דרישה, חושן משפט קלה:א
דרישה · Drisha, Choshen Mishpat 135:1
Open in the reader →1אא"כ החזיק בה ג"ש עפ"ר שכתבתי שהרמב"ם וב"ה פליגי אהא ונראה דפליגי רבינו והרמב"ם בסוגיא דשמעתתא דפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף ל"ו) דאיתא התם עבדים יש להם חזקה והאמר ר"ל הגודרות אין להם חזקה אמר רבא אין להם חזקה לאלתר אבל יש להן חזקה לאחר ג' עכ"ל (ופי' רשב"ם גודרות צאן וכל דבר המהלך בדרכים ובשווקים שיכול לומר מעצמו נכנס כו') והנה רבי' יונה ורבינו ס"ל לדינא כמשמעות פשטא דלישנא דבהמה חיה ועבדים שווים ואין להם חזקה לאחר אבל יש להם חזקה לאחר ג"ש. והרב רבינו משה בר מיימוני וב"ה מפרשים דה"ק הגודרות ר"ל כל הגודרות בהמות וחיות ועבדים כולם שווין שאין להם חזקה לאלתר אבל לאחר ג' המה מחולקים דלעבדים יש להן חזקה לאחר ג' ולבהמה וחיות אין חזקה עולמית וכתב המ"מ שמצא הרמב"ם סיוע לפרש כן ממה ששנינו במשנה קמייתא דחזקת חזקה בעבדים ולא הזכירו בבהמה וחיה ע"כ. ורבינו ורבי' יונה ס"ל דמתני' חדא מגודרות נקט וה"ה לאינך. ורשב"ם ס"ל כדעת רבינו ע"ש: או שהזיקה לו כדי דמיה ובשבועה ז"ל הגמרא שם הנהו עיזי דאכלי חושלי (פי' שעורים קלופים) בנהרדעי אתי מארי חושלי תפסינהו והוה קטעין טובא אמר אבוה דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן והאמר ר"ל הגודרות אין להן חזקה שאני עיזי דמסירי לרועה ובנהרדעי דאיכא גנבי מידא לידא משלמי ע"כ וע' בר"ן פרק שבועת הדיינים סוף דף שכ"ח אמאי דאמרינן שם מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע (לא אמרינן דליהוי נאמן במיגו דאי בעי היה כופר הכל) משום דחזקה דאין אדם מעיז פניו בפני ב"ח ומש"ה ליכא מיגו. ז"ל אף ע"ג דאמרינן מיגו בכה"ג בהנהו עיזי דאכלי חושלי כדי דיכול לטעון עד כדי דמיהן במיגו דלקוח אע"ג דהשתא דטוען דאכלו חושלי אע"ג דמשקר אינו מעיז דמרייהו דהנהו עיזי לא ידעי ולא מידי ואילו אמר לקוחות הן בידי היה צריך להעיז אלמא אמרינן מיגו כה"ג י"ל ודאי מיגו כי האי גרוע הוא ולא אלים לאפטורי משבועה כדאשכחן במודה מקצת שלא פטרתו תורה מן השבועה ואע"ג דאיכא למימר החי מיגו הילכך כי אמרינן בהנהו עיזי דנאמן נאמן בשבועה קאמרינן וכ"כ הגאונים עכ"ל ור"ל דבכל אחד נשבע המוחזק לפי עניינו במודה מקצת אם היה המיגו מיד היה פטור הנתבע בלא שבועה דאורייתא השתא דיש העזה בהמיגו אינו נפטר אלא בש"ד ובההיא דאכלו חושלי דהיה נאמן להחזיקו בכדי דמיו ובמיגו דלקוח בלא ש"ד השתא דיש בו העזה אינו נאמן כ"א בש"ד הרי לפנינו דמכח האי קושיא צ"ל דבכה"ג דיש בהמיגו העזה צריך לישבע ש"ח כעין דאורייתא וע"כ ל"פ לעיל בסימן ע"ב ובסימן קל"ג אלא היכא דהטענות הן שוין בהעזה ומטעם שכתבתי שם. והא דכתב רבינו בסימן פ"ט ס"ה בדין שכיר ששכרו שלא בעדים והשוכר טוען פרעתיך מקצת דאינו נאמן במיגו דלא שכרתיך מעולם משום דהו"ל מיגו דהעזה והשכיר נשבע ונוטל ולא אמרינן דהבע"ה ישבע ש"ח ויהא נפטר. י"ל דמש"ה פליג הרמב"ם בזה שם. ועוד דשאני שכיר דאליו הוא נושא נפשו חשבוהו חז"ל למוחזק והוה נשבע ונוטל וק"ל: