דרישה, חושן משפט טו:ג

1הדיין שבא לפניו דין מרומה כו' בר"פ אד"מ תנן א' ד"מ ואחד ד"נ בדרישה וחקירה ובגמרא ד"מ מי בעי דרישה וחקירה ורמינהו שטר כו' א"ר פפא כאן בדין מרומה וכאן בדין שאינו מרומה וכתב הרא"ש והא דאמרינן בפ' שבועת העדות דדין מרומה אין לדונו כלל משום שנא' מדבר שקר תרחק תירץ מהר"ם היינו כשהתובע טוען ברמאות אז יסתלק הדיין ולא ישמע טענתו והכא מיירי שהנתבע טוען ברמאות ואין לדיין להסתלק שלא ישתכר הרמאי ברמאותו כו' ע"ש וגם כוונת רבינו כן הוא וכמ"ש בפרישה אבל דעת הרמב"ם אינו כן וכן מוכרח מ"ש הכ"מ שם עליו והנה אעתיק לשונם. בפ' כ"ד דסנהדרין כתב מניין לדיין שהוא יודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר אחתכנו ויהיה קולר תלוי בצוואר העדים ת"ל מדבר שקר תרחק כיצד יעשה ידרוש בו ויחקור הדבר בדרישות וחקירות של ד"נ אם נראה לו לפי דעתו שיש בו רמאות כו' עד אסור לחתוך לו הדין אלא יסלק עצמו כו' עכ"ל הרמב"ם וכתב עליו הכ"מ ז"ל כיצד יעשה ידרוש כו' בר"פ אד"מ אסיקנא דבדין מרומה בעינן דרישה וחקירה. אלא יסלק עצמו וכו' מההיא ברייתא דפ' שבועת העדות דמדבר שקר תרחק. ומנין לדיין שהוא יודע בדין כו' ברייתא בפ' שבועת העדות עכ"ל הכ"מ הרי לפנינו דלפי מ"ש הכ"מ בפי' דברי הרמב"ם אין אנו מוכרחין לחלק בין תובע לנתבע שהרי החילוק דביניהן לא כתב הרא"ש והר"מ הנ"מ אלא כדי ליישב שני הגמרות דל"ת אהדדי והכ"מ כתב דבשני הגמרות מיירי בתובע מרומה דמתחילה ידרשנו כההיא דפ"א ד"מ ואח"כ יסלק ממנו כההיא דפ' שבועת העדות ומש"ה לא כתב ברמב"ם שום חילוק בין תובע לנתבע וז"א להרא"ש והר"מ וכמ"ש לעיל אלא ס"ל דהגמ' דפ' שבועת העדות לחוד מיירי בתובע ומש"ה קאמר שאסור לדונו אם הוא מרומה וההיא דפ' א' ד"מ מיירי בנתבע על אותו הרמאי קאמר דלא יסלק דינו אלא ידרשנו ויחקרנו ולא יזוז משם עד שיגמור דינו דהיינו לחייבו בדין או ע"פ אומד הדעת ורבינו נמשך אחר ל' הרא"ש ומ"מ כתב דאפי' בתובע שהוא רמאי בעינן לדרשו ולחקרו תחילה להוודע אם הוא מרומה או לא דסברא הוא כן דאיך ידחנו ויהא נספה בלא משפט קודם שיתברר שהוא ודאי רמאי ומ"מ לא כ"ר שידרשנו ויחקרנו בדרישה וחקירה של ד"נ משום דס"ל דבתובע דיש תקנה לסלק רמאותו במאי שיראה התובע דמסתלק הדיין מדינו א"צ דרישה וחקירה כולי האי ומה"ט נמי כ"ר שידרשנו אם יראה לפי דעתו שאין בו רמאות הרי שכתב שלכך ידרשנו כדי שיודע שמא אינו רמאי אבל הרמב"ם לא כתב האי ואם יודע שאינו רמאי וכתב שידרשנו בחקירות ודרישות של ד"נ ה"ט משום דלהרמב"ם לא באו אלו חקירות כדי להוודע אם הוא רמאי דאיירי בידוע שהוא רמאי אלא באו כדי לפטור הנתבע או לחייבי ע"י ומש"ה קאמר כיצד יעשה כו' וקאמר ידרשנו ויחקרנו היטב בדרישה דד"נ אולי יוכלו לברר ולעמוד על רמאותו ואז יהא פטור הנתבע או יתחייב בדין ואם לא נוכל לברר הרמאות ועכ"פ הדיין רואה שהוא דין מרומה אז יסלק נפשו ממנו ולא יתן לו פסק וידוננו מי שלבו שלם בדבר ר"ל אולי דיין אחר יוכל לבררו יותר מזה ולא ס"ל להרמב"ם שיסלק ממנו ולפטור הנתבע או ליתן כתב לידו שלא יתעסק בדין זה שום אדם כמו שהיה נוהג הרא"ש ע"פ סברתו וביאורו להגמרא הנ"ל ומה"נ כ"ר וידוננו מלכו של עולם ולא שום דידן וה"ט כיון דלהרא"ש ורבינו הדרישה לא באה אלא להודיע אם הוא רמאי ושוב שורת הדין נותן שנסלקו מדינו ומאחר שנתוודע לדיין זה שהוא רמאי למה יכניס ראשו בו דיין אחר והשתא א"ש שלא כ"ר דין זה בשם הרמב"ם או הול"ל ל' הרמב"ם כדרכו וכמו שכ"ר בדין שאחר זה מיד בשם הרמב"ם ודין זה ודין שאחר זה שניהם כתבם הרמב"ם שם בפרק א' ובפרק כ"ד ע"ש. כנ"ל ולא כבית יוסף שכתב שדברים הללו שכ"ר הם כדברי הרמב"ם ע"ש. ואעידה לי ארבע עדים נאמנים והם ד' דברים ששינה בהם רבינו מל' הרמב"ם הא'. הרמב"ם התחיל וכתב הדיין שבא לכניו דין שיודע שהוא מרומה ורבינו לא כתב יודע. הב' שהרמב"ם כתב שידרשנו בדרישות וחקירות של ד"נ ורבינו לא כתבו. הג' שרבינו כתב שידרוש ויראה אם לפי דעתו אין בו רמאות והרמב"ם לא כתבו. הד' שהרמב"ם כתב שידונו מי שלבו שלם בדבר ורבינו כתב שידוננו מלכו של עולם. כל אלו השינויים מודים למ"ש שאין דעת רבינו כדעת הרמב"ם וגם בכ"מ הנ"ל מוכח כדברי