דרישה, חושן משפט א:י
דרישה · Drisha, Choshen Mishpat 1:10
Open in the reader →1והוסיף לומר שאם יש לקנס קצבה כו' ול"נ לא"א כו' בספ"ק דב"ק כתב ז"ל והראב"ד ז"ל כתב דאע"ג דלא מגבין האידנא קנסות אמור רבנן דמשמתינן ליה עד דאיפייס לניזק כראיית ב"ד ואם יש להן קצבה כו' עד דיהיב אותו קצבה ול"נ דהא כו' ע"ש שהאריך. ובב"י כתב ז"ל מש"ר ול"נ לא למה שהוסיף הראב"ד בלבד קאי אלא גם למ"ש בשם הרי"ף שהרי בר"פ החובל כתב על דברי הרי"ף ואפשר שתק"פ הגאונים היא אבל מדינא דתלמודא לא משמע הכי דא"כ אין לך גוביינא גדולה מזו עכ"ל. ואני אומר דאדרבה ממקום שבא יראה להיפוך דלא קאי על הרי"ף שהרי כשהביא בפרק החובל ל' הרי"ף לא כתב עליו ל' ול"נ כמ"ש בספ"ק על ל' הראב"ד. אלא אדרבא האריך דבריו להביא הגאונים שכתבו כדבריו. והא לך הראייה שהרי מדברי רבינו משמע להדיא דגם הרא"ש מודה לדברי ר' שרירא והרא"ש שם בפרק החובל הביא כל הדברים בזה אחר זה כאילו כולם נתנו מרועה א' ושאין מחלוקת ביניהם. ועוד יש לדקדק לפי הבנת ב"י מאי זה שכתב הרא"ש ואפשר שתקנת הגאונים כו' הא בהדיא כתב הרי"ף מנהג ב' ישיבות כו' משמע להדיא דמודה דמדינא לא משמתינן ליה. וע"ק דהרא"ש בתשובותיו כלל ק"א סימן ח' כתב ז"ל תשובה אין שור המועד בבבל וגם ח"נ קנס הוא. ורי"ף פסק ב' ישיבות אע"פ שאין גובין קנס בבבל מנדין ליה עד שיפייס ליה לחבריה כו'. גם שם סימן א' העתיק וז"ל אמת כי גאונים כתבו אע"פ שאין דנין דיני קנסות בזמן הזה מ"מ משמתינן ומנדינן עד שיקבל עליו לפי חכמי דורו ואין זה כמו לנקטיה בכובסיה כו' ולא מסרו אפי' הכתובים והמקראות אלא לחכמים ראשי דורות הקובעים והנוטעים מסמורות פעמים להקל מדיני התלמוד ופעמים להחמיר כדי לעשות סייג כו' הרי לפנינו שהסכים לדברי הרי"ף שמשמתינן עד שיפייס ואין זה מקרי לינקטיה בכובסיה כו'. גם רבינו בא"ע סי' קע"ז הביא שם דברי הרי"ף והגאונים סתם ולא הזכיר שהרא"ש חולק. לכן נ"ל פשוט דהרא"ש אינו חולק אלא על הראב"ד. דהראב"ד ע"כ ס"ל דמדינא מנדין ליה (וס"ל דלא מקרי גוביינא כיון שאין יורדין לנכסיו ממש) מדכתב מנדין אותו עד שיתן אותה קצבה משמע שמפרטינן כן בפי' בשעת הנידוי ואומרים הרי הוא בנידוי עד שיתן קצבה זו. (ואי תקנה) [ומתקנת] הגאונים לא היה צריך פרוט אלא ינדו אותו סתם וכשיתן הקצבה יתירו לו. ועוד דאי מתקנת הגאונים לא הוה ליה לנדות ליה אלא עד שיפייס ליה יהיה הפיוס במה שיהיה ולפחות כשיתן לו קרוב אל הקצבה הראוי לתת הו"ל לשרויי הנידוי שלו אף שלא נתנה עד פרוטה אחרונה וכמ"ש רב שרירא ועוד דלא שייך לומר שלגדורי מילתא תקנו שיתן כל הקצבה שהרי כבר נתן נזק וצער ובשת ובנתינת שלשתן איכא גדר דודאי תו לא יהיו פרוצים לעשות כן אלא לאו ש"מ דס"ל דמדינא מנדין ליה ולהכי ראוי לגבות ממנו כל הקצבה שחייבו על זה לבד השיג הרא"ש וכתב דא"כ אין לך גוביינא גדולה מזו. אבל הרי"ף שכתב מנדינן ליה עד שיפייס כו' שפיר מצי למימר דמתקנה קאמר ולא מדינא וס"ל כמ"ש רב שרירא גאון דמנדין ליה עד שיתן בקרוב אל השיעור הראוי ליתן. ומפני שכבר היה אפשר לטעות בדברי הרי"ף ולפרש דמ"ש מנהג ב' ישיבות כו' דהמנהג ההוא מדינא נתפשטו שסוברין מה שאין דנין דיני קנסות בבבל היינו שאין מוציאין מידם בידים שאין יורדין לנכסים כמו בשאר דיני ממונות אבל מה שמשמתינן אותו לא מחשב גבייה ומ"ש וכד יהיב שיעור כו' היינו לומר עד שיתן לו כל הראוי לו עד פרוטה אחרונה וכדעת הראב"ד לכן הוצרך הרא"ש לכתוב על הרי"ף ואפשר שתקנת הגאונים כו' כלומר אם היו נוהגים המנהג מדינא ודאי לא ס"ל ולא שמיע לי דהיינו לינקטי' בכובסיה. אך אפשר שהמנהג ההיא היה מכח תקנה שתקנו הם לגדור מלתא בעלמא ולסייג. ומ"ש כד יהיב שיעור כו' ר"ל קרוב אל השיעור. ולכן האריך הרא"ש והביא דברי הגאונים ודברי רב שרירא שדבריהם מבואר שהיו נוהגים לנדות מתקנה ולגדור מלתא וקאמרי עד שיפייס במה שיוכל הן בממון הן בדברים ושני ב"פ א"צ ליתן לו אלא קרוב לכדי נזקו. ומש"ר וכ"כ קצת מהגאונים אינם אותם גאונים שהזכיר הרא"ש בפרק החובל שהם ודאי דלא כהראב"ד ס"ל אלא איזה מגאונים מצא רבינו שכתבו בהדיא כדברי הראב"ד דו"ק כן נראה לי. וע"ע בחידושים: