דרוש חדושי הלבנה ה:ג

1וְהִנֵּה, אָמַר "לִמְשׁוֹל בַּיוֹם וּבַלַּיְלָה", לָתֵת לָהּ תַּשְׁלוּמִין עַל דָּבָר הָגוּן, כִּי אֵין מִדָּתוֹ יִתְבָּרֵךְ לְקַפֵּחַ שְׂכַר כָּל בִּרְיָה (פסחים קיח.). וּכְמוֹ שֶׁהַצְּעִירָה שֶׁבִּבְנוֹת לוֹט קִבְּלָה שָׂכָר עַל שֶׁקָּרְאָה בְּנָהּ בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה, כִּדְפֵרֵשׁ רַשִׁ"י בִּמְקוֹמוֹ יד וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי מוֹאָב עַד הַיּוֹם. ובפרש"י: מואב - זו שלא היתה צנועה פירשה שמאביה הוא, אבל צעירה קראתו בלשון נקיה, וקבלה שכר בימי משה, שנאמר בבני עמון (דברים ב יט) אל תתגר בם כלל, ובמואב לא הזהיר אלא שלא ילחם בם, אבל לצערן התיר לו. (בראשית יט לז). וְזוֹ הַמֶּמְשָׁלָה שֶׁבַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה שֶׁאָמַר בַּעַל הַמַּאֲמָר אֵינוֹ צָרִיךְ לִמְצוֹא פֶּתַח וְסַעַד, שֶׁמְּבֹאָר מִן הַכָּתוּב עַצְמוֹ שֶׁהוּא מְיֻתָּר, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר "וּלְהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ", וּמַה לּוֹ עוֹד לוֹמַר "וְלִמְשֹׁל וגו׳". וְגַם הָיָה לוֹ לוֹמַר ׳וְלִמְשֹׁל אֶחָד בַּיּוֹם וְאֶחָד בַּלַּיְלָה׳, אִם הַהַבְדָּלָה שֶׁבֵּין הָאוֹר וְהַחֹשֶׁךְ הוּא עִנְיָן אֶחָד.

2וְאָמְנָם מַה שֶּׁלֹּא הִרְגִּישׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַה דְּאָמְרָה הַיָּרֵחַ דִּשְׁרַגָּא בְּטִיהֲרָא כו׳, אֵינָהּ קֻשְׁיָא כְּלָל. לְפִי שֶׁעִנְיַן "וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה" לֹא עַל שֶׁתִּהְיֶה נִרְאֵית גַּם בַּיּוֹם הוּא שֶׁנֶּאֱמַר, דְּאִם כֵּן מָה "וְלִמְשֹׁל"? "וְלֵרָאוֹת" הָיָה לוֹ לוֹמַר! אֶלָּא שֶׁהָעִקָּר הוּא שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁהִיא נִרְאֵית גַּם בַּיּוֹם, מוֹשֶׁלֶת גַּם בַּיּוֹם בָּעוֹלָם כְּפִי כֹּחוֹתֶיהָ הַנְּתוּנִים לָהּ. וְזֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ״ם טו לכאורה נראה שנפלה כאן טעות וצ"ל לשון הרמב"ן, שלשון זה מועתק מילה במילה מפירושו על התורה על הפסוק (בראשית א יח). ׃ וְיִתָּכֵן שֶׁהַמֶּמְשָׁלָה עוֹד כֹּחַ אֲצִילוּת, שֶׁהֵם מַנְהִיגֵי הַתַּחְתּוֹנִים, וּבְכֹחָם יִמְשׁוֹל כָּל מוֹשֵׁל, וְהַמַּזָּל הַצּוֹמֵחַ בַּיּוֹם יִמְשׁוֹל בּוֹ וְהַמַּזָּל הַצּוֹמֵחַ בַּלַּיְלָה יִמְשׁוֹל בָּהּ, כָּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב (דברים ד יט) "אֲשֶׁר חָלַק וגו׳" וכו׳. עַד כָּאן. וְזֶהוּ שֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּאָמְרוֹ "וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה".

3וּמַה שֶּׁטָּעֲנָה אַחַר כָּךְ "שְׁרַגָּא בְּטִיהֲרָא מַאי אַהֲנֵי", אֵינוֹ טַעֲנָה עַל "וְלִמְשֹׁל", שֶׁאֵינוֹ עִנְיַן לִשְׁרַגָּא כו׳. אֶלָּא טַעֲנָתָהּ כָּךְ הָיְתָה, שֶׁכְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ לְמַעְלָה, שֶׁטָּעֲנָה שֶׁהוֹאִיל וְאָמְרָה דָּבָר הָגוּן, רְאוּיָה לִטּוֹל שָׂכָר עַל זֶה וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתָּהּ מֵאֵת הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ שֶׁלֹּא תִהְיֶה נִלְקֵית בִּשְׁתַּיִם, בְּשִׁנּוּי מַעֲשֶׂה לְשֶׁתִּתְמַעֵט, וּבְשִׁנּוּי מָקוֹם לָרֶדֶת מַטָּה, וְלֹא נַעֲנֵית כִּדְאֲמָרָן. חָזְרָה עַכְשָׁו וּבִקְשָׁה עוֹד עַל הַדֶּרֶךְ הָרִאשׁוֹן, וְאָמְנָם בְּאֹפֶן אַחֵר. וְזֶה שֶׁאָנוּ מוֹצְאִים שֶׁעִנְיַן הַמִּעוּט עַצְמוֹ יֵשׁ בּוֹ שְׁתֵּי לְקִיּוֹת, הַיְנוּ מִעוּט הַגּוּף מִמִּדָּתוֹ וּמִעוּט הָאוֹר. וּבִקְשָׁה עַתָּה, שֶׁלְּפָחוֹת לֹא תִתְמַעֵט מְאוֹרָהּ כּוּלֵי הַאי, כִּי מָצְאָה מָקוֹם לְבַקֵּשׁ וּלְחַנֵּן עַל זֶה, הוֹאִיל וְהֻבְטְחָה בְּמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם. עַל כֵּן טָעֲנָה וְאָמְרָה "שְׁרַגָּא בְּטִיהֲרָא מַאי אַהֲנֵי". כְּלוֹמַר, שֶׁאַף שֶׁאֶמְשׁוֹל בַּיּוֹם, הִנֵּה זֶה יִהְיֶה לִי לְמַפַּח נֶפֶשׁ שֶׁאֶהְיֶה כִּשְׁרַגָּא כו׳. וְשֶׁלָּכֵן יְשַׁלֵּם לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׂכֻּרְתָּהּ עַל דָּבָר הֶהָגוּן בְּמַה שֶּׁלֹּא תִתְמַעֵט מֵהָאוֹר, כִּי אִם מֵהַגּוּף.

4וְהַסַּעַד מִן הַכָּתוּב לְטַעֲנָה זוֹ, דִּשְׁרַגָּא כו׳, נִרְאֶה בְעֵינַי מִמַּה שֶּׁאָמַר בִּלְדַּד הַשֻּׁחִי (אִיּוֹב כ׳׳ה (ד-ה)) "וּמַה יִּצְדַּק אֱנוֹשׁ עִם אֵל וּמַה יִּזְכֶּה יְלוּד אִשָּׁה הֵן עַד יָרֵחַ וְלֹא יַאֲהִיל" טז וז"ל האלשיך: הן עד ירח כו', והנה מלת הן עד משוללת הבנה, אך יאמר כמה דאת אמר עד דיבון שהוא לשון ביזה ושידוד, והענין איך יצדק אנוש עם אל, כי הנה ירח משולל יצה"ר ושודד ולא יאהיל, כי מיעטה את עצמה, והוא כי אמרה אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, ואמר לה לכי ומעטי את עצמך והפסיד אורה, וזהו הן עד ושודד ירח והפסיד שלא יאהיל, הנה כי עם שאין לה יצה"ר לקתה כי חטאה: וכיו"ב פירש במצודת דוד שם וז"ל: הן עד ירח - הנה העביר והסיר אור הירח לבל תאיר כשעור האורה אשר שם בה כשבראה והוא על שקנאה בשמש ואמרה א"א לשני מלכים וכו' ואם כי היה מעט מן המרי ומעלתם הלא גדלה מ"מ כמוה כאין מול המקום ואף המעט תחשב לרב. . שֶׁהַוא״ו שֶׁל "וְלֹא" אֵינָהּ מְקֻשֶּׁרֶת יָפֶה. וְלָכֵן אֲפָרְשֵׁהוּ בִּשְׁנֵי פָנִים. הָאֶחָד, שֶׁיִּהְיֶה ׳עַד׳ מִלְּשׁוֹן שָׁלָל, כְּמוֹ "בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד" (בראשית מט כז) יז וברש"י שם: בבקר יאכל עד - לשון ביזה ושלל, המתורגם (במדבר לא יב) עדאה. ועוד יש לו דומה בלשון עברית (ישעיה לג כג) אז חולק עד שלל מרבה, ועל שאול הוא אומר שעמד בתחלת פריחתן וזריחתן של ישראל. , יֹאמַר, הֵן שֻׁלַּל הַיָּרֵחַ מִגָּדְלוֹ יח מדברי רבינו נראה שלומד פירוש תיבת "שלל" משורש שלילה דהיינו לקיחה בכח, וכן משמע מזה שתיבת "מלקוח" (במדבר לא יב) היא מלה נרדפת ל"שלל" (ועיין שם במפרשי התורה למה כתוב גם מלקוח וגם שלל). , וְגַם לֹא יַאֲהִיל. שְׁמַע מִנָּהּ, שֶׁהָיָה לַטּוֹעֵן לִטְעוֹן שֶׁיַּהֵל אוֹרוֹ אַף שֶׁיֻּקְטַן בְּגוּפוֹ. וְאֵין לְךָ טוֹעֵן יוֹתֵר מִבַּעַל הַדָּבָר עַצְמוֹ, אִם כֵּן הַיָּרֵחַ טָעַן כֵּן.

