דברי ריבות רלו

1שאלה החכם הנעלה כ"ר אברהם בכמה"ר הגביר ונבון משה דיבוטון נ"ע תבע מהנבון ה"ר יהודה באלירו יצ"ו סך מעות מכח שטר שהביא בידו וזהו טופסו בפנינו עדים חתומי מטה נתחייב כה"ר יהודה באלירו הנזכר בעד הסך הנזכר לפורעם לזמנים הנזכרי' לה"ר משה דיבוטון או לה"ר שבתי דיבוטון או לה"ר שמואל דיבוטון לשלשתן יחד או לכל אחד מהם בפני עצמו או למוציא שטר זה בעדם ובשמם אפילו בלי הרשאתם פרעון גמור ושלם עד פרוטה אחרונה בלי שום שיור ותנאי וכו' ותבע ה"ר אברהם הנזכר הסך הנזכר בזה השטר שבידו מצד אביו וה"ר יהודה טען שמאחר שבחוב הזה היו משתתפים שלשה שיביא הרשאה מהשנים הנשארים כדי שלא יחזרו היום או למחר לתבוע ממנו מחלק המגיע להם מהסך הנזכר.

2תשובה ראיתי דברי השאלה והתשובה אשר השיב החכם השלם הפוסק נר"ו והדין דין אמת ואין בו נפתל ועקש שחייב ה"ר יהודה הנזכר לפרוע השטר הנזכר לרבי אברהם הנז' וטעמא דמילתא דאע"ג דלפום ריהטא היה נראה לומר דכיון שנכתבו בשטר שלשתם יחד רבי משה ורבי שבתי וה"ר שמואל נראה שהם שותפים בחוב ההוא וכמו שכתב הרשב"א הביאו בית יוסף סימן קע"ז וז"ל שנים שהלוו לאחד ובא אחד מהם ותבע החוב כלו מסתברא שיכול לתבוע כל החוב דכל שהלוו בשטר אחד כשותפין נינהו וכיון שכן הרי כתב הרמב"ם הלכות שלוחין ושותפין פרק ה' א' מן השותפין שמת בטלה השותפות אף על פי שהתנו לזמן קבוע שכבר יצא הממון לרשות היורשים וכיון שבנדון דידן מת ה"ר משה די בוטון זלה"ה נמצא שכבר בטלה השותפות ואין לאברהם התובע הנזכר שותפות עם ה"ר שבתי ורבי שמואל הנזכר הכתובים בשטר וכיון שכן היה מן הראוי לומר שלא יפרע רבי יהודה הנזכר כי אם לרבי שבתי או לרבי שמואל הנזכר לא לרבי אברהם התובע דלאו בעל דברים דידיה הוא.

3מכל מקום כד מעיינן ביה שפיר מצינו שחייב רבי יהודה לפרוע לרבי אברהם הנז' שהרי בגדולה מזאת מצינו בבתרא פ' גט פשוט ההוא שטרא דנפיק בבי דינא דרב הונא דהוה כתיב ביה אני פלוני בר פלוני לויתי ממך מנה אמר רב הונא ממך ואפילו מריש גלותא וכו' אמר ליה רב חסדא לרבה פוק עיין בה וכו' ומסיק ממך מההוא גברא דנפיק מתותיה ידיה ולנפילה לא חיישי' וכן פסק הרי"ף והרא"ש חו"מ סימן נ' וכתב נמקי יוסף אותו שראינוהו בידו משלו הוא כאלו כתוב בו שמו בפירוש ולא חיישינן שמא נפל מאחר והרי דברים קל וחומר ומה התם דאין שם שום מלוה ידוע שהיינו יכולים לומר שלא נשתעבד הלוה כלל לשום אדם מכל מקום אמרינן דגובה ההוא דנפיק מתותיה ידיה בנדון דידן שהוזכרו שמות המלוים דאיכא למימר דאגב דמשתעבד להו משתעבד לכל דאתי מחמתייהו לא כל שכן דגבי האי דנפיק מתותיה ידיה וכמו שכתב הרא"ש בתשובה כלל ס"ה סימן ז'.

4ועוד כתב שם המוציא גובה בו אע"פ שידוע שהוא לא הלוה זה הממון כי לא רצה המלוה להלוותו עד שישעבד עצמו הלוה לכל מוציא זה השטר כדי שלא יצטרך להקנותו לאחר בכתיבה ומסירה אם ירצה למכרו או אם ירצה להרשות לאחר שיגבה החוב שלא יצטרך לכתוב הרשאה וכל תנאי שבממון קיים ואפילו שהעדים שזכו בשעת הקנין בשביל מוציא שטר חוב זה לא הכירוהו ולא ידעו מי יהיה מוציא השטר אעפ"כ מועיל הקנין וכו' נמצא לפי זה בנדון דידן כיון שר' יהודה הנז' נתחייב ונשתעבד בקנין לכל מוציא שטר זה וכו' כמו שבא בשאלה חייב לפרוע לר' אברהם הנזכר מוציא השטר שבזה נתרצו ר' שבתי ור' שמואל הנזכרים בשטר בשעה שהלוו המעות לר' יהודה הנזכר כמו שהוכחתי ממה שכתבתי.

5וגדולה מזאת כתב המרדכי פרק גט פשוט נשאל לרבינו מאיר על שנכתב בפסק דין נתחייב פלוני לשכנגדו ולא נזכר בו מי הוא שכנגדו והשיב שחייב לההוא דנפיק מתותיה ידיה מההוא דגט פשוט שכתבתי הרי שם שאפילו שאותן הלשון לא נכתב בשעה שנתחייב החייב אלא הדיין כתב סיפור מה שהיה אמרינן דחייב ולא חיישינן לנפילה כל שכן בנדון דידן שתחלת השעבוד היה כך והמלוים עצמם חייבוהו ללוה שיתחייב על כל המוציא השטר דפשיטא ופשיטא שחייב ה"ר יהודה לפרוע לה"ר אברהם הנזכר מוציא השטר וחשיב פרעון מעלייא ונמחל שעבודו לגמרי זהו מה שנראה לע"ד ואמר לי לבי הצעיר יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה.