דברי ריבות ריח

1על ענין הר' יהודה אבירלין והר' יוסף בר מנחם הכתוב לעיל כתבתי בקצרה ובריש מילין להיות שחשבתי שלהיות הדין ברור לא היה צריך להאריך וגם בפני טענו השתי כתות טענותיהם בב"ד ולא עלה על לבי שהיה לו להר' יוסף הנזכר למצוא חכמים אשר ישמעו לקול מלחשים וסידר לפניהם הוא לבדו טענות בדויות מלבו שלא טעון בפני ב"ד אחר שיצא חייב מב"ד ובנו מגדל פורח באויר ויכלו בהבל ימיהם להטות אזניהם לקול מצפצפים ולא אמרו איה הטענות אשר טענו שני האנשים אשר להם הריב בעמד' יחד בפני ב"ד לכן אמרתי לברר וללבן הענין היטב היטב אשר כתבתי ואחר כך אשיבה ידי על דברי החכמים אשר כתבו לראות אם יש ממש בדבריהם.

2וזה שכתבתי דקיימא לן שומר שמסר לשומר אם המפקיד רגיל להאמין לשומר השני השומר הא' פטור מלשלם ואע"ג שכתב הרמב"ם פ"א הלכות שכירות והוא שלא ימעט שמירתו כיצד ימעט שמירתו כגון שהיה מופקד אצלו בשכר והפקידו אצל אותו השני בחנם או שהיה שאול אצלו והפקידו אצל אותו השני בשכר הואיל ומיעט שמירתו פושע הוא ומשלם וכיון שכן בנדון דידן מיעט שמירתו שהרי רבי יהודה אבירלין חשיב שומר שכר כיון שהלוה על משכון והחכם הנזכר היה שומר חנם יש לומר שהרי כתב הר"ר ירוחם נתיב ל' חלק ראשון על אלו דברי הרמב"ם וזה לשונו ותמהו עליו רוב הפוסקים דמאחר שרגילים הבעלים להפקיד אצלו שפטור ראשון אפילו שמיעט שמירתו שנתנו לשומר חנם הרי שכתב שרוב הפוסקים חולקים עליו.

3ועוד בר מן דין מצינו למימר דעד כאן לא קאמר הרמב"ם שאם מיעט שמירתו חייב הראשון אלא בשומר שמסר לשומר שלא מדעת הבעלים וכמו שנראה מתוך דברי הרמב"ם שכתב עבר השומר ומסר לשומר השני וכו' וכן נראה מהטעם שכתב הרב המגיד שם וזה לשונו אבל כשגרע הראשון השמירה ודאי המפקיד כבר גלה דעתו שהוא חפץ עתה בשמירה מעולה וזה הראשון פחתה וכו' אבל בנדון דידן שברצון נפשו של הנתבע וגם חילה פני המלוה שיניח המשכונות ביד החכם גיסו אדרבה גילה דעתו שנתרצה שיעמדו בידו אף על פי שמיעט שמירתו להיות שהיה ממתין לו זמן מה עד שמרויח המעות היה פורע חובו והקרן קיים לו ובזה אפילו הרמב"ם מודה שפטור הראשון.

4ומצינו בגדולה מזאת דמהני לגלוי דעתא שכתב המרדכי פרק המפקיד שומר שמסר לשומר לפני בעל הפקדון ולא מיחה ונגנב או נאבד פסק בספר המקצועות דכיון דלא מיחה בו לא מצי למימר האיך לא מהימנא לי בשבועה הרי בשתיקה לבד מהני לגלוי דעתא לומר שהאמינו כל שכן בנדון דידן שהפציר בו וחילה פניו והרבה עליו רעים כמו שהודה בב"ד שיתן המשכונות ביד החכם גיסו דפשיטא ופשיטא שגילה דעתו שנתרצו ונתפיי' בשמירתו ונסתלק לגמרי השומר הראשון.

5וא"ת הרי כתב הרא"ש והביאו חו"מ סי' ע"ב וסי' רצ"א ששומר שמסר לשומר אפילו היו הבעלים רגילין להפקיד אצלו אם פשע השומר השני חייב וז"ל ואם פשע לוי בשמירת המשכון ואין לו ממון לשלם אף על פי שראובן רגיל להפקיד אצל לוי שמעון חייב לשלם לראובן וכו' וגם בסי' רצ"א כתב נתן מעות או פקדון בידו והוא נתן ביד בניו ובנותיו הגדולות או ליד אשתו ושמרו כראוי ונגנב או נאבד פטור שלא פשע במה שנתן לידם שכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד ואם לא שמרו כראוי ונגנב או נאבד כתב הרא"ש שהוא חייב לשלם דאי לא תימא הכי כל פקדון המופקד ביד כל אדם יאכלו אשתו ובניו ויפטר אף כאן בנדון דידן נימא שצריך לברר הנפקד הראשון שנאנסו ואם לאו יהיה חייב לשלם.

6ויש לומר שהרי מצינו שהרמב"ם והרמב"ן והרשב"א סבירא להו דשומר שני נכנס תחת ראשון לגמרי ואף על פי שאין לו מה לשלם ראשון פטור וכמו שהאריך בזה נמקי יוסף פרק המפקיד וזה לשונו היכא שידוע שהיה מאמינו לזה הרי זה קם תחתיו לגמרי וכיצד כגון שנתנו לו הבעלים רשות להשאילו אי נמי באשתו ובניו של הנפקד דקיימא לן דכל המפקיד על דעתן הוא מפקיד אי נמי במי שדרכו של בעלים להפקיד אצלו כההיא סבת' דלקמן דבכלהו הני אפי' רבי יוחנן מודה דפטור דשומר שני שנכנס תחת הראשון לגמרי ואע"פ שאין לו מה לשלם פטור הראשון והביא הרמב"ן ז"ל ראי' לדבר מדתנן בפרק הכונס מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו ואמרי' עלה תחתיו דמאן ואסיקנא תחתיו דשומר דדייקינן ושומר קמא איפטר ליה לגמרי לימא תהוי תיובתא דרבא דאמר רבא שומר שמסר לשומר חייב ומשני אמר לך רבא מאי מסרה לרועה דקתני שמסרה לברזיליה שהוא רועה קטן שעומד לשמור תחת הרועה הגדול דאורחיה דרועה לממסר לברזיליה והא התם דאמרינן דשומר קמא איפטר ליה לגמריה ואותבינן מינה לרבא הא לרב דאמר פטור ניחא ולרבא נמי בברזיליה פטור לגמרי משום דאורחיה בהכי והוא הדין בסבתא ואאשתו ובניו וכדאמרי' דחד טעמא הוא וכן דעת הרשב"א ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל וכו' ע"כ הרי דסברי כל הני אשלי רברבי דפטור הראשון לגמרי וכן כתב הרב המגיד פרק ד' הלכות שאלה ופקדון וז"ל ועוד כתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל שאפילו אין להם לאשתו ובניו לשלם שהשומר פטור וכן עיקר וגם זה בכלל דברי רבינו וכיון דכל הני רברבתא סבירא להו כן היה ראוי לסמוך עליהן אבל מצינן למימר דבנדון דידן אפילו ר"ת והרא"ש מודו דפטור דעד כאן לא קאמר הרא"ש דחייב אלא כשידעינן דודאי פשע השומר השני שכן כתב ואם פשע לוי וכו' וכן ואם לא שמרו כראוי וכו' אבל בנידן דידן דלא ידעינן ודאי שפשע החכם הנזכר אפשר דמודה הרא"ש שהראשון פטור לגמרי דאפושי במחלוקת לא מפשינן.

7ובר מן דין עם מה שכתבתי לעיל שכיון שהנתבע חילה פני השומר הראשון שיתן המשכונות ביד גיסו בפירוש ואע"ג שנדע בודאי שפשע החכם בשמירות המשכונות מודה הרא"ש דפטור משום דעד כאן לא קאמר הרא"ש דחייב השומר הראשון כשפשע השני אלא כשמסר לו שלא מדעת הבעלים אבל בנדון דידן שהיה מדעתו הגמור וחילה פניו ע"ז כבר קבל עליו שמירת החכם גיסו וסילק לשומר הראשון לגמרי והוי כשומר שהתנה להיות פטור ממה שחייב דמהני ופטור כמו שכתב הרמב"ם פרק ב' מהלכות שכירות הכא נמי כיון שחילה פניו שיתנו ליד החכם והשומר הראשון הלך לדרכו לארץ רחוקה ודאי אנן סברי שגילה דעתו לקבל שמירתו של זה השני וסילק את הראשון לגמרי.

8וכן משמע מהא דגרסינן פרק המפקיד דפריך לרבי יוחנן דאמר שומר שמסר לשומר חייב משום דאמר ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר והתנן השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכו והשואל משלם לשוכר ואם איתא לימא ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אמר ליה הכא במאי עסקינן כשנתנו לו רשות הבעלים להשאיל אי הכי לבעלים בעי לשלומי דאמרו ליה לדעתיך ופירש רש"י לבעלי' בעי לשלומי שואל שהם השאילוה לו דאמרו ליה בעלים לשוכר לדעתיך ברצונך אם תרצה להשאילה ימי שכירותך אין אנו מקפידין הילכך הוא השאילה וכו' הרי שאם נתנו לו הבעלים רשות סתם חשיב כאלו הבעלים עצמם השאילוה עד שיאמר בפירוש לדעתיך כל שכן בנדון דידן דלא אמר לדעתיך ולא אפילו רשות סתם אלא שחילה פניו והרבה עליו רעים אהובים שמוסרם ביד גיסו דפשיטא ופשיטא שהוא הוא המוסר המשכונות ביד החכם גיסו ואין לשומר הראשון עסק ביניהם כלל אליבא דכולי עלמא שכבר נסתלק משמירתו.

9כל זה כתבתי לחזק ולברר וללבן מה שכבר פסקתי שחייב הר"ר יוסף לפרוע הד' אלף אש' שכיון שהוכחנו שכבר נסתלק ה"ר יהודה הנזכר משמירת המשכונות והוא טוען בריא ואומר מנה לי בידך שלא קבלתי כלל מהד' אלף אשפרוש שהרי היה לו לגיסך ליתנם ביד איש נאמן אשר לי בסידרוקפסי ליתנם בריוח ולא נתן כלל והוא ר"ל ה"ר יוסף מודה שלא נתן כלל לאיש ההוא אבל טוען שמא ואומר שמא שלחם אליך שם לצפת תוב"ב כמו שטען בב"ד לכן גזרתי דהוי כמו מנה לי בידך והלה טוען כן היה לך בידי ואיני יודע אם פרעתיך דחייב לכולי עלמא:

10ועתה אשיב ידי על פסקי החכמים השלמים ואצרוף כבור סיגם ואסיר' כל בדילם אם הפסק הראשון דרך כלל כלו מיוסד על טענות אשר בדה מלבו הנתבע באומרו שגם התובע היה טוען שמא באומרו שאינו יודע אם שלח המורשה אותן הד' אלף אשפרוש אם לאו וכו' כמו שנראה מתוך מה שכתב וזה לא היו דברים מעולם שהרי עמדו לפני לדין וטענו טענותיהן לפני ולעולם התובע טען טענת בריא שלא פרע לו הד' אלף אשפרוש והראיה שהיה לו לגיסו של הנתבע שהוא השומר השני ליתן הד' אלף אשפרוש לאיש נאמן אשר לי בסידרוקפסי ליתנם בריוח ומריוח המעות היה לי להתפרע מהד' אלף אשפרוש ולא נתן לו כלום וכן הודה בבית דין הנתבע שלא נתנו לו כלום אלא טען ואמר שמא גיסי שלחם אליך הד' אלף אשפרוש לצפת תוב"ב והתובע טוען לא היו דברים מעולם הרי שהתובע טוען בריא והנתבע שמא.

11וגם במה שרצה הפוסק הנזכר להכריח לדברי הרמב"ם שיש חילוק בין שומר שכר שמסר לשומר שכר ובין שומר שכר שמסר לשומר חנם והכריחו מדברי תלמידי הרשב"א נראה ודאי שלא ראה מה שכתב בפירוש הרמב"ם פרק א' שכירות כירות וז"ל והוא שלא ימעט שמירתו כיצד מעט שמירתו כגון שהיה מופקד אצלו בשכר והפקיד אצל אותו השני בחנם או שהיה שאול וכו'.

12ואחר כך תכלית וסוף דבריו תלה עיקר הדין ואמר דאף על גב דאיכא למיחש למימר שכבר נסתלק משמירתו השומר הראשון מכל מקום משמעות הלשון שאמר הנתבע הנה המורשה שלך שיש בידו שאר נכסים וכו' נראה שכונתו לומר שכמו שזהו במקומך בכל עניניך כן יהיה במקומך בענין זה וכו' הרי שתלה הדין במשמעות הלשון הזה ולשון זה לא טען אותו מעולם בפני ב"ד ועוד הן לו יהי כדבריו הרי הכרחתי מההיא דפרק המפקיד דכיון שנתנו הבעלים רשות הם הם הנותנים והמשאילים הפרה עד שיאמרו לדעתיך כמו שאמר בגמרא והכא נמי בנדון דידן כיון שנתן רשות הנתבע לתובע שיתן המשכונות ביד החכם גיסו של הנתבע נמצא שהנתבע הוא הוא הנותן כל שכן שחילה פניו והפציר בו והוא הוא הנתבע נמצא במסירת המשכונות ביד גיסו מה שלא נמצא התובע שם כמו שהודו בב"ד.

13ועוד במה שכתב שאיך נאמר שחילה פניו שיתנם ביד המורשה ויפסד ראובן זכותו שעד עתה היה שמעון שומר שכר והמורשה ש"ח וכו' זו אינה קושיא דאף על גב שנתמעט שמירתו סבר וקביל מפני שהרי עברו כמה ימים ושנים שהיה לו ליפרע הד' אלף אשפרוש ועכשיו המלוה היה רוצה למכרם מיד ולקבל מעותיו או לפחות להיות בטוח במעותיו ולהוליך עמו המשכונות והוא חילה פניו שלא ימכרם וגם שלא יוליכם עמו וגם שלא יפרע לו המעות אלא שמריוח שירויח המעות יפרע לו מעותיו והקרן קיי' לו ובשביל כל ההטבו' האלו סבר וקביל להפסיד ולגרע שמירתו.

14ועוד כתב החכם הפוסק ואפילו נאמר דהאי לישנא משתמע לתרי אנפי והוא הוא מוחזק לא מפקינן ממונא כבר הוכחתי מההיא דהמפקיד דלא משתמע לתרי אנפי אלא כיון שנתן רשות לבד הוא הוא הנותן האמתי ועליו מוטל הכל כמו שאומרים שם שהבעלים השאילו הפרה ולהם בעי לשלומי.

15וגם הפסק השני דבריו מוכיחים עליו שלא היה לו לדבר ולפצות פיו ולצפצף בנדון זה כיון שהוא עצמו אומר שהתובע לא נכון עמו וגם המצוה שרצה לעשות מהשבת אבידה נהפכה לו כקשת רמיה שנתחזקה יד העובר עבירה שלעשוק אהב נגד הדין והאמת כמו שכבר הוכחתי וגם מה שכתב ואומר שנפלאת הפלא ופלא דמאחר שהלכה רווחת בישראל זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה כאשר ידוע זה אפילו לדרדקי דבי רב איך אפשר לשום דיין לחייב להוציא ממון וכו' לזה אני אומר כי דרדקי דבי רב דנים כל הדברים בדרך הכלל אבל מי שעיניו בראשו מבחין בענינים באיזה מהם צודק הכלל וזו היא ההבחנה של מורה הוראה כמוהו מה שלא עשה כן בנדון דידן שכתב אפילו היה ראובן נותן המשכונות ללוי כדי שיפרע מהם לשמעון ונאבדו היה ראובן פטור כיון שהוא פקידו והביא ראיה ממה שבא בתשובה ראובן שאמר לשמעון תן לי מנה שיש לי בידך והשיב שמעון כבר פרעתי לאשתך וכו' תשובה אם אשת ראובן בת דעת וראובן מניחה לישא וליתן ישבע שמעון שמסר לה ופטור כדמשמע בפרק המפקיד דהנהו גינאי דאפקידו וכו'.