5אוֹ יִהְיֶה ׳עַד׳ מִלְּשׁוֹן "עֶדְיוֹ לִבְלוֹם" (תהלים לב ט), הַיְנוּ פִּיו. וְכֵן פֵּרֵשׁ הָרַדַ״ק "הַמַּשְׂבִּיעַ בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ" (שם קג ה) יט וז"ל: (ה) המשׂביע בטוב עדיך. עֶדְיֵךְ, כמו פיך, וכן (מזמור לב, ט): עֶדְיוֹ לִבְלוֹם. ואמר זה כנגד החולה, כי החולה ימאס כל מאכל, כמו שכתוב (איוב לג, כ): וְזִהֲמַתּוּ חַיָּתוֹ לָחֶם וְנַפְשׁוֹ מַאֲכַל תַּאֲוָה, והנה האל יתברך עושה חסד גדול עם האדם שנותן לו התחלואים לכפרת עונותיו, ורופא אותו מן החולי, וזהו שנאמר: המשׂביע בטוב עדיך, הפה שהוא מואס המאכל הוא משׂביע אותו בטוב עם הבריאות. . וְהַפֶּה הֻשְׁאַל לְכַנּוֹת בּוֹ הַדִּבּוּר, כְּמוֹ "עַל פִּי ה׳" (ויקרא כד יב), "וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק" (בראשית מא מ), וְרַבִּים כָּאֵלֶּה. וְיֹאמַר, הֵן פִּי יָרֵחַ, כְּלוֹמַר דִּבּוּרוֹ הוּא, וְלֹא יַאֲהִיל, בִּתְמִיָּה, כְּלוֹמַר, תִּתְמַעֵט בַּגּוּף אֲבָל לָמָּה לֹא יַהֵל אוֹרוֹ גַּם כֵּן.

6אָכֵן, גַּם בָּזֶה לֹא יֵאוֹת לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָמַר לָהּ "זִיל וְלִימְנוּ בָךְ כו׳". אָמַר "זִיל", לְפִי שֶׁאִם הָיָה מְמַלֵּא בַּקָּשָׁתָהּ, אִם כֵּן, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִתְמַעֵט מֵהָאוֹר, לְכָךְ לֹא הָיְתָה צְרִיכָה לָרֶדֶת מַטָּה כּוּלֵי הַאי, כְּדֵי שֶׁאוֹר הַחַמָּה תִּהְיֶה שׁוֹלֶטֶת עָלֶיהָ בְּיוֹתֵר. אוֹ שֶׁאוֹר עַצְמָהּ לֹא תַחְשִׁיךְ, הוֹאִיל וְעוֹדָהּ בְּמַעֲלָה מִן הַמַּעֲלוֹת, לֹא לְמַטָּה מִן הַכַּדּוּר הַתַּחְתּוֹן לְגַמְרֵי. וְאַף שֶׁהִיא לֹא אָמְרָה שֶׁלֹּא לֵילֵךְ, רַק טָעֲנָה "שְׁרַגָּא כו׳", אָמְנָם מִמֵּילָא מַשְׁמַע, שֶׁכָּךְ יִהְיֶה, שֶׁלֹּא תֵלֵךְ לְמַטָּה לְגַמְרֵי, כִּדְאֲמָרָן. לְכָךְ כְּשֶׁלֹּא רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלֹּאות בַּקָּשָׁתָהּ, אָמַר "זִיל". כְּלוֹמַר, לֵךְ אֶל הַמָּקוֹם שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ, לְמַטָּה לְגַמְרֵי. וְאָמַר בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּית, שֶׁאֵין הַמַּלְאָכִים מַכִּירִין בּוֹ כ ואמר רבי יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו, שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי (שבת יב: סוטה לג.). . וְזֶה גַּם כֵּן לְפִיּוּס, שֶׁהַמַּלְאָכִים לֹא יָבִינוּ שֶׁעֲדַיִן אָמַר לָהּ שֶׁתֵּלֵךְ וְתִתְמַעֵט.