבים בהגדה בכל עדות חלים גם עליהם. וכשם שקבלת עדות בלילה פסולה אף בדיעבד, ה"נ בהדיינים גופא שראייתם היא כמו קבלת עדות של עצמם.

7כל זה הביאנו אגב אורחא, אבל לענין קושית ה"מאזנים למשפט" הרי מובן מאליו דאין לה שום מקום דכל זה שייך רק אחרי שהננו מניחים להנחה מוסכמת דאין עד נעשה דיין, ואם יצטרכו להגיד את הגדתם ככל עדות דעלמא שוב אין ביכלתם לדון, ואלא מאי שהראיה גופא תשמש ג"כ בתור הגדה מצד לא תהא שמיעה גדולה מראיה, הרי הוה שוב קבלת עדות בלילה דפסולה אף בדיעבד; אבל לולי הדין דאין עד נעשה דיין הרי אפשר לומר, דל דיינות מראיתם והראיה שלהם היא ראיה ככל עדות דעלמא, שאחרי הראיה באה ההגדה ואחרי ההגדה יהיו לדיינים, ולכן נחוץ לנו בזה להקדים דאין עד נעשה דיין.

8ונמצא דשני הטעמים משלימים זה את זה, דהא דקבלת עדות אינה מועלת בלילה מביאה לזה, שאי אפשר לחשוב את הראיה שלהם גם להגדה מצד דלא תהא שמיעה גדולה מראיה, דא"כ תהא זו קבלת עדות בלילה, אחרי דהראיה היתה בלילה, ובכן המה צריכים גם כן להגדה, ושוב אינם יכולים לדון מצד דאין עד נעשה דיין.

9וה"מאזנים למשפט" תלי לגמרי תניא בדלא תניא בקושיתו, דמובן מאליו, דבלי טעם דאין עד נעשה דיין היתה הראיה שלהם ככל ראיות עדות דעלמא, דרואים בלילה ומעידים ביום, ורק אחרי הכלל דאין עד נעשה דיין, שוב אפשר להשתמש בהא דאין מקבלין עדות בלילה, כנ"ל.

10אכן בקבלת עדות בלילה אין אנו זקוקים להוסיף ע"ז גם את הכלל דאין עד נעשה דיין, משום דשם אי אפשר לומר דל דיינות מהכא וישארו עדים - הדיינים גופא - ככל עדים דעלמא, דאם כן הרי יהיה זה עד מפי עד דפסול.