16ואין הנדון דומה לראיה כלל וטעמא דמילתא דבשלמא כששמעון פרע לאשת ראובן חובו כיון דזכות הוא לו לראובן לפרוע לו חובו אמרינן זכין לאדם שלא בפניו וכיון דגלי דעתיה דראובן שמניחה לישא וליתן חשיב פרעון ושמעון פטור אבל בנדון דידן אם נאמר שאם מסר ראובן המשכונות ללוי ונאבדו אפילו שלא מדעת שמעון שיהיה פטור אין זה אלא מפני שאתה מחייב לשמעון בשמירת המשכונות וכיון שנאבדו פטור ראובן מהחוב וכי יעלה על הדעת שחבין לו לשמעון שלא בפניו מפני שלוי היה פקידו שיהיה חייב לשמור המשכונות ואם ירצה האדם להתעקש ולומר דכמו דחשיב פרעון הפרעון של איזה חוב שפורעין לפקידו גם נחשיב מסירת משכונות לפקידו של שמעון לשיתחייב בשמירתן עד שאם נאבדו יהיה פטור ראובן מהחוב אי אפש' לומר כן דהא קיימא לן דשומר שמסר לאשתו ובניו או רועה שמסר לברזיליה פטור ואפילו אין להם לשלם כמו שפסק הרמ"בם והרמ"בן והרש"בא כמו שכבר הארכתי בזה ואם אתה אומר שמסירת המשכונות לפקידו מחייב לשמעון איך נאמר כשמסר שמעון המשכון ביד פקידו נסתלק שמעון לגמרי ונכנס פקידו במקומו והלא דברי' ק"ו ומה כשמעולם לא נתחייב שמעון בשמירת המשכון אמרינן כיון שמסר הלוה משכון ביד פקידו חייב עד שאם נאבדו פטור הלוה במקום שכבר נתחייב שמעון בשמירת המשכון כגון שנמסרו בידו ממש לא כל שכן דאע"פ שימסור המשכון ביד אשתו ובניו או ברזיליה שלא יצא מחיובו אלא על כרחין צריכין אנו לומר שיש חילוק בין פרעון חוב לנדון דידן שהוא מסירת משכון דפרעון חוב דזכות הוא לו למלוה ניחא לי' קבלת פקידו או אשתו כיון דרגיל אצלם אבל מסירת משכון לפקידו לא מחייבינן ליה למלוה שיפסיד חובו באבידת המשכון שקבל פקידו שלא מדעתו הרי לך כמה חילוק יש בין ענין לענין ולא שנאמר כשם שהתם נתן הפרעון לאשתו ומהני הכא נמי נתן המשכון לפקידו ויהנו.

17גם מה שכתב שהדין הביאו חו"מ סימן ע"ב יורש שהוציא שטר שיש למוריש כך וכך ממון אצל פלוני ושיש לפלוני משכון ביד המוריש בהן וטוען היורש שהמשכון נאבד מיד מורישו באונס וכו' מי יתן ויודיענו הבנת הלשון ההוא כי כפי מה שכתב הטור הלשון סותר לעצמו שתחלה אמר שטוען היורש שנאבד באונס ואחר כך אמר וספק נאבד באונס או בפשיעה ועוד שעשה הפוסק מזה ק"ו ואמר ומה התם דאיכא שטר והיורש טוען בודאי שנאבד באונס והלא כבר אמר ספק נאבד באונס או בפשיעה ועוד אם טוען ודאי שנאבד באונס למה נשבע הלוה היסת ויפטר.

18אלא שענין זה הוא שאלת תשובה מבעל התרומות וחפשתי אחריה בספר מדוייק מהעתק יד ומצאתיה וז"ל ונשאל הר' יצחק ז"ל יורש שהוציא שטר שיש למורישו אצל פלוני כך וכך זהובים ויש לו משכון אצלו בהם כך וכך וטוען היורש שהמשכון אבד מן מות מורישו והורה תלמיד אחד שתשבע אשת המוריש שהמשכון אבד מהן שלא בפשיעה ויטול היתום מה שבשטרו והביא ראיה מכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד.

19תשובה ראיה זו אינה נכונה שאין אומרים כל המפקיד וכו' כשיהיה כשתהיה אותו האיש שניתן לו המשכון קיים ואמר נתתיו לאשתו ואבד אבל הכא איך נאמר דבר זה מי יימר שמסרו לה שנשביענה מספק אבל הדין כך הוא שאין על הנתבע לפרוע משטר זה כלום אלא אם כן המשכון קיים ומצויי בעולם ואם תאמר היורש ישבע שבועת היורשים ויגבה הכא ליכא למימר הכי משום דבעלמא השטר הוא ודאי והפרעון ספק אבל הכא בודאי כבר הגיע לידו משכון כנגד הלואתו והאבידה הוא ספק דאימא אבד ואימא לא אבד ומשום הכי אינו דומה לדין זה ואפילו אמר היורש לנתבע אם כן למה אחזיר לך השטר אפילו הכי השטר בטל והנתבע נשבע היסת שלא הגיע המשכון לידו ולא החזירו לו ונפטר.

20הרי שאין כאן טענת ודאי שנאבד באונס אלא איכא ספיקא אם נאבד אם לא נאבד באופן שאין כאן הקל וחומר שעשה ועוד יהיה כמו שיהיה אין הנדון דומה לראיה משום דהתם אע"ג דאיכא שטר כיון שהגיע לידו משכון כנגד ההלואה והאבידה מסופקת והלוה נשבע שלא החזיר לו המשכון ראוי הוא שיהיה פטור אבל בנדון דידן גם החוב ודאי שהרי מודה הנתבע ואע"ג שהגיע משכון לידו כנגד החוב כבר החזירו ללוה שכיון שהפציר בו וחילה פניו שיתן המשכון ביד גיסו הוה ליה כאילו מסרו בידו ממש כמו שכבר הוכחתי לעיל אם כן חייב הלוה לפרוע החוב.

21גם מה שכתב שאפילו ידענו שהגיעו המשכונות ליד ראובן היה יכול ראובן ליפטר מטעם דהוי שמעון נושא ונותן ביד לוי וקיימא לן דנושא ונותן ביד אין למלוה על הלוה כלום כדאמרינן בגיטין פרק הנזיקין ותיפוק לי' דערב הכתובה וכו' עד ובנדון דידן נמי ראובן היה שואל המשכונות מיד שמעון ושמעון לא רצה ליתנם בידו אלא ביד לוי הרי שאין לשמעון עסק כי אם עם לוי אפילו נאמר שהענינים דומים ושוים זה לזה אין הנדון דומה לראיה משום דהתם אין ביניהם בין המלוה והלוה והקבלן שום עסק אחר כי אם אותה המלוה שהלוה המלוה וכיון שלא נתנה ביד הלוה אלא שהקבלן נשא המלוה מיד המלוה ונתן ביד הלוה לכן אין לו למלוה על הלוה כלום שהרי לא נתן לו כלל אבל בנדון דידן יש ביניהם עסק אחר מלבד המשכונות והוא ששואל המלוה מן הלוה הד' אלף אש' שנתן מידו ליד הלוה ממש ואינו שואל ממנו המשכנות שנתן ברשות הלוה ליד לוי.

22ועוד שהחכם הזה סותר את עצמו שהרי כתב לעיל שאם נתן ראובן הלוה המשכנות ביד לוי היה פטור ראובן מפני שלוי פקידו של שמעון המלוה אם כן נמצא דחשיב ליה ללוי כיד שמעון וכיון שכן איך מדמהו עתה ללוי בקבלן שנשא ונתן ביד ואין לו למלוה על הלוה כלום שהרי לא נתן המלוה ללוה כלום והא לפי דבריו יד לוי כיד שמעון המלוה שהרי הוא פקידו ונמצא שאם נתן לוי המשכון ביד ראובן הוה ליה כאילו שמעון ממש נתנם בידו ואין כאן קבלן שנשא ונתן ביד מזה נראה וודאי שהשנאה טמטם עיניו של זה החכם ולא שב לאחוריו לראות מה שכתב אלא האמת יורה דרכו שאין כאן אלא דין שומר שמסר לשומר ובנדון דידן היה שחילה הלוה פני המלוה שיתן המשכנות ביד לוי והרבה עליו רעים אהובים באופן שהלוה סבר וקביל שמירת לוי עליו וגם שהיה גיסו וקרובו וכמו שכבר הוכחתי והארכתי מכמה ראיות ולכן לדון דין אמת לאמיתו גזרתי שחייב הלוה לתת למלוה ארבעה אלף אשפירוש משום דהוי כאומר מנה לי בידך והלה אומר כן היו לי בידי ואיני יודע אם פרעתיך דחייב לשלם לכולי עלמא דבנדון דידן לעולם המלוה טען בפני בית דין טענת בריא והלוה טענת שמא כמו שכבר כתבתי פעם ופעמים זהו מה שראיתי להשיב על הפסקים ומה שדנתי בין שני האנשים אשר עמדו שניהם יחד וטענו טענותיהם לפני בבית דין לעניות דעתי ואמר לי לבי נאם הצעיר יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה.